"המובטלים מאושרים יותר": האם התמכרות למשחקי מחשב מונעת מהפיכות?

ההתמכרות למשחקי המחשב הפכה מנחלתם של חנונים חיוורים למוקד תרבותי שמעסיק מובטלים מכל העולם. אם אתם חושבים שזה בסדר, אתם כנראה ליברטריאנים

"מובטלים, וזה בסדר" | צילום: וינסנט דיאמנט/פליקק

משחקי וידאו היו כמעט תמיד בילוי שולי, האח המפסידן של אמצעי בידור מסורתיים כמו ספורט. גיימרים היו חנונים שחיו על דוריטוס ומשקאות מוגזים, וחששו מנשים ומשמש.

אבל בעשור האחרון, משחקי וידאו יצרו משהו בקנה מידה של הפיכה חברתית. הם תפסו טרמפ על העלייה המטאורית בשימוש בסמרטפונים ובמדיה החברתית, וחדרו במהירות הבזק לכל מקום אפשרי. אנשי עסקים משחקים בהם ברכבת התחתית; ילדים משחקים בהם בבית הספר; נערים קוריאנים משחקים בהם והופכים למיליונרים, והסבתא שלכם כנראה משחקת עדיין בקנדי ​​קראש.

גם עיתונאים אינם נמנעים ממשחקי מחשב, והם אף ממטירים על הציבור מבול של כתבות המסנגרות על ההרגל הזה ומצדיקות אותו. במגזין 'Reason' נותן לנו פיטר סודרמן את האימא של כל התירוצים: "גברים צעירים משחקים משחקי וידאו במקום למצוא עבודה, וזה בסדר (בינתיים)".

הגיימר, מובטל בן עשרים ומשהו שתקוע בגיל ההתבגרות, מנותק מעולם העבודה ותלוש מהחברה, נותר שק חבטות אידאולוגי כמעט לכל אחד. חוץ מאשר לסודרמן, שמבקש לחשוף סוד קטן על הגיימר הזה: "הוא בעצם מאושר יותר מתמיד".

עבורנו, הריאקציונרים שמפקפקים אם זה חכם שאדם יקדיש את מיטב שנותיו למשחקי מחשב, קל להתפתות ולפטור את הטיעון הזה. חשבו על האירוניה המדכאת של אלפי שעות מבוזבזות על משחק כמו Call of Duty, שמטרתו המעשית היחידה היא להעביר את הזמן. הגיימר מאושר יותר – בהשוואה למי, בדיוק? להוריו, שמשועבדים לתלוש המשכורת?

סודרמן מנסה להסביר שמשחקי מחשב עשויים להיות שימושיים ומספקים יותר מכפי שמיוחס להם. מבחינה זו מדובר בטענה מעניינת, גם אם אינכם משתכנעים מהטיעון שלו. אבל מאמרו גם מדגים את ההסתעפות המרכזית בין הפילוסופיה השמרנית והליברטריאנית.

אופיום חדש להמונים

סודרמן פותח את מאמרו בתצפית והשוואה: יותר ויותר גברים צעירים מגלים חוסר עניין מוחלט במציאת עבודה, ובוחרים במקום זאת לבלות את מרבית זמנם בבית, מול משחקי מחשב. הוא טוען ששתי הפעילויות הללו דומות זו לזו יותר מכפי שזה נראה. סודרמן טוען שאפשר להתייחס למשחקי המחשב כאל "סדרת מסעות המורכבת ממשימות משעממות שחוזרות על עצמן", ובכך הן דומות משמעותית למתרחש בשוק העבודה.

דמיון זה מאפשר למשחקי המחשב לספק למובטלים אותן הטבות נפשיות שעבודה מספקת לאזרח מן השורה: תחושה של כיוון בחיים, של סדר והישגיות – "הכנסה אוניברסלית בסיסית לנפש", כפי שמכנה זאת סודרמן. בראייה זו, משחקי וידאו מתפקדים כמעין 'משחה' תרבותית הפועלת להרגעת הגירויים שיצרה החברה הקפיטליסטית.

"זה אולי לא אידאלי שדור שלם של גברים מתמסרים באופן אובססיבי למשחקי מחשב במהלך שנותיהם הטובות ביותר", הוא מודה, "אבל רובנו מסכימים שעדיף כך מאשר שיצאו למהומות אלימות". סודרמן מסיק ש"אם בידור מסוג זה הופך את חייו של המבוטל לנוחים יותר, הוא יפחית את הסבירות להתפרצות של כעסים ומרידות, ומשחקים מרתקים עשויים להעלות את 'עלות ההזדמנות' של עבודה ומהפיכה כאחד".

אבל סודרמן איננו מודאג רק מהתקוממות אפשרית של בני המעמד הנמוך: למעשה, הוא נזכר בתקופה בחייו שמשחקי מחשב סייעו לו לשחרר לחצים, להיפטר מחרדות ולהישאר חיובי כאשר היה 'בין עבודות' (כלומר, מובטל). משחקים אינם סוג של אופיום חדש להמונים. לפי סודרמן, תחושת ההישג שנלווית להם היא אמיתית ומספקת.

ההבדל המכריע בין שמרנים לליברטריאנים

אלא שכאן אנו נתקלים בבעיה המרכזית: תחושת ההישג כתוצאה ממשחקי מחשב עשויה אמנם להיות אמיתית, אך ההישג עצמו לא קיים בפועל. כאשר גיימר מגיע לסופו של יום ארוך ב"וורלד אוף וורקראפט", המפלצות שהצליח לחסל, האנשים שאותם הציל והאומה שעליה גונן – כולם לא היו ולא נבראו. אלה בסך הכול מכלולי בייטים שקיימים בעולם אך ורק בתור מוצר בידורי. האם תחושת ההישג הזו, שאין לה כל קשר למציאות האמיתית, מביאה תועלת למישהו?

וכאן אנו מגיעים להבדל בין המחשבה השמרנית לליברטריאנית. אחד העקרונות המרכזיים של ליברטריאניזם הוא מחויבותו לריבונות היחיד. עקרון היסוד שלו הוא זכותו הבלתי ניתנת לערעור של האדם לחיות את חייו כפי שהוא רואה לנכון.

השורות הבאות מופיעות בהקדמה למצע המפלגה הליברטריאנית האמריקנית בשנת 2016: "כליברטריאנים, אנו שואפים לעולם של חירות, שבו כל אדם ואדם הוא ריבון על חייו ואיש אינו נאלץ להקריב את ערכיו עבור תועלתם של אחרים"; "אנו סבורים שלכל אדם יש זכות לממש את שליטתו הבלעדית על חייו, וזכותו לחיות בכל דרך שיבחר, כל עוד אינו פוגע בכוח בזכותם השווה של אחרים לחיות בכל דרך שיבחרו את חייהם".

הליברטריאן רואה אפוא את הכלכלה כולה כלא יותר משוק משוכלל של סחורות, שבו אנשים רשאים להחליף זה עם זה את זמנם, את האנרגיה שלהם ואת רכושם, כדי לחתור בדרך יעילה יותר אל אושרם.

כיצד אדם שמתבונן כך בעולם רואה את עבודתו? פשוט, כמו עוד עסקה כזו: הוא מקריב את שעות העבודה שלו, בתמורה למטבע שיאפשר לו לחתור להגשמה עצמית רדיקלית. אדם שאוהב את עבודתו יהיה מוכן לעסוק בה גם תמורת שכר נמוך יותר, אבל העסקה המרכזית נשארת זהה גם אם יסחר בעדרי בקר, במניות, בתיקון מכוניות או בעסקות סמים. זמנו של האדם, האנרגיה שלו, הופכים לכלים שהוא זקוק להם כדי לעשות את הדברים שהוא מעוניין בהם.

הכול טוב ויפה, פרט לשאלה אחת: מה אם הייתה לכם הזדמנות לדלג היישר אל שלב ההגשמה העצמית, ללא צורך להתעסק עם עבודות בשכר נמוך? נניח, באמצעות משחקי וידאו? כשמשחקים הרי יש תחושת משמעות, המשחקים מהנים למדי, ומחיריהם שווים לכל נפש – כך שאין צורך לעבוד במשרה מלאה כדי לקיים את התחביב הזה. העובדה שאתה משחק במשחקי מחשב אולי אין לה משמעות לעולם החיצוני, אבל יש לה משמעות מבחינתך – וזה מה שחשוב, לא?

לצאת מהמעגל האנוכי

השמרנים דוחים את ההשקפה הליברטריאנית הזאת, משום שהם אינם מקבלים את המחשבה שהיחיד הוא הסוכן המוסרי המשמעותי היחיד שקיים בחברה. עבור השמרן, החברה שלתוכה נולד היא במובן מסוים משמעותית יותר מאשר הוא עצמו; היא קדמה לו, והיעדים המוסריים שלה נעלים משלו. כאשר מתייחסים לקהילה כאל ישות בעלת משקל מוסרי משל עצמה, זה משנה לא רק את האינטראקציה שלך איתה: זה משנה גם את האופן שבו אתה תופס את עבודתך.

בדיוק כמו ליברטריאנים, שמרנים רואים בעבודה ערך משום שהיא מאפשרת להם לחתור אחרי האושר שבהגשמה עצמית. אבל שמרנים קשורים גם למסורת עמוקה יותר (שראשיתה בימי בנדיקטוס), המאפשרת להם להתייחס לעבודה כערך טוב כשלעצמו, משום שהיא מלמדת את האדם להתמקד ביעדים שהם נעלים יותר ממטרותיו האנוכיות. עבודה שיש בה סיפוק איננה כזו רק מפני שהיא מציגה בפני העובד סדרת משימות שאיתן עליו להתמודד, אלא משום שיש לה תוצאות התורמות באופן ממשי לשלמות הגדולה.

ברגע שמקבלים את קיומן של מטרות גדולות כאלה, האבחנה בין משחקי מחשב לעבודה הופכת להיות ברורה כשמש: פעילות אחת היא סוליפסיסטית ומכוונת כלפי פנים; ואילו השנייה פונה החוצה, תוך שאיפה לתרום לרווחתם של אחרים. ההבדל בין השתיים מטושטש רק כאשר תופסים את העבודה כלא יותר מעסקת חליפין אנוכית. קל להבחין בין קהילות אמיתיות לבדיוניות, כאשר לא מחשיבים את הקהילה עצמה למשהו פיקטיבי.

המאמר פורסם במגזין "ויקלי סטנדרד". תרגום: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. לדעתי הכותב תוקף את התפיסה הליבריטאנית בגלל שהוא תופס אותה באופן מאוד מאוד מצומצם.

    ישנם (1) אנשים הרואים ערך בעבודה. אבל, ישנם גם (2) (א)נשים הרואות ערך בלהשאר בבית ולחנך ילדים. או (3) פרופסורים הרואים ערך בפיתוח רובוטים שיחסכו המון שעות עבודה לאנשות. או (4) אנשים הרואים ערך בפיתוח מחשבה תאולוגית/מוסרית במדעי הרוח/ישיבות. או (5) אנשים הרואים ערך בעזרה לזולת. וכן, יש גם אנשים (6) המאמינים בהגשמה עצמית בלבד.

    עפ״י הגישה שהכותב מציג, רק (1) הוא הנכון ואין בלתו. לכן צריך לעודד נשים לצאת לעבודה ולשים את הילדים במעון (2), למסות רובוטים כדי שלא ישתלם לחסוך עבודה לאנושות (3). כדי שיהיה אפשר להעביר חוקים כאלו, משקיעים הרבה כסף במדעי הרוח/ישיבות כדי לקבל תמיכה דמוקרטית. וכו׳.

    הגישה הליברטיאנית היא שכל אדם רשאי לרדוף אחרי הערכים שהוא מאמין בהם. וכן, זה כולל גם אנשים שאינם רואים בישיבה במשרד מ 8-4 ערך קדוש.

    1. תשובה מעולה מבחינת הפירוט שלה, NC, למרות שגם הכותב לא פספס, יש אמת בתיאור שהוא נתן. בסופו, מצאתי את עצמי דווקא מזדהה יותר עם הליברטריאן. מלבד העובדה שהוא שם את "השמרן" בסוף, מה שלכאורה מדגיש אותו יותר בחיוב, לא ראיתי שהוא חושב ש"רק 1) הוא הנכון ואין בלתו."

  2. מאמר מוזר, המבלבל בין עבודה לבין פעילות צרכנית. כל הפעילויות הצרכניות מיועדות להנאה, ואין הבדל בין משחקי מחשב לבין פעילויות צרכניות אחרות. משחקי מחשב הם לא תחליף לעבודה, אלא תחליף לספרים או סרטי טלוויזיה או פעילויות צרכניות אחרות. כפי שאנשים מעדיפים לעיתים להפחית את שעות העבודה שלהם כדי לבלות יותר עם הילדים, לטייל לחו"ל או להספיק לקרוא ספר, כך הם מעדיפים להפחית את שעות העבודה כדי לשחק במחשב. היה אפשר לנסח את כל המאמר הזה מחדש ולהחליף את משחקי המחשב באנשים שרוצים לבלות זמן עם ילדיהם, ואז היה אפשר לראות עד כמה הוא מגוחך, גם בעיניים שמרניות.

    1. לפי המאמר גם עבודה היא פעילות צרכנית כי גם היא בדומה למשחק מספקת אושר/ סיפוק/ תחושת הגשמה וכו'

  3. מה זה משנה אם הגיימר שמח וטוב לב? אם הוא מעביר את מיטב שעותיו במשחק במקום בעבודה מפרנסת, מי בדיוק יפרנס אותו? אם הוא מעביר שנים מחייו בלי לרכוש מיומנויות שיאפשרו לו להתקיים, אפילו קיום בסיסי, מה יקרה כשהמציאות תעמיד בפניו אתגרים כגון בריאות לקויה, מות הוריו שפרנסו אותו עד עכשיו, ועוד כהנה וכהנה?
    אם זה היה אחד מילדי, הייתי לוקח לו את המחשב וזורק אותו לכל הרוחות. שיילך לעבוד, ללמוד, להתנדב — משהו שיקדם אותו בחייו לאדם עצמאי שאפשר לסמוך עליו שלפחות ידאג לעצמו.

  4. עזבו אתכם ממשחקי מחשב – לכו על הרואין! הדבר האמיתי!

    חברה אנושית המורכבת מנרקומנים תשגשג ותפרח ותביא את האנושות לגבהים חדשים!

    אל תגיד ליברטיאן תגיד נרקומן!