בין חז"ל לאדמונד בֶּרְק: קריאה מחודשת בשני סיפורים תלמודיים

סיפור תנורו של עכנאי לא בא להאדיר את השכל האנושי, אלא את המוסדות הקדומים

"תנורו של עכנאי" היא אחת הסוגיות הידועות ביותר בתלמוד, המצוטטת אינספור פעמים בספרים רבים לכל הגילאים – אולי הסוגיה התלמודית הידועה ביותר. על פי הסיפור בתלמוד הבבלי (מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב) נחלקו ר' אליעזר וחכמים בשאלה האם תנור מסוים מקבל טומאה או לא: ר' אליעזר הביא ראיות לשיטתו ממגוון מופתים: החרוב זז ממקומו, המים באמת המים חזרו לאחוריהם, כותלי בית המדרש נטו, ולבסוף אף יצאה בת קול ואמרה שהלכה כר' אליעזר – אבל ר' יהושע עמד על רגליו ואמר "לא בשמים היא", וההלכה נקבעה כחכמים.

אחת הסיבות לכך שהסיפור הזה התחבב כל כך על אנשים מודרניים שהדת האורתודוקסית אינה דווקא בראש מעייניהם, היא הרמיזה שהם יכולים לראות בו שלא חשוב מה הקדוש ברוך הוא חושב, והשכל האנושי הוא הקובע. אחרי הכל, איזו עוד סיבה יש לעזוב מופתים ברורים כמו חרוב שנעקר ממקומו או בת קול, וללכת אחרי הכרעות ארציות של "הרוב קובע"? מכאן גם פתח לקריאה לרפורמות (שהרי "לא בשמים היא"), להתחדשות ההלכה (כנ"ל) וכן הלאה.

לדעתי המסר של הסיפור הוחמץ לחלוטין בקריאה הזו, אך לא פלא שאותם קוראים מודרניים החמיצו אותו: הם כל כך מהללים ומשבחים את שכל האדם ותבונתו, עד שהם לא מוכנים לראות בעין נכוחה סיפור שתמציתו היא ההפך הגמור: נגד הישענות על השכל כמחדש חידושים ומחולל מהפכות, והסתמכות על מוסדות ומסורות שנבנו קמעא קמעא. או במילים אחרות, המסר של הסיפור הוא דווקא השמרנות הבולטת המובעת בו – חז"ל בשבתם כאדמונד בֶּרְק.

שמרנות איננה בהכרח מסורת

נשוב לנתח את הסיפור הזה בהמשך, אך ראשית נביא סיפור בעל מוטיבים דומים, סיפור הקשור יותר לענייני דיומא משום שהוא מובא במשנה במסכת ראש השנה. והרי לשון הסיפור:

…ועוד באו שניים ואמרו: ראינוהו [-את הירח של ראשית החודש] בזמנו, ובלילה בעיבורו לא נראה, וקיבלן רבן גמליאל [וקבע את ראש החודש על פיהם]. אמר רבי דוסא בן ארכינס: עדי שקר הם, והיאך מעידין על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה?! אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבה מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד) – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן ארכינס. אמר לו: אם באים אנו לדין אחר בית דינו שלרבן גמליאל צריכין אנו לדין אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו […] נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו בראשו ואמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי.

רבן גמליאל, נשיא בית הדין, קיבל עדות של שני עדים וקבע את החודש לפיהם. רבי דוסא בן ארכינס העלה ספק חמור על עדותם, ורבי יהושע קיבל את דעתו. מכאן, שלפי רבי יהושע אין לקבל את עדות העדים ויש לדחות את ראש השנה ביום. כשרבן גמליאל שמע זאת הוא החליט לגדוע את פיצול המועדות בעודו באיבו וציווה על רבי יהושע לבוא אליו ביום הכיפורים של חשבונו במקלו ובמעותיו, כלומר לחלל את יום הכיפורים לפי החשבון שלו.

מה יעשה רבי יהושע? הרי ברור לו שרבן גמליאל קידש את החודש לפי עדים מפוקפקים שלא היה צריך לקבל אותם, וממילא שאותו יום הוא אכן יום הכיפורים. רבי עקיבא מפיס את דעתו במדרש הפסוקים, שעולה ממנו שמי שקובע את המועדות הוא עם ישראל, אבל לא זה מה שמשכנע את רבי יהושע. מה שמשכנע אותו הוא דברי אותו רבי דוסא בן ארכינס, שהעמיד אותו על כך שאם מערערים על בית דינו של רבן גמליאל צריך לערער על כל בתי הדינים מאז משה רבנו, שיש להניח שלא בכל פעם היינו מקבלים את דבריהם, וממילא כל מערכת המועדות תהיה רעועה לגמרי. למשמע הדברים הללו עומד רבי יהושע, לוקח את מקלו ומעותיו ומחלל את יום הכיפורים לפי חשבונו.

מה שעמד לדיון הוא שאלת השכל לעומת המוסדות. או במילים אחרות – חדשנות מול שמרנות. רבי יהושע מניח מלכתחילה שהסברה היא העיקר, ואם העדים הם עדי שקר החלטת בית הדין בטלה. מה שמתחדש לרבי יהושע הוא שאף שהשכל הוא כלי רב עוצמה, אין הוא חזות הכול. כפי שממחיש לו רבי דוסא בן ארכינס, ככל שאנחנו עוסקים בשאלות של נורמות חברתיות אי אפשר לקיים "עולם ישן עדי יסוד נחרימה" משום שזה יחריב גם את העולם החדש באותה מידה ואף יותר מכך. המסורות, המוסדות ועקרונות על כמו "סופיות הדיון" חשובים יותר מאשר מה שנראה לנו הלכה נכונה יותר, או במובנים כלליים יותר נורמה נכונה יותר.

את המסר הזה, כך נראה, הפנים רבי יהושע כאשר עמד בפניו רבי אליעזר והזיז את החרוב, את אמת המים ואת כותלי בית המדרש כדי לשכנע שהלכה כמותו. דרך פעולה שכזו – חיפוש האמת המוחלטת, במקרה זה לאו דווקא על ידי השכל – סותרת לגמרי את היכולת להכריע באופן מיושב לפי המסורות והמוסדות הקיימים, וטומנת בחובה זרעי הרס של ממש, שהרי אם הורסים את המוסדות ומאפשרים לכל נביא או חולם חלום לשנות את ההלכה כרצונו, לא יעברו ימים מועטים ולא תהיה הלכה כלל.

רבי יהושע, הזוכר את היום שבו הגיע במקלו ובתרמילו לרבן גמליאל, עומד על רגליו וטוען בלהט: "לא בשמים היא" – מה שקובע אינו החרוב או בת הקול אלא ההכרעה על פי רוב דעות. ויש לשים לב: ההכרעה על פי רוב אינה קריטריון של השכל המוחלט, שהרי האמת יכולה להימצא אצל המיעוט. אין זה אלא אחד מן המוסדות שנועדו לשמר אחידות גם במחיר סטייה מן האמת המוחלטת כפי שהיא נראית בעינינו.

צחוק הגורל הוא שרבי אליעזר מקובל במחקר כמי שמשמר מסורות קדומות – לכאורה ה"שמרן" בעימות המתואר. ואולם שימור מסורת קדומה אינה באמת שמרנות, לא במובן המתואר כאן: השמרנות אינה דווקא חתירה לבירור המסורות הקדומות ביותר אלא שאיפה לשמור על מערכת יציבה גם כאשר מתקבלות בה החלטות שאינן נכונות לפי דעתנו, בין אם דעתנו נסמכת על מסורת ובין אם היא נסמכת על הכרעה שכלית.

גבולות השכל

כל הדיון הזה אינו תלמודי בלבד. הוא מקיף דילמות יסודיות בכל חיינו, במתח בין השמרנות לבין החדשנות. גישה מודרנית פופולרית – נקרא לה גישת השמאל – מבקשת להשליך כמה שיותר מן העבר, המוסדות והמוסכמות אל סל המיחזור. למה להיקשר לדברים שהיו פעם? יש ליצור עולם חדש, מופלא. דוגמה קיצונית לכך מצאנו בזמן המהפכה הצרפתית, כאשר המהפכנים שאפו ליצור יש מאין מדינה חדשה, חוקה חדשה, ואפילו ימים וחודשים חדשים, כשהנאורות והפילוסופיה נישאות בפיהם. שכל האדם הוא המולך והשולט, ובלעדיו אין כלום.

הגישה הזו שובת לב ובוודאי אינה חדשה. כפי שראינו, הנטייה ללכת אחר האמת כפי שהיא נראית לנו, בין אם זה מתוך שיקול דעת, מסורת הלכתית אישית או מופתים, היא קדומה מאוד. אבל זה השיעור שחז"ל מלמדים אותנו: שגם השכל האנושי צריך לדעת את גבולותיו ומגבלותיו, ושהיכולת לשמור על חברה מתוקנת חשובים אפילו יותר מן הדברים העליאיים ביותר, משום שבלי חברה ומוסדות שניתן לסמוך עליהם אין לנו דבר וחצי דבר.

את השיעור הזה למדו אנשי המהפכה הצרפתית בדרך הקשה. המהפכה שהחלה בקול תרועה רמה של חירות ושוויון ואחווה הידרדרה חיש מהר לשלטון טרור רודני רצחני ולבסוף לעלייתו של גנרל דיקטטור. משום שאם מרופפים את הכללים הממוסדים ואת המסורות ומעלים את שיקול דעתו של כל אדם למקום העליון, בסופו של דבר כל כללי האתיקה והמוסר נשכחים עד מהרה.

אילו הקשיבו אנשי המהפכה הצרפתית לחז"ל – ולו יקשיבו להם אנשי השמאל גם היום – לא היו צריכים לעבור בדרך העקובה מדם הזו. בין רדיפת האמת בכל מחיר לבין הסתמכות על הכרעות חברתיות ומוסדיות גם אם אינן נראות לנו נכונות, חז"ל הצביעו היטב על הבעיה בדרך הפעולה הראשונה.

המסר העולה מסיפור "תנורו של עכנאי" הוא אם כן מסר שמרני מובהק, כמוהו כמסר העולה מסיפור רבי יהושע ורבן גמליאל: לא התחדשות הלכתית אנו למדים ממנו אלא להפך, שמרנות הלכתית והכרה בכך שאחדות ההלכה והאינטגריטי שלה הם הדבר העיקרי; ובמישור הכללי יותר אנו למדים שהישענות על שיקול דעתנו האישי אינה תמיד דרך הפעולה המומלצת, ושאין לחולל מהפכות הורסות-מסורות מתוך ביטחון מופרז בידע ובטוב לבו של האדם. אדרבה, בשעת הצורך עלינו לכופף את ראשינו, לעזוב את מה שאנחנו חושבים שהוא האמת ההלכתית, המוסרית והעילאית, ולבוא אל הנשיא במקלנו ובמעותנו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבוננו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

24 תגובות למאמר

  1. אז דיבר גרשוני בשם אדמונד ברק בשבח מוסדות וותיקים כמו לדוגמא בית המשפט העליון

    1. לא כשבית המשפט העליון יוצא משמרנותו ומבצע מהפיכה חוקתית.

    2. כן בעקרון. אבל בשום אופן לא, כשהמוסד הזה (בית המשפט העליון) הפך בעצמו למהפכני קיצוני, וגורם לערעור ולהרס של כל יציבות וכל שאר המוסדות בחברה ובמדינה.

  2. מעניין. אני רואה כאן מסר אחר לגמרי:
    מסר שעיקרו איזון בין שמרנות ומסורת מצד אחד ובין השכל האנושי ויכולתו לחדש ולתקן מצד שני. השמרנות והמסר המסורתי בסיפור על רבן גמליאל ורבי יהושע ברורים. בסיפור על תנורו של עכנאי אני, כמו רוב קוראי הסיפור הזה, מוצא מסר אחר לגמרי. מסר שעיקרו היכולת, ואפילו החובה, של ההלכה והמסורת להשתנות מדי פעם כדי להתאים עצמן לרוח הזמן. מה בעצם אומרים לנו חז"ל? את מה שאומר לנו במילים ברורות יותר ספר קהלת:"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים…" ובהמשך, ממוקד וברור אף יותר:"עת לשמור ועת להשליך".
    ההלכה היהודית מקדשת את הקיים ומעצם טבעה היא שמרנית. מצד שני יש בה את היכולת להשתנות עם הזמן. אילו לא הייתה בה היכולת המופלאה הזו היא לא הייתה קיימת יותר.
    כך בדיוק יכלו החכמים בדורות שאחרי חורבן הבית השני להחליף את עבודת המשכן בתפילה בבית הכנסת ובלימוד, ובכך הצליחו להציל את היהדות מכליה. כך גם אישרו חכמים בדורות שונים לבטל חלק גדול ממצוות השמיטה והיובל כשראו שהן מצוות (או גזרות) שהציבור אינו יכול לעמוד בהן, לאשר מתן הלוואות בריבית על אף איסור הנשך המפורט והברור שמופיע פעמים רבות במקרא ועוד כהנה וכהנה.
    בקיצור, אם יש כאן מסר הרי שהוא מסר מורכב: שמרנות ומסורת כן, אבל ממש לא בכל מחיר.
    שנה טובה וחתימה טובה.

  3. איזה יופי של מאמר. חז"לינו בשכלם הישר וחד כתער השכילו להבדיל בין טפל לעיקר.

  4. הויכוח הזה למעשה לא הוכרע עד היום, משום שאין הסכמה על מהו "רוב", האם מדובר ברוב איכותי או רוב כמותי.

    1. המושג רוב איכותי, מתנשא הוא! מהו רוב איכותי ואיך נקבעת איכותו של הפרט המרכיב אותו?

    2. המושג רוב איכותי מתנשא הוא, מה המדד לאיכותו של הפרט המרכיב את אותו רוב ?

    3. המושג ״רוב איכותי״ מגיע ישירות מהגותו של רוסו אשר מבחין בין ״הרצון הכללי״ ל״רצון הכלל״. כאשר כותב המאמר מבקש לקדם חשיבה שמרנית, רוסו הוא לא האיש לעשות זאת. הרצון האיכותי הוא למעשה פתח, שדרכו ניתן לכפות על היחיד את דעת הרוב.
      מסוכן מאוד.

  5. אכן אדמונד ברק דיבר על החוכמה הצבורה של הדורות, ויש חוכמה כזאת. הבעיה היא שיש לדורות, כלומר למסורת, גם טפשות צבורה, גם דיעות קדומות שנתקדשו. ובדרך כלל מי שרוצה לשמור על המסורת הוא מי שמרוויח מכך- אלה שהמסורת נותנת בידיהם כוח ועושר.
    המסורת, לדוגמא, מפלה נשים לרעה. האם כותב המאמר רוצה להמשיך בכך?
    ולגבי גישת חז"ל למסורת- אברהם אבינו בועט בפסילים בחנותו של אביו, מבזה את מסורת אבותיו ואף פוגע בפרנסת המשפחה. האם מעשהו של אברהם מוסרי? הוא הולך בעקבות מצפונו. הוא רוצה להחרים עולם ישן עד היסוד. הוא מוסרי?

    1. אני חושב שאין פה שאלה של מוסר.
      אפשר להמשיך ולדבר במושגים של שמרנות –
      כאשר אברהם מבזה את מסורת של משפחתו, הוא פועל במידה מסויימת כמו ״המהפכנים הצרפתיים״ – אשר פעלו לפי תוכנית רציונלית (גם כותב המאמר מטיל ספק בכוחו של השכל האנושי) – אך ההבדל הברור כאן הוא שבמקרה של אברהם אבינו אלוהים נגלה אליו, ומכאן התוכנית שלו היא לא ״אמיתית״. זוהי ההצדקה למעשה.
      לטעמי תפקידה של השמרנות הוא לא לשמור על מסורת מסויימת או מוסד מסויים כמו שהוא לאורך השנים, זה הפועל היוצא שלה, תפקידה של השמרנות היא למנוע אנרכיה, והפיכות, על ידי פתירת בעיות בצורה נקודתית ולא מערכתית.
      כך לדוגמא בבריטניה מתקיימים שלושה מוסדות – מלוכה, בית הלורדים (האריסטוקרטיה) והפרמנלנט (המוסד המודרני ביותר), עם זאת אפשר לראות איך לאט לאט שני המוסדות הקדומים יותר מאבדים מכוח ההשפעה שלהם, הרעיון הוא שלא מבצעים שינויים בצורה מהירה, אבל שינויים מתבצעים ועוד איך.

  6. מסקנתי מסיפור תנורו של עכנאי שונה לחלוטין. המסקנה היא שההלכה – על פי עדותה שלה, היא קונסטרוקציה אנושית ולא אלוהית. מטרתה חיובית – יצירת סדר וכללים חברתיים. אבל הזמנים הוכיחו שיש שיטות מוצלחות יותר שאינן מביאות איתן את המטען העודף הדתי. לפיכך, יש לשאוף להחלפתה באופן אקטיבי וללא מורא.

    1. טעות בידך
      ההלכה אכן אנושית, היא נקבעה ונמסרה מדור לדור בידי בני אנוש.
      אך מקורה הוא בתורה (שאינה אנושית כמובן כי אם אלוקית) ומטרתה היא להיצמד ככל האפשר למקור. מטרתה היא לאפשר ליהודים שמעוניינים לקיים אותה, לעשות זאת בשלמות.
      ולכן מטרתו של כל פוסק או דיין, היא לכוון לדעה האלוקית ולפסוק בהתאם. אם המטרה היתה לעשות ליהודים נוח מבחינה חברתית, כבר מזמן היו מוותרים על כל המצוות.
      כדרך אגב נוצרת חברה מתוקנת אבל זה רווח צדדי.

  7. מסקנתי מסיפור תנורו של עכנאי שונה לחלוטין. המסקנה היא שההלכה – על פי עדותה שלה, היא קונסטרוקציה אנושית ולא אלוהית. מטרתה חיובית – יצירת סדר וכללים חברתיים. אבל הזמנים הוכיחו שיש שיטות מוצלחות יותר שאינן מביאות איתן את המטען העודף הדתי. לפיכך, יש לשאוף להחלפתה באופן אקטיבי וללא מורא.

  8. כשאלוקים נתן את התורה לעמו הוא נתן יחד איתה מרחב תמרון, מה שמאפשר את מרווח הטעות. כן, יש אפשרות שחכם יטעה ויצליח לשכנע את הרוב ותפסק ההלכה כמותו בדור מן הדורות והכל יקבל לגיטימציה, ההלכה מכילה מצבים כאלה. למרות זאת, ההליכה על-פי רוב מניחה שעל-פי הרוב- הרוב יבחר באמת ולא בטעות. זה כל המסר של הסיפור הנאה הזה.

  9. צר לי על כל מי שהגיב שאין לו יד ורגל במסורת ישראל. כלל ידוע הוא בפסיקת הלכה שאחרי רבים להטות ושלא לסור ממה שפסקו חכמים ימין או שמאל (אפילו שאומרים על שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל) רבי אליעזר ניסה לשנות ולהגיד אני אמנם דעת מיעוט אבל אני צודק וחכמים עמדו על רגליהם האחוריות כנגד כל המופתים ואמרו לו אתה לא תשנה את דרך פסיקת ההלכה. אחרי רבים להטות. כל מי שהבין אחרת לא הבין כלום.

  10. הערה
    לרבי יהושע היו עוד כמה וכמה מקרים שבהם הוא סבר הפוך משאר החכמים והם אילצו אותו להסכים עימם. כדאי לנתח גם אותם לפני שכותבים מאמר.
    ובכל מקרה
    אי אפשר לנתח סיפור תלמודי בהשוואה לדעות או השקפות שאין מקורן בתלמוד. לגמרא יש מערכת כללים פנימית משלה, היא לא ספר סיפורים אלא ספר הלכתי (משפטי) לכל דבר, יש בה כללים איך לקרוא, איך לפרש ביטויים מסויימים, סדר קדימות בפסיקה, ועוד ועוד. אחרי שלומדים את כל הגמרא (ולכל הפחות את כל המסכתא) אפשר להתחיל לנתח סיפור בודד מתוכה.

  11. לרגע הכותרת הבהילה אותי, וכשקראתי את הכתבה נרגעתי.

  12. דווקא המוסר השכל החשוב ביותר הושמט כאן
    והמוסר השכל הוא :

    "אחרי רבים להטות"

    זה המוסר השכל של תנורו של עכנאי ולא שמרנות בכלל
    מי שטוען כפי שנכתב בכתבה הזאת שהמסר הוא שהלכה נקבעת בניגוד לרצון שמיים ע"י החכמים כאקט של שמרנות לא מביןם את המסר בכלל.

    אחרי רבים להטות – כלומר הרוב קובע ! ולא היחיד אפילו שהוא ידען ו"בור סוד שאינו מאבד טיפה" ושיש לו יכולות על טיבעיות להוכיח את דעתו , כפי שנאמר על רבי אליעזר…. וזה הדמוקרטיה במיטבה !!!

    וזאת חדשנות ולא שמרנות .

    עכשיו לכו ספרו את זה לבית המשפט העליון שלנו.

  13. יסלח לי הכותב אבל הפרשנות שלו באה מחוסר הבנת הויכוח ההלכתי בן רבי אלעזר לרבי יהושוע.
    ההלכה אחרי רבים להטות הופעלה רק לאחר מותו של משה . במותו של משה נשכחו 3000 הלכות דבר שיצר "חור" בהלכה שההתמודדות איתו הוא אחרי רבים להטות . ולא כל רוב זה אחרי רבים להטות זה חייב להיות רוב של שווים בחוכמה.
    רבי אלעזר ידע שהאמת איתו וכך מובן מתוך הבת קל . רבי יהושוע לא ידע את האמת כמו רבי אלעזר ולכן הכלי ההלכתי שהיה בידו היא אחרי רבים להטות שזה "אמת הילכתית " ולא אמת אמיתית . רבי אלעזר לא יכול לעשות דבר שקר ולכן לא היה יכול להתכופף לאמת ההילכתית ולכן היא בנידוי אבל כל החכמים הבינו את זה ולכן כיבדו אותו על אף שהיה בנידוי . ולכן עד שיבוא אליהו ויפסוק לא את האמת אנחנו נמצאים עם "אמת הילכתית " שהיא תוצאה של אחרי רבים להטות . אבל האמת האמיתית היא האמת של רבי אלעזר ולכן הקב"ה אמר ניצחוני בני ניצחוני כי עד שיגיע משיח צדקנו אנחנו נמצאים באמת הילכתית . ולכן בויכוח עם קורח שהביא 11 סנהנדרין של 11 שבטים כנגד משה לא יכל לעבוד אחרי רבים להטות כי משה קיבל את התורה והיא היית שלמה אצלו . יש עוד אריכות בדברים ולא כאן המקום

  14. מזכיר את החב"דניקים שמספרים לך שתורת הקוונטים נמצאת כבר בתורה.

  15. ברשותכם, מבין השורות אני קורא עקרון חשוב אחר והוא, שבדרך כלל כדאי יותר להיות חכם מאשר להיות צודק. בשני הסיפורים שהובאו כדוגמא, ברמה העקרונית הצד המתנגד הוא גם צודק, אך אינו מתנהג בחכמה. ומה פירוש חכמה בהקשר זה? השגת המצב הטוב ביותר המתבטא במקרה זה בשמירה על לכידות, רציפות, רוגע, מערכת היררכית יציבה וכן הלאה. כל זאת על מנת לאפשר לחברה להמשיך ולהתקיים ולהתפתח. העקרון הזה נכון גם בחיי הפרט ובוודאי שבחיי חברה שלמה. אמנם כדאי מאוד להיות גם חכם וגם צודק, אבל זה לא תמיד מתאפשר. ואכן יש מקרים בהם החכם הוא רשע, והצודק מתנגד לו מתוך מניעים נכונים (כמו למשל מניעים מוסריים). אבל חשוב לשמור על ראש פתוח.
    ולסיום אציין שאפשר וכדאי להפריד בין הסכמה עקרונית עם דרך מסוימת (למשל שמרנות) לבין יישום אותה דרך באמצעות מדיניות. ניתוחים פילוסופיים הם מאוד מעניינים ומהנים, אבל בסוף מישהו צריך גם לקבל החלטה, ולהחלטות יש השלכות.
    לכל הפחות, הניתוח של גרשוני מעניין וגם כיף מאוד לראות את הדיון שהתפתח בתגובות.

  16. היה טוב כמעט עד הסוף ואז בא הקשקוש המקושקש על גישת השמאל שבאה להחריב הכל. פשוט שטות גמורה שהפכה את המאמר הזה לבדיחה עצובה. באמת עצוב.