בג"ץ מדבר גבוהה גבוהה על "הפרדת הרשויות", אבל מתערב בבוטות בעבודת הכנסת

לא משנה מה אתם חושבים על "מס דירה שלישית" ועל פונדקאות לחד-מיניים; מי שצריכים לקבל החלטות בנושאים כאלה הם נבחרי הציבור

מראית עין של כבוד. ג'ובראן וסולברג | הדס פרוש, פלאש90

מי שחשב שתור הזהב של האקטיביזם השיפוטי מצוי מאחורינו, התבדה קשות בימים האחרונים. תחושת דֶזָ'ה-ווּ חריפה אפפה רבים, ולא בכדי. שתי הפסיקות שיצאו בימים אלה תחת ידם של שופטי בית המשפט העליון הן התערבות של ממש בדבר המחוקק, כל אחת בדרכה. הן מסיגות אותנו שנים לאחור.

שני ההרכבים, בני חמישה שופטים שונים ברובם – רק נאור וחיות ישבו בשניהם – שבו והזכירו את הצורך ב"ריסון", ב"איפוק" ובכיבוד הדדי בין הרשויות, אך התוצאה הייתה מנוגדת לחלוטין למליצות הנאות הללו. ניכר כי השופטים מודעים היטב למשמעות הכרעתם, וכי ברור להם שהם מתערבים בנושאים שבעבר לא נחשבו שפיטים. כל זה לא מנע מהם לצעוד בנתיב שסימן כבר מזמן אהרון ברק: "מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית".

שירת הברבור של ג'ובראן

הירייה הראשונה נורתה בדיון הפרישה של המשנה לנשיאה, השופט סלים ג'ובראן, בשבוע שעבר. בהתאם למסורת שהתגבשה בעליון, פסק הדין האחרון של שופט פורש ניתן במעמד מיוחד של הקראה חגיגית, מסוקרת ורבת משתתפים, ומלכתחילה נבחר לשם כך נושא בעל משקל ועניין לציבור. מאליו מובן כי כל שופט בורר היטב את הפסיקה שתותיר חותם ותיזכר על שמו.

מותר להניח אפוא שלשירת הברבור המשפטית שלו בחר ג'ובראן בקפידה את החלטתו בעניין הרחבת זכות הפונדקאות לזוגות חד-מיניים ולהורים יחידנים, כדי להדהד את השקפת עולמו למען השוויון. אף שניסה להלך בין הטיפות ולכאורה לא הכריע הכרעה משפטית של ממש, הוא לא משך ידו מאמירה נוקבת בסוגיה. פורמלית לא ניתנה הכרעה בעתירה, אך הקביעות הערכיות והניתוח החוקתי ניתנו גם ניתנו. הרכב השופטים בראשותו הביע ללא כחל וסרק את עמדתו בדבר 'אי-חוקתיותו' של החוק במתכונתו הקיימת, ואת כמיהתו לשינויו ולהרחבתו.

ג'ובראן ועמיתיו הצהירו אמנם כי אינם חפצים שבית המשפט ייכנס בגבולה של הכנסת, בהתאם ל"עקרון כיבוד הרשויות ההדדי". משום כך, הואיל והצעת חוק ממשלתית בנושא אושרה לא מכבר בכנסת בקריאה ראשונה, הם נמנעו לעת עתה מלחייב את המדינה לאפשר הליך כזה.

אלא שהדגש הוא על "לעת עתה": פסקאות נרחבות ומנומקות הקדישו שופטינו כדי להבהיר כי לדידם הזכות להורות איננה שמורה רק לזוגות הטרוסקסואלים, וכי ההסדר החוקי הקיים מפלה ופוגע בעקרון השוויון, אשר לפי המסורת הפרשנית של העליון נחשב בעל מעמד 'חוקתי'.

ובכל זאת, ג'ובראן ועמיתיו נמנעו מצו משפטי מחייב. מבחינה זו, ההחלטה מתעתעת. ההימנעות מפסיקה נוטעת את הרושם שבית המשפט מכיר בעליונות הכנסת כרשות מחוקקת, וכי עליו לכוף את ראשו בפני הגוף הנבחר.

"בהחלטתנו זו משעים אנו את ההכרעה בסוגיות כבדות המשקל… מתוך כבוד לרשות המחוקקת ולמערכת היחסים בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת", כתב ג'ובראן, אך באותה נשימה שטח את משנתו ואת ציפייתו כי הכנסת תשכיל לחוקק חוק שיעוצב כפי שהוא תופס אותו: "בסופו של דו-שיח זה (בין שתי הרשויות; מ"ש) מצופה כי תתקבל תוצאה משפטית אשר הולמת את עקרונות היסוד של המדינה ומגינה על חירויות הפרט. כעת תורה של הרשות המחוקקת לומר את דברה. חזקה עליה כי תגשים את חובותיה החוקתיות ותפעל להגשמה של הזכויות החוקתיות".

מה זו אם לא אזהרה, שלא לומר התראה, כי על הכנסת לעצב את החקיקה בנושא ברוח תפיסת עולמם של השופטים? הלזה ייקרא "כיבוד הדדי בין הרשויות"?

עתירה פוליטית למהדרין

טרם יבשה הדיו על ההחלטה בעניין הפונדקאות, ובראשית השבוע נפל דבר: לראשונה פסל ביהמ"ש העליון דבר חקיקה משום שמצא כי נפל בו "פגם מהותי היורד לשורשו של ההליך". התקבלה טענת העותרים נגד החוק המכונה "מס דירה שלישית" כי הוא לא נדון כראוי בוועדת הכספים, וכי לא התאפשר לנבחרי הציבור לומר את דברם כדבעי.

גם כאן תיאר ביהמ"ש בהרחבה את הזהירות הנדרשת בביקורת השיפוטית, ואת הצורך בהפרדת רשויות. השופט נעם סולברג אף עמד על כך שאין הוראות נורמטיביות ברורות בעניין אופי ההשתתפות הדרוש של ח"כים בהליך החקיקה. עם זאת, הוא וחבריו, למעט מזוז, הורו על ביטול החוק. אכן, לא פסילה גורפת אלא בטלות יחסית, שמשמעותה החזרתו לקריאה שנייה ושלישית. ובכל זאת, בוטל כאן חוק של הכנסת שהתקבל בשלוש קריאות. מאז "הלכת בנק המזרחי" מ-1995, שבה נחצב הפתח המשפטי לביטול חוק, נרשמו מקרים בודדים שבהן עשה ביהמ"ש שימוש בסמכות זו. אך גם במקרים אלה נעשה הדבר בעילה של סתירה לחוק יסוד ופגיעה לא-מידתית בזכויות, אך לא בשל טיב ההליך עצמו.

על הבעייתיות העקרונית בהחלטה לפסול את החוק עמד שופט המיעוט מני מזוז, שהתנצח עם סולברג. מזוז הצביע על הקושי באימוץ תקדימי של דוקטרינת "דיון לא נאות", המהווה לדבריו סטייה מהותית מהלכה מושרשת שנקבעה בפס"ד "מגדלי העופות", וטען כי יש בכך פגיעה בהפרדת הרשויות והכיבוד ההדדי ביניהן. סולברג עמד על שלו והשיבו כי "פסק הדין אינו פוגע בעקרון הפרדת הרשויות אלא מחזקו. החלטתנו להורות על בטלותו היחסית של הסדר המס לא ניתנה למרות מעמדו הרם של בית המחוקקים, אלא דווקא בגלל מעמדו זה".

הנה כי כן, השופט רואה עצמו מגינה של הכנסת וכמי שדואג לעצמאותה, בעוד הוא מורה לה מיניה וביה כיצד לפעול. לדידו, כנראה, אין בידה להסתדר בכוחות עצמה.

על בית המשפט להניח לכנסת לטפל בדברי החקיקה בכליה שלה כראות עיניה, גם אם לא אחת ולא שתיים מתקבלות החלטות שאינן כליל השלמות; בין אם משום שמעצם טיבו לא כל חוק משביע את רצון כלל הציבור, ובין אם משום שהדינמיקה הפרלמנטרית שלנו מביאה לאישור חוקים בזריזות או באישון לילה, כפי שקורה בכנסת זה שנים עשרות ומאות פעמים.

שַאֲלו את יושבי ראש ועדות הכספים לדורותיהם כמה פעמים אישרו פה אחד – של עצמם – העברות של מיליונים מסעיף תקציבי אחד למשנהו. האם כל זה ראוי? האם לא מוטב היה אחרת? לטוב ולמוטב, אלו "כללי המשחק" הידועים לכל השותפים בזירה הפוליטית והפרלמנטרית הגועשת שלנו. בוודאי שרצוי היה לשפרם, אבל מי שמוטל עליה לעשות זאת היא הכנסת עצמה, בהיותה הריבון.

שתי הפסיקות לימדו שוב על העצמאות שנוטל בית המשפט לעצמו, במקום לדחות עתירות מעין אלו על הסף. בניגוד לאין-ספור מקרי עבר, השופטים לא ראו בהכרעותיהם משום כניסה לגדרה של הרשות הנבחרת. גם רשימת העותרים בעניין חוק המס לא עוררה את חשדם שמא מדובר בעתירה פוליטית למהדרין: נמנו בה הח"כים הרצוג, מיכאלי, רוזנטל וטרכטנברג, וסיעות המחנה הציוני, יש עתיד, הרשימה המשותפת ומרצ; כולם חרדו, ללא ספק, אך ורק לתקינות ההליך הפרלמנטרי.

האינפלציה בהגשת בג"צים על ידי ח"כים היא כשלעצמה רעה חולה ותוצר לוואי של המצב העגום, כאשר חברי הכנסת עצמם מודים בפה מלא שהכוח השלטוני האמיתי נמצא אצל שכניהם מעברו השני של גן הוורדים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

    1. טענות אד הומינם הן לא כבוד גדול לטוען

    2. למשתמש אנונימי/תמר –
      כתיבת אותו משפט בשני ניקים, היא לא כבוד גדול לטוקבקיסטית.

    3. א. ג'ובראן הוא נוצרי.
      ב. ההערכה היא, שמי שהוביל אותו לפסיקות מהסוג הזה, הוא מתמחה שלו, שקשור מאוד לתחום.

  1. סולברג היה התקווה הלבנה של הימין ומי שמשסומן כמתנחל שמרן, וראו זה פלא, הוא עבר לכוחות השמאל והוא אקטביסט למהדרין, אפילו יותר ממני מזוז. יש למנות לבית המשפט העליון אך ורק שופטים שהדגל העליון שהם מניפים הוא אנטי אקטיביזם. להביא אותם מהמגזר הפרטי (פרופ' דניאל פרידמן לדוגמא). למצער, לבטל לחלוטין את כוחו של בג"ץ להתערב בחוקי הכנסת. אם אף אחד מהאלטנטיבות הנ"ל לא יקרו, אין מה להצביע בבחירות. אפילו אם פייגלין יבחר לראשות הממשלה, התוצאה תהיה זהה.

    1. צריך למנוע מבית המשפט את היכולת להתערב בצורה כלשהי בחקיקה. או לקבוע חוקה ברוב 80 ח"כים שתאפשר לבטל חוקים במקרים קיצוניים ביותר

    2. לא למצער אלא לכתחילה, אין כל דרך אחרת לעצור את הרודנות של בג"ץ, ללא תיקון בחוק יסוד השפיטה שאוסר על בית המשפט להתערב בחקיקה.

      גם אם דניאל פרידמן בכבודו ובעצמו היה מתמנה לשופט בית משפט עליון, הוא בסופו של דבר לא היה עומד בפיתוי להשתמש בכוח שיש לו.

  2. מאמר מצוין, נוקב ורהוט מאד. מי זה משה שטרן? רכש מרענן מאד לאתר. ישר כוח

  3. הימין לא בשלטון – גם אם יש לו רב בכנסת ובאנמצעותה בממשלה.

    הדמוקרטיה בישראל להבנתי זהה לדמוקרטיה באירן – גם שם וגם כאן יש מועמדים ויש בחירות אבל שם כמו כאן את ההחלטות החשובות ביותר מקבלים מועצת החכמים שכל האמת בידיהם.

    הטעות החלה בבגין שלא שלח הביתה רבבות אנשי האליטות הישנות – וכבר 40 שנה מהמהפך הימין לא בשלטון.

    יש לנו כאן מצב אידאלי מבחינת האליטה הישנה – כמו באירן ישחקו הנערים לפני ואת ההחלטות החשובות נקבל אנחנו.

    האשמים הם חברי הכנסת והממשלה (להבנתי) שמתחילים כאנשי ימין ובהמשך מבינים באיזה צד מרוחה החמאה.

    המצב הדרוש הוא הוספה לחוק יסוד השפיטה רשימה של תיקים בהם ראוי היה כי ביהמ"ש לא מתערב – לו חברי הכנסת היו מכניסים לחוק יסוד השפיטה רשימה של מאות פסקי דין וכותבים בצורה הברורה ביותר כי בית המחוקקים מבהיר כי ביהמ"ש שלף טלפיו לסמכות המצויה בידי הכנסת והממשלה בתיקים הללו וחוק יסוד מורה לביהמ"ש כי תיקים אלו ישמשו כתקדים שיאסור על ביהמ"ש לדון בתיקים מסוג זה בעתיד בתקווה שימתן את שליטתו של ביהמ"ש על הנעשה במדינה מבלי שביהמ"ש נבחר ע"י הצבור או נושא באחריות להחלטותיו.

  4. ואנחנו מדברים גבוהה גבוהה על בוטות עבודת הבג"ץ, אבל לא עושים כמעט מאומה

    ברמאות בכחש וגניבת דעת הם גנבו לנו את הדמוקרטיה אך מעולם לא עשינו משהו בשעת מעשה חוץ מלילל ולקטר. ברור שככל שהזמן עובר המאבק ככל שיהיה צודק חכם ונכון הוא יהיה יותק ויותר קשה. למאבק נגדנו מצטרפים גם אינטרסנטים לרגע כמו כחלון ואחרים

    לסכום הימין אשם לא פחות בגניבת הדמוקרטיה והשלטון ממנו.

  5. מעבר להגבלת ההתערבות של בג"ץ, יש צורך גם בשינוי הסטטוס-קוו ביחסים עם בתי המשפט. ישנה כיום חומה בלתי נראית סביב מערכת המשפט – אי אפשר לבקר אותם, ואי אפשר למחות. המצב הזה מוביל לנזקים אדירים שגורמים בתי המשפט לציבור, מספר דוגמאות:

    1) גופים גדולים מתעמרים באזרח, ובתי המשפט לא כופים עליהם עמידה בחוק, ולא עונשים על עבירות:
    חברות ביטוח לא נקנסות על התחמקות מתשלום, בנקים לא נענשים על התעמרות בירוקרטית מרושעת, רשויות מקומיות וממשלתיות לא נענשות על אכיפה סלקטיבית ורפה. בידי השופטים לתקן הרבה עוולות, אך (וזו כבר דעתי בלבד) השופטים הם בסוף היום בירוקרטים אפורים, ומזדהים עם אחיהם הפקידים בגופים אלו.

    2) ענישה בלתי מספקת על עבירות אלימות – במקרים רבים המשטרה עושה שמיניות באוויר כדי ללכוד עבריין, רק כדי ששופט רחום וגבה-מצח ישחרר אותו. בסוף התהליך, המשטרה והאזרח מתייאשים, ואנשים נגזלים, נאנסים, ונרצחים.

    3) בתי הדין לעבודה מטים משפט, הורסים את השוק החופשי, ותומכים בקבוצות לחץ מושחתות. חוץ מ"מידה" אין על כך כמעט ביקורת.

    4) שופטים מיודדים מאוד עם עורכי הדין ומתנהלים איתם באווירה מתחשבת וחברית. ככה מתקבלות הארכות ודחיות אינספור, מריחות, ותהליכים לא יעילים. ברור ששופטים שהתחילו את דרכם כעורכי דין נוטים למחול על כל עוולה של אחיהם. הציבור מקבל תהליך צבוע ומלוקק, המכוסה בלבוש ושפה מהודרים, הנמשך באיטיות נוראית, והציבור סובל.

    חוץ מהגבלה חוקתית על בתי המשפט, יש צורך גם בביקורת ציבורית נוקבת. מותר לשדר כתבות המבקרות את בתי המשפט, מותר להפגין כמחאה על פסקים, ומותר למחות. הרשות השופטת צריכה להפנים שבני אדם מושפעים ממנה, ואנחנו צריכים לזעוק כנגד העוולות שלה!