סאגת ערוץ 20: כשהרגולציה נלחמת בדמוקרטיה

חופש הביטוי הוא זכות מוחלטת שאינה כפופה לכללים הנוקדניים של הרגולטור

נגד "הדמוקרטיה המהותית" | עיבוד תמונה: האגודה לזכות הציבור לדעת

"יום אחד נכנס אריה לספריה. הוא עבר ליד דלפק ההשאלה ונעלם בין כונניות הספרים". כך נפתח סיפורו של אריה הספריה מאת מישל קנודסן (בתרגומה של אירית ארב), אחד מספרי הילדים הפופולאריים בשנים האחרונות. וכך הוא ממשיך:

מר נקדי רץ במסדרון אל המשרד של הספרנית הראשית.
"גברת דפני!" הוא צעק.
"אסור לרוץ," אמרה גברת דפני בלי להרים את העיניים.
"אבל יש אריה!" אמר מר נקדי. "בספריה!"
"האם הוא עובר על אחד מהכללים?" שאלה גברת דפני.
היא הקפידה מאד על כללי ההתנהגות.
"אה, לא," אמר מר נקדי. "לא ממש."
"אז תניח לו".

כידוע לחובבי הסיפור, האריה, שלומד לשמור על הכללים ואף מסייע לגברת דפני בניהול הספריה, נאלץ יום אחד להזעיק עזרה עבור הגברת ששברה את היד באחד מחדרי הספריה. אך בעודו שואג לעזרה הוא עבר למעשה על כללי הספריה ולכן נאלץ לצאת ממנה חפוי ראש ולא לחזור. מר נקדי, מזועזע כולו, הלך להלשין על האריה, רק כדי לשמוע מגברת דפני את הפאנצ' של הסיפור:

"לפעמים" אמרה גברת דפני מהרצפה שמאחורי השולחן שלה, "יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים. אפילו בספריה. עכשיו תזמין לי רופא בבקשה. אני חושבת שנשברה לי היד."

נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי שערוץ 20 עלול להיסגר מפני שלא הקפיד על כללי הספריה. כלומר, על תנאי הרישיון. ד"ר יפעת בן חי-שגב, בתפקידו של נקדי כרגולטור, שמה את הדגש על הכללים ומתעלמת מהמהות. והמהות היא שלערוץ 20 אסור להיות רק ערוץ מורשת, אלא הוא חייב להפוך לערוץ מסחרי חופשי בעל אג'נדה לאומית שמרנית, למען חופש הביטוי, למען חוסנה של הדמוקרטיה בישראל. על פי סקר שפורסם השבת במקור ראשון, ניכר באופן ברור ולא מפתיע כי ערוצים 2 ו-10 נתפסים בעיני הציבור כנוטים לשמאל.

רוב מכריע בימין סבור כך, אבל גם בקרב מחנה השמאל יותר אנשים סבורים שהוא נוטה לשמאל מאשר לימין (הרוב סבורים שהוא מאוזן). דמוקרט הגון אמור להזדעק נוכח הרצון לסגור ערוץ שלקח על עצמו, גם אם לא בהסכמה מלאה של הרגולטור, לבטא את מחשבות הימין בנושאים אקטואליים בטלוויזיה, כמעט לבדו.

ניסיונו הנוקדני של השמאל להשתיק את קולו של הימין בתקשורת באמתלות רגולטוריות לא מוגבל רק לטלוויזיה, אלא מתנהל בשנים האחרונות גם בעיתונות הכתובה וברדיו. מאז כישלון העברת חוק ישראל היום, נעשים מאמצים בלתי פוסקים לבצע דה-לגיטימציה לעיתון, תוך טענה כי הוא מהווה, רחמנא לצלן, שופר של נתניהו.

באופן דומה הוגשה על ידי גוש-שלום עתירה לבג"ץ כנגד תחנת הרדיו גלי-ישראל ב-2012 בטענה שהתחנה האזורית של יהודה ושומרון מעזה לשדר מחוץ לגבולות הקו הירוק. ואם נחזור עוד כמה שנים לאחור ניזכר גם בסגירתו של ערוץ 7, גם כן בשל אי הקפדתו על הכללים.

מהיכן נובע הקושי של חלקים בשמאל להשלים עם רצונו של מחנה הימין להשמיע את קולו בתקשורת הממסדית השבויה בידי הרגולטורים? כיצד ייתכן שדווקא אלו האמונים, לכאורה, על שמירת זכויות האדם, מנהלים קרבות חוזרים ונשנים בחופש הביטוי של מחנה פוליטי שלם?

"צריך להחליף את העם"

על מנת לענות על כך יש לחזור אל תפיסות היסוד של הדמוקרטיה בימין ובשמאל. עד לפני כמה עשורים היתה הסכמה די גורפת לגבי הגדרת הדמוקרטיה: שלטון הנבחר ע"י העם ומוחלף מידי כמה שנים בבחירות הוגנות ושקופות. כדי לקיים שלטון כזה היה ברור להוגים הליברליים כי ישנן כמה זכויות פוליטיות בלעדיהן לא ניתן לקיים דמוקרטיה: החופש לבחור ולהיבחר, חופש ההתאגדות שמאפשר הקמת מפלגות שונות, וכמובן חופש הביטוי שמאפשר תנועה של רעיונות בתוך החברה, כאשר הרעיונות המשכנעים ביותר יכולים להעניק לבעליהן את השלטון. זכויות אלו הן כמעט אבסולוטיות בתנאי שהן לא משמשות לסיכון החברה או פרטים בתוכה באופן ישיר.

הימין והשמאל גם הסכימו ביניהם ,פחות או יותר, כי תכלית השלטון היא לשמור ולהגן על החברה מפני סכנות חיצוניות ופנימיות, להעמיד תשתית משפטית ואכיפתית שתשמור על חייהם וקניינם של הפרטים ותאפשר להם לדאוג לאינטרסים הפרטיים שלהם מבלי להביא לכאוס חברתי. תלותו של השלטון ברצון העם ונציגיו מחד, והפרדת רשויות השלטון מאידך, נועדו למנוע הסתאבות והתרחקות מהאינטרסים של הציבור.

אלא שבעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז החלה ההפיכה השיפוטית, החלו בשמאל הפרוגרסיבי לזלזל בדמוקרטיה הזו. "דמוקרטיה פורמלית" הם קראו לה, והעמידו מולה את ה"דמוקרטיה המהותית"- זו שדואגת לרשימה ארוכה של זכויות פרט חברתיות והגנות על מיעוטים, ומעניקה את סמכות ההכרעה כיצד לאזן ביניהן לגוף שבהגדרה איננו נבחר על ידי העם – בית המשפט העליון. הרי לא ניתן לסמוך על העם או על נבחריו שידעו לדאוג לזכויות הפרט, בטח לא כאשר אלו מתנגשות באינטרסים ובערכים לאומיים או מסורתיים.

חופש הביטוי- לנאורים בלבד

ה"דמוקרטיה המהותית" בנויה על ערכים "נכונים" אותם צריך לקדם, בין אם העם רוצה ובין אם לא. המוסדות הפוליטיים, ובראשם הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, הם רק כלי לקידום אותם ערכים, ואם הכלי מקולקל, יש לחפש לו אלטרנטיבות או להחליש את כוחו. ואם נחזור לסוגיית חופש הביטוי, כאשר ישנם ערכים מוחלטים הגוברים על כללי המשחק הדמוקרטיים, אין גם צורך להקפיד על תקשורת חופשית, או לכל הפחות מאוזנת, שתעשיר את השיח הציבורי ותהווה כלי לליבון ולשכנוע. חשוב שהמיקרופון יהיה רק בידי מי שמאמין בערכים הנכונים ומעוניין לקדם את "מהות" הדמוקרטיה, ומי שבולם את הפרוגרס עדיף להשתיקו.

בניגוד להרבה חרויות, חופש הביטוי היא מעין חרות קדושה. רק במקרים קיצוניים ביותר נבחר להגבילה ונשתדל להכיל אותה גם כאשר לטעמנו היא גורמת נזקים גדולים. הסיבה לכך, כפי שהבינו אבות הליברליזם, היא שבלעדיה לא ניתן לכונן דמוקרטיה. לא בכדי דיקטטורים כיום ובעבר משקיעים מאמצים רבים כל כך להגביל דווקא את החרות הזו.

בעידן הרשתות החברתיות כבר לא ניתן למנוע צריכה והפצה של מידע באופן חופשי, אך עדיין אין לזלזל בכוחה ובחשיבותה של התקשורת הממסדית כמעצבת דעת קהל. פתיחתה לשוק רחב ככל הניתן של רעיונות חשובה יותר מהכללים הכתובים ברישיונות מיותרים. מי שבשם כללים נוקדניים סוגר מיקרופונים במקום לאפשר להם לשדר תחת כללים פחות נוקשים, שלא יתפלא ויגלגל עיניים כאשר אנשי התקשורת המונופולית סופגים ביקורת ובוז מאנשים ומציבורים שחשים כי קולם מושתק.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. חופש הביטוי הוא אכן זכות קריטית. חייבים להתגד לניסיונות של הממשלה בראשות נתניהו להשתלט על כל העיתונות החופשית. חייבם להתנגד לניסיונות של מירי רגב להפסיק מימון למי שלא מוצא חן בעיני מרכז הליכוד. חייבים להפסיק את ההסטה כנגד עבודות אומנות שלא מוצאות חן בעיני הימין.
    אין שום בעיה שיתנו לכל ערוץ לשדר מה שהוא רוצה כולל ערוץ 20.
    הבעיה היא שהם מרמים. הם ביקשו לשדר שידורי מורשת מתוך כונה שצריך להקדיש לכך משאבים והם רוצים להיות ערוץ פוליטי ולקבל משאבים מהמדינה.
    שירימו ערוץ באינטרנט ויעשו מה שהם רוצים. או שיחזירו את מה שקיבלו ברמייה ויתנו לכל מי שרוצה לשדר בכבלים.

    1. התגובה שלך טועה ומטעה. מתוך הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל"
      "בהתאם לחוק הקולנוע, מעניקה המדינה לענף הקולנוע מימון בהיקף של כשמונים מיליון שקלים בשנה. מתוכם כ -45 מיליון שקלים מיועדים לקולנוע עלילתי. המימון מועבר ליוצרים באמצעות שתי קרנו לתמיכה בסרטים עלילתיים הפועלות כעמותות עצמאיות. קרן הקולנוע הישראלי, הפועלת החל משנת 1979 וקרן רבינוביץ, הפועלת בתחום הסרטים העלילתיים החל משנת 1988.
      במציאות הקיימת, קבלת מימון ממשלתי היא תנאי הכרחי ליצירת סרט עלילתי בישראל.
      בחינת רשימת הסרטים שזכו לתמיכת הקרנות מציגה תמונה חד משמעית של הטיה פוליטית חריפה. מבין מאות הסרטים העלילתיים שהופקו בישראל בעשרים השנים האחרונות, ניתן למצוא עשרות סרטים המקדמים סדר יום מובהק של השמאל לגווניו. החל מסרטים נגד הכיבוש, עבור בביקורת חריפה כלפי המפעל הציוני וכלה בתמיכה בטרור והצגת מחבלים כלוחמי חרות.
      מנגד, לא ניתן לאתר אפילו דוגמה אחת בודדת לסרט עלילתי באורך מלא המציג תפישה ימנית, לאומית או שמרנית. אפילו סרטים בעלי אמירה פוליטית פרו ישראלית הם מחזה נדיר…

      ההטיה הזו אינה מקרית – היא פועל יוצא מקיומה של קליקה. כלומר, של העובדה שתעשיית הקולנוע בישראל מנוהלת בפועל בידי קבוצה מקצועית חברתית סגורה של כמה עשרות עד כמה מאות בודד של במאים-תסריטאים-לקטורים-מבקרים, המתחלפים ביניהם בתפקידים ומחלקים זה לזה תקציבים, תארים ופרסים, בלי שהם נדרשים לתת דין וחשבון כלשהוא על התוצאות שהם מספקים."

      אז אדוני היקר,
      איפה חופש הביטוי באמת? איפה האיזון? מה הפלא שכשרגב רוצה לסגור את הברז לדבר הזה, הם מתחילים בבכי ונהי של הקוזאק הנגזל?
      הם התרגלו שהם שולטים מי יוציא סרטים ועל מה וכמה כסף הוא יקבל – ופתאום מישהו רוצה לשנות את כללי המשחק. זה הסיפור שלא מספרים לנו בחדשות. יותר קל להוציא את מירי רגב ערסית ופתרנו את הבעיה. השמצות זה כלי הנשק של השמאל להגן על תקציביו.

    2. אף חד לא מונע מאף מוסד תרבות לעשות כרצונו. הטענה היחידה היא שהמדינה כמדינה לא חייבת לממן את מי שקורא להשמדתה. תגיד, אבל אז הם לא מצליחים להתקיים? אז זו כבר בעייה שלהם, למה אני צריך לממן (ציבורית) דבר שקורא נגדי?
      כמובן שאותו הדבר בדיוק גם כלפי עבודות אומנות, אני לא חייב לממן אותם, או את המוסד שתומך בהם. המוסד לא יוכל להתקיים? כנראה שאין לו מספיק ביקוש בתצורתו הנוכחית (כשיוצא נגד המדינה) לכן אחת מן השתיים: או שישנה את מעשיו או שימצא לו מימון אחר.
      איזה משאבים בדיוק ערוץ 20 לוקח מהמדינה?
      אתה מתכוון למחיקת חובות של מליונים? אה, בעצם זה היה לערוץ 20.
      אתה מתכוון לאי עמידה בכללי הרגולציה? אה, גם זה היה לערוץ 20 אז למה שם יכלו (ואפילו היו חייבים לפי התשקורת שלנו) לוותר וכאן אסור לוותר?

    3. ערוץ 10 ו 22 הם ערוצים פוליטיים שמשרתים את השמאל הקיצוני ביותר שרוצה להשמיד את המדינה על מה אתה מדבר בכלל? הם מלכלכים על נתניהו בכל רגע נתון מנסים להפיל אותו אפילו שאין כלום זה פשוט ביזיון

    4. גם התרבות השמאלנית פוליטית רוצה לקבל משאבים מהמדינה. ובכלל ערוץ 20 ממומן מפרסומות כמו ערוצי השמאל 2 ו10. השמאל לא ישתיק תקשורת ימנית, תסגרו את ישראל היום – נסגור את הארץ. תסגרו את ערוץ 20 – נסגור את ערוץ 10. רוצים מלחמה? תקבלו! נ.ב: הסתה ולא הסטה!

    5. שמאלני יקר, וולטר אמר "גם אם איני מסכים למילה מדבריך, אלחם על הזכות שלך להשמיע אותם" הוא לא אמר "אלחם על הזכות שלך לקבל מימון מהמדינה כדי להשמיע אותם". מהסיבה הפשוטה שאין לך שום זכות לקבל מימון מהמדינה כדי להשמיע את דבריך. אין שום קשר בין חופש ביטוי לתקציב ציבורי. פשוט אין. יש לך משהו להגיד? תבוא לבכות לנו שסותמים לך את הפה כשהמדינה תפתח בחקירה פלילית נגדך, כמו שהיא עשתה לרבנים שהעזו לכתוב הסכמה לספר ובו דיון הלכתי שאינו תקין פוליטי, אבל מעולם לא לשמאלנים שהסיתו לרצח מתנחלים.

  2. כמה נקודות:
    הבעיה היא לא האם הרגולטור מדכא מימין או משמאל גופי תקשורת, הבעיה היא הרגולטור עצמו.

    חופש הביטוי הינו זכות שלילית, וככזה אין להגבילו ומנגד אין לממנו. במקרה כזה תפקידו היחיד של הרגולטור יהיה להחליט מה יהיה מספר הערוץ שישויך לאותו גוף תקשורת ותו לא.

    הסרה של מרבית החסמים לתקשורת חופשית היא הפתרון היחיד לבעיות של חופש דעות במדינת ישראל – דעות לכאן ולכאן כאשר השוק החופשי, הכלכלי והאידאולוגי, הוא זה שיקבע אלו גופים ישגשגו ואלו ינבלו.

    נקודה נוספת לגבי ההסכמה בין ימין ושמאל:
    הימין (הקלאסי-ליברלי) אכן טוען שתפקידה של המדינה הוא לשמור על כללי המשחק, להגן על איומים מבחוץ ומבפנים (בטחון ומשטרה), תשתיות בסיסיות וכדומה כאשר היא שומרת על החירויות הבסיסיות של בני-האדם. השמאל מעולם לא הסכים לזה, זה פשוט נמצא בתוך הספקטרום של הזכויות אותן הוא מחשיב כחיוביות – מעין רשימה בלתי נגמרת של הטבות…

    סלע המחלוקת הוא בדיוק היכן שנאמר שהם מסכימים ביניהם, מה תפקידה של המדינה ומה גודלה אל מול האזרח.

  3. יש לך כמה שגיאות מהותיות:
    מהיכן נובע הקושי של חלקים בשמאל… ולמה בית המשפט נותן לזה יד?
    שלטון הנבחר ע"י העם ומוחלף מידי כמה שנים… לא נכון השלטון הנכון נבחר ע"י העם אחרת לא מקובל
    תכלית השלטון היא לשמור ולהגן על החברה… איזה חברה? מסתננים פלסטינים בודאי לא ישראלים פשוטים
    להעמיד תשתית משפטית ואכיפתית… שתתפור תיקים למי שצריך

  4. הפאשיזם של בית המשפט1
    שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים רפאל יעקובי קבע שלתנועת 'אם תרצו' ישנם מאפינים או הבטים פאשיסטים" קבע, קבע. מאימתי בית המשפט מומחה למחשבה פוליטית? מאחר והחליט כך לקבוע, מוטב היה אילו התעמק יותר בהגדרת המונח הפאשיזם. פאשיזם הוא מהמילה האיטלקית פאסיו –Fascio. אגד או צרור. אגד זרדים – שכן כל הזרדים ביחד – אנחנו חזקים, וכל אחד לחוד חלש. זה היה הסמל של הלגיון הרומי. לכן בפשיזם המדינה בשל ערכה המוסף מסכום חלקיה, היא ערך עליון. המדינה היא בלבד הדואגת לפרטים, ומותר לה לעשות הכל בשם ולמען העם לכן הפרטים מרצונם מותרים על חרותם. את הפאשיזם מאפינת האמונה שהשלטון שבידי השולטים חייב להיות נצחי אלו מורמים מעם ובשל יכולות מיוחדות הגיעו לתפקיד. הסמכות מוחלטת – חייבים לציית לה. כל צורות השלטון אחר פסול, הם הסמכות האחרונה. המדינה או מוסדותיה הם מעל הכל, היחיד בטל לחלוטין. הייצוג אינו אישי ובא לידי ביטוי באיגודים. בפשיזם מותרת מפלגה אחת בלבד השאר אינן לגיטימיות.המונח פאשיזם יכול להיות מימין וגם משמאל. בישראל לגבי מרכזי הכוח רק השמאל לגיטימי. מערכת המשפט הישראלית המקבלת לשורותיה רק בעלי השקפה פוליטית מתאימה לה. בישראל משפטנים בשרות המדינה לקחו לעצמם סמכות מוחלטת תוך שלילת כל בקרה חיצונית.

    השיטות המועדפות
    התאגידים הם אחד מאמצעי הפיקוח לכן להם חופש פעולה יחסי. השליטים מחלקים מתנות כדי לשמר את האינטרסים ההדדיים של העלית. אנשי עסקים או מקורבים לשלטון מנצלים זאת לזכיה בעמד ולהתעשרות, לדוגמא אצל שמעון פרס ההפרטה נעשתה בהענקת חברות ממשלתיות כמתנות לבעלי הון על חשבון שאר האזרחים. שני הכיוונים לשחיתות: השליטים זוכים לטובין מהעלית הכלכלית, וזו נהנית בתמורה מהעדפת השליטים הצוברים עושר גם ממקורות אחרים למשל, גניבת משאבים לאומיים. מנגנוני הביטחון הם בשליטת אותה עלית כפי שאהוד ברק דאג לקדם שמאלנים בצבא גם המשטרה בעיקרה שמאלנית. התקשורת מסתירה שהרי היא חלק מאותו שלטון, לכן אין כמעט מי שמסוגל לפעול נגד השחיתות כי הציבור אינו מודע למתרחש.

    תעמולה בלתי פוסקת – הפצת מידע מוטעה: קורה שרשות השידור מודה ב"דיסאינפורמציה" כלשונה! בחלק מהמדינות התקשורת בשליטת המועדפים פוליטית ולעולם אינה חורגת מהקו. במדינות אחרות די בשליטה מעודנת יותר כדי להבטיח את צייתנותה, בין האמצעים: שלילת רישיונות ומימון, לחץ כלכלי, פנייה להתאמה אידאולוגית ואיומים מרומזים. בישראל ישנה יועצת משפטית המתאימה לרצונו של בית המשפט השולט פוליטית. בתקשורת הישראלית הקו השמאלני שלה אינו מותיר לאחרים להתבטא. ברשות השידור רשימה שחורה של אישים שאסור להזמנים. באמצעות שימוש תעמולה מתוחכמת האוכלוסייה משלימה עם הפרות זכויות אדם באמצעות דחיקה לשוליים ואף דמוניזציה של אלה שזכויותיהם נפגעות. כאשר ההפרות גסות במיוחד, נעשה שימוש בסודיות, הכחשה והפצת מידע מוטעה כפי שעושים במשטרה בפרקליטות ובבית המשפט. שימוש בשעירים לעזאזל כאמצעי להסיח את דעתם של אנשים מבעיות אחרות, ובאופן מבוקר ניתוב התסכול הציבורי לכיוון הרצוי. בישראל אלו נעשים כנגד חרדים ומתנחלים לשיטתם המבזבזים את משאבי הציבור ולא שחיתות השלטונית.

    1. הכונה כאן היא לפאשיזם של השמאל ובית המשפט

  5. הפאשיסם של השמאל ובית המשפט2
    הסתרת המידע – הפשיסטים מתעבים את חופש המחשבה והביטוי של דעות אחרות. בישראל ההסגל האקדמי נמצא תחת פיקוח הדוק של ראשי האקדמיה ; חברי סגל שאינם מישרים קו עם הנורמה הפוליטית השמאלנית סובלים מהטרדות או מסולקים. ביטויי רעיונות אחרים נתונים להתקפות קשות. מבחינתם רק לביטוי דעתם יש ערך כלשהו. גם אומנים מקבלים חשיפה ומעורכים רק אם הם בשמאל. כמה מעצבנים אותם המגיבים אותם "טוקבקיסטים" ארורים ! משאלי/סקרי דעת קהל בדרך כלל מזויפים. בבחירות, האליטה השולטת דואגת להטות את התוצאות לכיוון הרצוי, מזכיר את ימי מפ"אי העליזים. בין השיטות לעשות זאת: שליטה במנגנון הבחירות עצמו, איומים על מצביעי אופוזיציה או שלילת זכויותיהם, פסילת קולות חוקיים, וכמוצא אחרון – פנייה אל מערכת המשפט, הנאמנה או שהיא חלק מהשליטים – בישראל השמאל שולט באמצעות משפטנים הפרקליטות ובית המשפט שחטפו את השלטון.

    רשויות חוק מעולות ואכזריות
    המאפין העקרי הוא מערכות צדק פלילי אכזריות עם מספר עצום של אסירים בבתי הכלא – בישראל כל שנה רבבות רבות נעצרמם ומושלכים לכלא על ידי המשטרה הפרקליטות ובית המשפט השמאלנים. המשטרה זוכה להאדרה ונהנית מכוח כמעט בלתי מוגבל, שמביא תכופות לניצול לרעה של כוחה. פשע רגיל ושונות פוליטיית נכרכים יחד לאישומים פליליים חסרי בסיס לשימוש נגד יריבים לדעה – במשטרה ובפרקליטות הרבה מאוד תיקים באפלה במיוחד נגד מדינאים מימין. ישנו טיפוח פחד ושנאה כלפי פושעים או יריבים כתירוץ להגדלת סמכויותיה וכוחנותה של המשטרה – המשטרה אינה מונעת פשעים וגם אינה מנסה במיוחד לתפוס פושעים כדי למנוע השנות פשיעה, לעומת זאת מרבה לתפור תיקים למי שנוח לה. ביטול האזרחים בפני המדינה, המוסדות שמרכיבים אותה ישראל בפני מוסדות אכיפת החוק שבידיהם חיים ומוות, זהו פאשיזם.

    בעקרון כאשר מוסדות אכיפת החוק יוצאים נגד אזרח, בית המשפט מניח תקינות, ללא כל כונה לבדוק את התנהלות אותם אירגונים. בית המשפט מניח תקינות חקירות המשטרה בין השאר על פי הוראתו של "הדמוקרט הגדול" -אהרון ברק. אף קודם לכן דאגו לקדם זאת בחוק – סעיף 10ב' לפקודת הראיות. כל מה שחוקר משטרה כותב ומביא את החשוד לחתום, בין אם בתחבולות בהפחדה לחץ ועינויים, נחשב כתקין ואמיתי ללא תקנה. לכך השלכות חמורות על כל מה שהמשטרה מרשה לעצמה לעשות בלא שמישהו יתן את הדין. התעללות ועינויים נוראיים בעצורים/נחקרים גם הטפלות לאנשים ברוחוב ומעצרים ללא סיבה. שופטים לא רק שאדישים לגמרי לקורות את העצורים הנחקרים במשטרה, אלא שמגיבים בבוז ובשטנה. לא נדיר שפורצים בצחוק לועג רועם למשמע תאורי זועות וסיוטים שעברו על הנאשמים. שופטים כלל אינם מוצאים לנכון להעביר לגורמים מוסמכים כלשהם את הטיפול בפשעי המשטרה, כפי שהם יודעים לעשות לגבי מדינאים שאינם "מתנהגים יפה" בהתאם לרצונם.

    התביעה מסתירה חומרי חקירה מהנאשמים, אך שופטים נותנים לה גיבוי ישנם גם שופטים הטוענים – בניגוד לחוק כי זו זכותה של ה תביעה הטענה היא שתובעים עובדים בנאמנות ועל נאשמים לסמוך על שיקול דעתם של התובעים. התביעה גם בזמן המשפט מביעה התנגדויות שונות להצגת חומר עדות כמו חומר חקירה, מוצגים ואף מתנגדת לזימון עדים. על פי חוק סדר הדין הפלילי אסור לתביעה להתערב באופן הגנת הנאשם ובכל זאת שופטים תומכים בתובעים בכל מעשיהם.

  6. הפאשיסם של השמאל ובית המשפט3
    התיחסות בית המשפט כלפי התביעה הוא באהדה וכבוד וקבלת כל הדרישות, ואילו כלפי הסנגוריה יחס של זלזול עוינות וגם השפלה. לפני שנים לא רבות החליטו השופטים שעורכי דין המיצגים לקוחות בשעה שהם עוזבים את אולם הדיונים, עליהם להפנות את חזיתם אל השופט ולהתקדם אל הדלת רק בהליכה לאחור. נוהג זה היה מקובל כלפי בני מלוכה ואצולה. אולי יש להיות אסירי תודה על ששופטים אינם דורשים שישתחו אליהם אפיים ארצה. לאור תאות השררה והכבוד שלהם אולי גם זה יגיע. לא יקל הדבר כי עורך דין העוזב את האולם באופן טבעי, כלומר פונה אל הדלת ואפילו בעמידתו בדלת פונה אל השופט וקד קידה, זוכה למבט נזעם ולהטיית ראש לאמר לו שנהג בחוצפה. ככל ששופט פחות הוגן והתנהגותו מעוררת יותר בוז, כך הוא מקפיד יותר על גינוני הכבוד כלפיו.

    שופטים אינם דורשים כל גינוני כבוד מצד נציגי המדינה התובעת, מצד הפרקליטות או התביעה המשטרתית. נהפוך הוא כלפיהם הם המגלים יחס של יראת כבוד. עורכי הדין המופיעים בבית המשפט, הן הקטגור והן הסנגור נחשבים לקציני בית המשפט במובן זה שעליהם לעזור לבית המשפט לעשות משפט. מעשית רק התובע נחשב על ידי בית המשפט לקצין בית המשפט. שופטים אינם מתחשבים כל כך בבקשותיהם של הסנגורים ואילו משאלות התובעים הינן בגדר הוראות. הכל בשם ניהול תקין של משפט. התיחסות זו תקפה גם כאשר תובעים עוברים על כל חוק וכל תקנה. תובעים הם המיצגים את המדינה על כן תובעים על פי תפישתם המעוותת של שופטים הם המיצגים את הציבור, את האינטרס הציבורי. תובעים אמורים ליצג את האינטרס הציבורי אלא שברוב המקרים מיצגים רק את רצונם "בנצחון"- השגת הרשעה בכל מחיר. הסנגורים לפי גישה זו מיצגים "רק" אנשים פרטיים. גם כאשר כל יום העבודה הם שופםטים דנים לא באדם בודד אלא ברבים הנפגעים מגישה זו, אין הם רואים את הנאשמים כפרטים מתוך כלל הציבור הרחב, שכל אחד מעונין ביחס ובמשפט הוגן. זאת על שום שרק מוסדות המדינה לשיטתם מיצגים את האינטרס הציבורי, ואילו אנשים פרטיים אינם הציבוריות – גישה פאשיסטית טהורה.

    גישת השופטים כלפי עצמם – בית המשפט גופו כלומר הם מוסד חשוב ביותר במדינה, על כן הם כמובן מאליו ראויים לכוח מוחלט. לא העם יבחר בהם או ידיח אותם, לא העם יבקר אותם. עליו לחלוק להם כבוד וזה מעוגן בחוק בסעיף זילות בית המשפט לחוק העונשין. כל מה שבית המשפט דן בו אסור בבחינה מחודשת כלשהי. למשל חוק מבקר המדינה אוסר בקרה של כל דבר הנמצא בהליכים משפטיים וגם כשעבורו המשפט הסתיים. על כל השגה או תלונה לגבי בית המשפט להיות מופנית אל גורמי בית המשפט בלבד והם לבדם המבררים וקובעים על פי הדרך שהחליטו עליה שהיא קביעה בעצמם לגבי עצמם. שופטים מצפים שכולם ישבחו יהללו וירוממו אותם, את הצדק והקידמה היוצאת מתחת ידם. כל מי שאינו עושה כך, חוטא לשיטתם בעזות מצח ויוצא נגד שלטון החוק שהוא כמובן חופף לשלטונם המוחלט כי את קביעותיהם יש לקבל כאמת מוחלטת – הדוצ'ה תמיד צודק.

  7. הפאשיסם של השמאל ובית המשפט4
    המטרה המוצהרת של שלטון פאשיסטי היא טובת וחיזוק המדינה, אם כי בדרכי פשע שאחריתם החלשת המדינה. בניגוד למדינה הפאשיסטית שחרתה על דגלה את חיזוק קיומה ופריחתה, אם כי ברמיסת הפרט לא השיגה מטרה זו, בית המשפט בחתירתו המתמדת תחת אושיות קיומה של המדינה מנסה להראות עד כמה אינו פאשיסטי. אלא שכל דרכיו הן פאשיסטיות ובכך חוטא מכל כיון נגד קיום המדינה. גם בהתערבותו בעניינים מדיניים ואף צבאיים לרעת המדינה. בית המשפט בישראל עושה ככל שהוא יכול לפגוע בבטחון המדינה ובחזון הציוני. בית משפט זה מצטין גם בעריצות שחיתותו כלפי האזרחים ההורסת את החברה.

    במדינה פאשיסטית יכולים חלק ניכר מאזרחיה לחיות חיים טובים יחסית כל עוד הם כנועים לשלטון, מבלי שידעו רע מהמדינה. אלא שאוי לו לאזרח שרשויות החוק שמות עליו יד. במקרה זה רשויות החוק עושות בו כל שהן חפצות. הם השלטון ועל כן הרשויות מתפקדות על פי כללי המשחק הנוחים להן בכל עת. האזרח אינו יכול לעשות דבר. כאלו הן רשויות החוק במדינת ישראל ובית המשפט בראשן נותן את הגיבוי המוחלט. בשונה ממדינות פאשיסטיות יחס זה אינו נובע מהשלטון המרכזי כי אם מהרשויות עצמן, בינהן בית המשפט הבלתי מפוקח המגבה סדר זה. יחס הוגן לא קיים, כללי המשחק אינם מובהרים לאזרח והם יכולים להשתנות ככל שהרשויות חפצות. מבחינת המאפין העקרי של מדינה פאשיסטית בית המשפט בישראל עונה להגדרה זו. בחינת עיקר העיקרים של עבודת בית המשפט – קיום יחס הוגן וניהול משפט הוגן, הרי שזהו ההבט הפאשיסטי של מערכת המשפט בישראל. המערכת המשפטית כמובן אינה עונה להגדרה של רצון בטובת המדינה אם כי זה אינו מאפין שהוא יחודי לפאשיזם ולא המאפין השלילי. המערכת המשפטית ועמה שאר השמאלנים כמובן אינם מודעים לפאשיסטיותם כי כי כך למדו שכל שמאל הוא לא פאשיסטי וכל אוהב מולדתו הוא פאשיסט… המשפטנים השמאלנים יכולים בלי שום ריסון עצמי לכפות את דעתם הפוליטית על אחרים אך עם מישהו אחר רק מביע ספק מייד מתנפלים עליו שהוא כופה את דעותיו הפוליטיות. אלה הפאשיסטים, לא מי שמחזיר לעצמו את הגזילה.