להצטלם ליד הקבר של ערפאת

עדי ארבל יצא עם חברים ישראלים לסיור ברמאללה, שהפריך אצלו כמה דעות קדומות. יומן מסע

חומת התעמולה | צילומים: עדי ארבל, איתי ראובני, יפעה סגל

חברי ד"ר ניר בומס, חוקר תהליכי דמוקרטיזציה במזרח התיכון, לא נזקק למאמץ רב מדי כדי לשכנע אותי להצטרף אליו לסיור ברמאללה, ואף להביא איתי כמה חברים מארגוני חברה אזרחית. לא בכל יום נקרית בפניך הזדמנות לבקר ברמאללה, בטח לא מאז הסכמי אוסלו ב-1993, שנועדו להביא שלום והביאו אפרטהייד. אפרטהייד? כן. תשאלו את היהודים הרבים שנהגו לבקר ברמאללה על בסיס קבוע עד פרוץ אותו השלום, שלא בדיוק הסביר פנים למעטים מהם שעשו זאת אחריו.

את אותו אפרטהייד ניתן לזהות כבר במעבר קלנדיה המיועד לרכבים בלבד, ושבכניסה אליו מוצבים שלטים המזכירים כי לישראלים אסור להיכנס לשטחי A. אלא שתור הרכבים הארוך שהשתרך בכניסה למעבר, רובם ככולם בעלי לוחית זיהוי צהובה, הזכיר שכוונת השלט אינה לכלל הישראלים, אלא רק ליהודים שבהם.

תחנה ראשונה: אזור תעשייה עטרות

נפגשנו, ששת משתתפי הסיור הישראלים, באזור התעשייה עטרות, מעט לפני מעבר קלנדיה. החלטנו להיכנס עם מכוניותינו ולהשאירן בחניון מעבר למחסום. הסיבה לכך לא הייתה תחושת ביטחון או משום שאלה היו רכבי ליסינג (הם לא), אלא הידיעה שאת הדרך חזרה לא נוכל לעשות מכאן אלא דרך מעבר חיזמא, הסמוך לפסגת זאב.

יצאנו לדרך לאחר שהורדנו את דגל ישראל מרכבה של עו"ד יפעה סגל, מייסדת 'הפורום המשפטי הבינלאומי'. על הרכב שנסע לפניי התנוסס הסטיקר 'גולנצ'יק גאה'. התקשרתי לבעל הרכב, אביחי שורשן, ממקימי ארגון 'האמת שלי', ושאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה להיות גולנצ'יק גאה כרגע. הגולנצ'יק נשאר גאה, והסטיקר נשאר על הרכב. האם הרכב נשאר ללא פגע בחניון העפר (בתשלום!)? ספוילר: כן.

תחנה שנייה: מעבר קלנדיה

בנסיעה במעבר נחשפנו לעבודת שיפוצים נרחבת המתבצעת באזור, כחלק מהחלטה ישראלית לשדרג ולהרחיב את המעבר. כמי שביקר במעבר מספר פעמים במסגרת פעילותי בתנועת 'זכויות אדם כחולבן', שמחתי על המהלך, שכן מעבר קלנדיה התאפיין בבנייה מכוערת של טלאי גדרות מסוגים שונות ומתקופות שונות, כאילו היו צלקות שנועדו להזכיר כל פיגוע והתפרעות אלימה במקום.

השארנו את הרכבים וחברנו לנסיעה יחד עם מלווינו מהצד הפלסטיני. הוראה ראשונה שקיבלנו: אין צורך לחגור. אם לא מספיק שנראינו ישראלים, רק חסר שנסגיר זאת סופית באמצעות חגירת חגורות בטיחות במושבים האחוריים של הרכב.

מהצד הפלסטיני של המעבר ניתן לראות כיצד גדר הביטחון הפכה למיצג מחאה מרכזי בשירות התעמולה הפלסטינית. מדיוקנאות ענק של יאסר ערפאת ומרואן ברגותי (בלי זכר לטורטית), ועד קללות נגד מדינת ישראל. בשלב זה של הסיור עוד היינו חסרי ביטחון, אבל בדרך חזרה כבר הרגשנו כמו אדוני המקום, ועצרנו באמצע הכביש כדי לצלם ולהצטלם.

תחנה שלישית: כפר עקב

כפר עקב הוא אחד הכפרים שמאז בניית גדר הביטחון נמצאים במצב ייחודי: לאחר מלחמת ששת הימים הוכלל הכפר בתחומה המוניציפלי של ירושלים (הקו הכחול), אך הגדר הותירה אותו מחוץ לה, ומאז בנייתה הוא מקבל שירותים מצומצמים בלבד מעיריית ירושלים ומיתר הרשויות הישראליות. עם זאת, תושבי הכפר עדיין מחזיקים במעמד תושב במדינת ישראל ונהנים מביטוח לאומי. בין 80 ל-100 אלף תושבים, שהם בין שליש לרבע מערביי מזרח ירושלים, מתגוררים באזורים שנמצאים מחוץ לתחומי הגדר אך עודם בתחום השיפוט של עיריית ירושלים.

אזורים אלו, וכפר עקב בכללם, מאופיינים בבנייה חדשה רוויה וצפופה. יש לכך הסברים שונים: יהיו מי שיאמרו כי לתושבים רבים חשוב להישאר תחת האחריות המוניציפלית של עיריית ירושלים ולשמר את מעמד התושבות הישראלית, המאפשרת להם קבלת שירותים וקצבאות שונות. על פי אחד ממלווינו, בכך שעיריית ירושלים אוכפת את תוכניות הבנייה רק בשכונות שבתוך הגדר, היא למעשה מעודדת בכוונה תחילה הגירת ערבים מהשכונות הירושלמיות שבתוך הגדר אל השכונות שמעבר לה. הוא מספר על מגמה נוספת: בכל פעם שמישהו בישראל מעלה ברצינות את האפשרות לשלול את התושבות של הערבים הנמצאים מעבר לגדר, מתקיים גל הגירה מהצד הפלסטיני של הגדר לצדה הישראלי.

תחנה רביעית: אל-בירה

היעד הבא שלנו היה אל-בירה, עיר הסמוכה לרמאללה כמו שגבעתיים סמוכה לרמת גן. יש המזהים את אל-בירה עם העיר התנ"כית בארות שבנחלת שבט בנימין. על הציר הראשי מזהה איתי ראובני, חוקר ארגוני חברה אזרחית, את השטח שממנו מחבלים פלסטינים היו יורים על פסגות, היישוב היהודי הסמוך. אני מאותת בזהירות לאיתי לשמור לעצמו בשלב זה את זיכרונותיו כמילואימניק, שכן מלווינו עלולים לפרש אותם באופן פחות נוסטלגי.

עצרנו ליד בניין העירייה, שבחזיתו פסל אבן בצורת מפת פלסטין השלמה, ועליה מצוינים בערבית שמותיהם של יישובים ערבים – למקרה שמישהו חושב שמבחינת שכנינו יש הבדל גדול בין רמאללה לרמלה. אחד ממלווינו מזהה את התלהבותנו מהאטרקציה המקומית ("אפשר לעצור פה להצטלם?") ומסביר ש"יש אצלנו מי שעדיין שואפים לפלסטין הגדולה". כמעט נרגענו. בהמשך קצת פחות נרגענו, כשנתקלנו בספר לימוד של אחד מילדי המלווים ובו הופיע איור הממחיש את השאיפה לממש את זכות השיבה.

זו הייתה הפעם הראשונה בסיור שבה יצאנו מהרכב, ועוד באופן לא מתוכנן, כך שטרם הספקנו לתאם קוד התנהגות: האם נדבר בינינו בעברית? באנגלית? סתם לשתוק? אחד המלווים אומר בחיוך שלא נעים לו, אבל המבטא הישראלי שלנו כשאנו מדברים אנגלית לא באמת עוזר. מלווה אחר מסביר למכר שפגש במקרה כי אנחנו חברים שלו מאמריקה. קצת קשה להאמין שהמכר האמין, אך נדמה שמדובר בסוג של שקר מוסכם: האחד לא מודה באמת הקשה שמדובר באורחים ישראלים, והשני לא מקשה עליו יתר על המידה, כך שכל הצדדים יכולים לצאת נקיים אם נציג רשויות יופיע לו לפתע.

תחנה חמישית: המוקטעה

בשעה טובה ומוצלחת הגענו לרמאללה, היישר למתחם המוקטעה. לחלקנו יש תחושה של דז'ה-וו מתקופות אחרות, עם מדים במקום מכנסיים קצרים. בשלב זה אנחנו כבר מבינים שעדיף להתרפק על הזיכרונות באופן מופנם ולא להחצין אותם. אנו מגיעים היישר לגולת הכותרת של המתחם – קברו של הראיס יאסר ערפאת, והדילמה מנקרת במלוא עוזה: מצד אחד מדובר באטרקציה תיירותית שקשה להתעלם ממנה, מצד שני זהו קברו של רוצח המונים ואנחנו לא תמר זנדברג. אז להצטלם או לא להצטלם? זו השאלה. באותו מתחם נמצא גם מוזיאון יאסר ערפאת אך הוא היה סגור (טיפ: אל תגיעו בימי שני), מה שחסך לנו דילמה נוספת.

אחרי ששבנו לרכב, אחד הישראלים שבינינו החל לספר כיצד התלווה פעם לסיור של משמר הגבול ברמאללה, כשלפתע עצר הג'יפ לצד חבורה של נערי רחוב שישבו על הברזלים, ואחד המג"בניקים תפס את אחד הפלסטינים והחל לנער אותו. בשלב זה של הסיפור, איתי ואני חשנו שאולי אלה לא הזמן והמקום הטובים ביותר לחלוק אותו עם חברינו הפלסטינים. לא הספקנו להגיב, והמספר הפתיע את כולנו כשגילה שהמג"בניק צעק על הנער: "איך אתה לא מספר שהיום זה יום ההולדת שלך?"… השקט המתוח ששרר ברכב התפוגג. אפשר לשבור שתיקה.

תחנה שישית: מרכז העיר

משם המשכנו לסיור במרכז העיר, שזימן לנו מספר הפתעות והפריך כמה דעות קדומות. הפתעה ראשונה: חנינו בכחול-לבן ואשכרה שילמנו במדחן שני שקלים לשעה. הפתעה נוספת הייתה שמו של אחד הרחובות: רחוב השלום. האם מדובר בעדות לרצון טוב, או בהחלטה דיפלומטית לאור הימצאותן בעיר של אינספור קונסוליות בינלאומיות ונציגויות של ארגוני סיוע? לא העזתי לשאול.

"רחוב השלום"

עוד הפתעה חיכתה לנו כשגילינו שכיכר מנרה, אחת הכיכרות המרכזיות בעיר, מרושתת באינטרנט אלחוטי חינמי, אם להאמין לשלטים שהתנוססו במקום. לא הספקנו לבדוק את טיב השירות, כי בשלב זה התעניינו יותר במציאת מקום מוצלח לאכול בו צהריים. במרכזו של הבניין הסמוך לכיכר הבחנו בחלון גדול המשקיף על הכיכר. זהו מקום מושבם של אולפני אל-ג'זירה, עם תצפית ישירה לכיכר המארחת את רוב ההפגנות המקומיות.

ישבנו לפלאפל וחומוס במסעדה מקומית וקיבלנו שלל פיתות, סלטים ומבטים, שכן קצת קשה היה להסתיר את זהותנו. ליתר ביטחון החלטנו לוותר בשלב זה על סבב היכרות שבו כל אחד מספר על עצמו ועל פועלו. החומוס, הפלאפל והסלטים היו מצוינים, ושווים בהחלט ביקור חוזר בבלוג המסעדות מאכלי י-ם. קשה היה לפספס את העובדה שניתן לעשן בתוך המסעדה, ואכן יפעה ניצלה את הפריבילגיה, שלפה חבילת טבק והחלה לגלגל סיגריות לחבר'ה. הסועדים האחרים הפנו שוב את מבטם לעבר האישה המודרנית, לבושת המכנסיים והחולצה ללא השרוולים, שישבה ועישנה בלב המסעדה כאילו הייתה זו תל אביב שלפני חוקי העישון.

במסעדה. מימין לשמאל: ד"ר ניר בומס, אביחי שורשן, עו"ד יפעה סגל

עם כל ההפתעות ולמרות שלל המסכים האלקטרוניים המעטרים את חוצות העיר, יש להודות שרמאללה נראית כמו משהו בין פתח תקווה של שנות השמונים לרחוב אלנבי של היום: שלל חנויות ממגוון תחומים השוכנות זו לצד לזו. מסעדה סמוכה לחנות בדים, חנות נעליים ליד סניף בנק (אגב, כמות הבנקים פה מרשימה מאוד. ניתן למצוא בנק כמעט בכל פינה, בדרך כלל כזה שנושא שם של מדינה ערבית כלשהי). כאילו לא שמעו פה על קניונים ממוזגים. תוסיפו לכך את שמות העסקים המקומיים שמנסים לחקות מותגים מוכרים (Star and Bucks, Charle Fried Chicken וכן הלאה), והרי לכם פוטנציאל לסט מעולה לצילומי סרט בורקס.

תחנה שביעית: מוזיאון דרוויש

ביציאתנו ממרכז העיר שאל אותנו אחד המלווים: "תראו איזה נחמד פה ברמאללה, לא מגיעה לנו מדינה?". אני מודה שלבי יצא אליו. אין לי ספק שאם הפלסטינים היו מאמצים יותר את הגישה הזו, מדינת ישראל הייתה נאלצת להסכים להקמתה של מדינה פלסטינית. אלא שבהמשך הנסיעה הודה אותו מלווה שהרשות הפלסטינית היא לא בדיוק הגוף שאפשר לסמוך עליו להקים ולנהל מדינה, תוך שהוא מקלל את ערפאת על כך שלא הסכים לקבל את הצעתו של אהוד ברק בקמפ דיוויד. "הצעה יותר טובה בחיים לא נקבל", אמר. "ומה עם ההצעה של אולמרט?" שאלנו. "אה, זה לא היה רציני. זה היה ניסיון של אולמרט להציל את עצמו לפני שהעיפו אותו מראשות הממשלה". צודק.

הגענו לתחנה האחרונה בסיור: מוזיאון מחמוד דרוויש, המתעד את קורותיו של המשורר הלאומי הפלסטיני. המוזיאון, שהוקם ב-2012 סביב קברו של דרוויש, הוא מרשים מאוד ומשתרע על שטח נרחב ומתוחזק היטב. מתחם המוזיאון כולל טראסות מטופחות, פינת נואמים וגן נאה. הלוואי על המשוררים שלנו. במוזיאון מוצגים כמה מחפציו האישיים של דרוויש, בהם פינג'אן נחושת ולוח שש-בש. מול המוזיאון ניתן להבחין בבנייה אינטנסיבית של שכונה חדשה, הכוללת עשרות רבי קומות ומיועדת למעמד הבינוני-גבוה, מה שמהווה עדות לשגשוג היחסי של העיר.

הכניסה למוזיאון מחמוד דרוויש

מכאן שבנו לרכבים שחיכו לנו בקלנדיה. למרות החום, השומר הערבי בחניה לבש את אותו קפוצ'ון שלבש בבוקר, ועליו כתובת של סיום מחזור בישיבה תיכונית שאת שמה לא קלטתי. אחד ממלווינו מציע לנו לנסות לחזור בנסיעה דרך מעבר קלנדיה, ולומר לחיילים שאנחנו עובדי עיריית ירושלים שבאו לביקור בכפר עקב. לא היינו בטוחים שזה סיפור כיסוי טוב דיו ונסענו למחסום חיזמא, בדרכנו חזרה לירושלים המאוחדת לנצח נצחים.

_______________

הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

20 תגובות למאמר

  1. האם בעקבות המסע עברת לצד השני של המפה הפוליטית?

  2. הבטיחו להם קפה אחרי המקלחות. רבים האמינו.
    בחודשיים שלפני המלחמה הנוראה, בתי הקפה היו מלאים בראשים מדברים. סוגיות ברומו של עולם, לצד הבלויות וחיזורים קטנים.
    השמש זרחה לפני והיא זרחה אחרי פרוץ המלחמה הנוראית.
    אותה מציאות בדיוק חודשיים לפני, וחודשיים אחרי. אותו מקום, אותם אנשים, רק בלי המסיכות.
    בבית הקפה ברמאללה, עקצוץ לא נעים, רעד קל בעמוד השדרה, נדחים בתוקף לאזור ההדחקה.
    הראשים מדברים עכשיו! ״באנו בטוב..הם, זה כמונו..ביבי אשם.. החומוס נהדר…אלופים בחומוס.. אין מה להשוות לתל-אביב…השמיים כחולים בחוץ.. שמש נהדרת.
    קירות האבן בכיכר אל מנארה סופגים את קרני השמש, מסתירים את הלינץ.

    1. יש חיים גם בצד השני של הגבול, הכי קל לקבל החלטות כשעושים דמוניזציה לצד השני.

      גם האויב מורכב מבני אדם. באסה אבל זאת המציאות.

  3. אז לפלסטינים אין קרניים, הם בנו מוזיאון למשורר הלאומי שלהם, והם רוצים מדינה. כמונו. וירושלים לא מאוחדת כלל- אין מפוצלת ממנה. מאז 67 מקבלים אזוריה היהודיים תקציבי פיתוח ותחזוקה, ואילו שכונותיה הפלסטיניות מוזנחות בצורה פושעת. חשוב, כמו שאמר אחד מסופרינו הלאומיים, י.ח. ברנר, להסתכל למציאות בעיניים פקוחות. לא לערבב אתה אשליות ושקרי תעמולה.

    1. בכל עיר בעולם שבה ביקרתי (וביקרתי בלא מעט ערים בעולם) יש שכונות מטופחות ושכונות מוזנחות, שכונות בטוחות (יחסית) ושכונות שמומלץ לא להיכנס אליהן. לפי הקריטריון שלך אין בעולם עיר "מאוחדת", וזו כמובן שטות.

      איחוד ירושלים מתבטא בעובדה הפשוטה שיש בה עירייה אחת תחת ריבונות אחת וחוק אחד. כל היתר הם ליקויים בתפקוד העירייה (או שלא), שכמוהם אפשר למצוא בכל עירייה אחרת בעולם. חבל, אבל אילו החיים.

      לפחות במקרה של ירושלים, כפי שכבר העיר אחד המגיבים, יש הצדקה לתקצוב הדיפרנציאלי של השכונות. גביית מסי הארנונה בשכונות הערביות שואפת לאפס! אז למה שיהיו זכאים להשקעות שמתוקצבות מכספי משלמי המסים משכונות אחרות?

  4. ההסטוריה חוזרת.
    לפני כ100 שנה שאנשי הנקראים העליה השניה (זה לא נכון ואין כאן המקום) החלו לבנות את הארץ הייתה להם הרבה חלוצויות ואהבת הארץ למרות שאת התורה הם זרקו, אולם הנכדים שלהם כבר זרקו גם את ארץ ישראל בגלל שלא הייתה להם משענת אמיתית של התורה.
    שאנשי ימין שחלקם דתלשי"ם (ובן של רב) מספרים על אכילת פלאפל בלב רמאללה זה אומר שהם זורקים את התורה שאסרה זאת ולצערי המסלול יהיה אותו מסלול, בלי החיבור לתורה לא ישאר כלום למרות שאני בטוח שיש להם המון כוונות טובות.

    1. אם הבעיה שלך זה רק הפלאפל, אז ככה:
      במידה ולא מגישים שם גם דברים בשריים מלבד הפלאפל, אין בעיה.
      בפלאפל אין דין בישולי נכרים כי הוא לא עולה על שולחן מלכים. זהו.

  5. אוקי, מגניב הייתם ברמאללה, מה הרעיון של המאמר?
    מה הקשר למידה

  6. מה קורה לכם במידה? מה הקשר בין מה שכתוב לתוכן הייחודי לשמו הוקם האתר
    אתם סוטים מהיעוד לשמו הוקם האתר, ברץ אתה קורא?

  7. זה רק מחזק את הטענה שלא כל הערבים מפלצות. ובראשיתו של דבר, השאלה היא של מי הארץ הזו.
    היא שלנו, והם יכולים לגור בה.
    רמאללה חלק מארץ ישראל. נמצאת בלב ארץ ישראל.
    יש גם סינים בניו יורק, וזה לא עושה את מנהטן לסין.
    קדימה לחזור לכל השטח!

    1. לא כל הערבים נ-ר-א-י-ם מפלצות. עד שתפתח להם את הפה והמפלצתיות תצא. הם יונקים זאת עם חלב אמם.

  8. בבחירות האחרונות שנערכו ברשות הפלסטינית האנשים הנחמדים הללו בחרו ברוב גדול את חמאס. אולי לא אלו מרמאללה, את זה אני לא יודע. אבל הרוב היה מוחץ.
    ואם בנחמדות עסקינן: הטבח בחברון ב-1929 נעשה על ידי שכנים מאד נחמדים עד אותו רגע. וגם הטבח במוצא. ואולי יש עוד דוגמאות. אני זוכר רק את אלו.

  9. רק קצת חבל ומיותר שהייתם צריכים לאכול מזון לא כשר כחלק מהסיור הלא-ברור הזה.

    1. רק חבל שהייתי צריך לבזבז 4 שניות מהחיים כחלק מהתגובה הלא-ברורה הזו
      רוצה פעם הבאה גם לבחור לי את צבע התחתונים?