מורשתו הכלכלית של הרצל: יזמות ושוק חופשי

בניגוד לרבים ממנהיגי הציונות, הרצל הבין את חשיבותה הקריטית של הכלכלה החופשית למדינה שחזה. "החברה החדשה שלנו לא דוגלת בשוויוניות", כתב

במלאת 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, ציינו פרשנים רבים את יום הולדתה של הציונות המדינית וניסו להתחקות אחר מורשתו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. כרגיל, פרשנים האמונים לראות בדעותיו של הזולת בעיקר מהרהורי לבם, גייסו גם הפעם את מורשת הרצל כדי לחזק את דעותיהם הקדומות.

דוגמה לכך ניתנה לאחרונה בתוכניתו של ירון לונדון בערוץ 10. בתשובה לשאלה "לאיזו מפלגה היה מצביע הרצל לו היה חי היום", כלומר באיזו השקפת עולם דגל, מצטט אדם רז, היסטוריון פוליטי ואיש קרן ברל כצנלסון, את דודו השר לשעבר יאיר צבן שגרס כי הרצל היה מצביע למפ"ם, מפלגת השמאל שצבן עמד בראשה. רז נימק: "אם קוראים מה העמדות שלו בנושאי כלכלה וחברה, אין ספק בכך שהוא יותר מסוציאל דמוקרט, היום היינו קוראים לו איש מדינת הרווחה. התפיסה הכלכלית והחברתית שלו היא תפיסה שהיום היינו אומרים עליה שהיא סוציאל-דמוקרטית: משאבי הטבע בידי המדינה, הבנקים בידי המדינה. אלה דברים שהיום נמצאים בשמאל".

"העושר מפתה את השאפתנים"

הרצל בשמאל? האמנם? למזלנו חוזה המדינה השאיר אחריו ספר בשם "אלטנוילנד", שבו ביטא במדויק את חזונו הציוני. להלן כמה ציטוטים ממנו בעניינים כלכליים- חברתיים:

"הכסף הוא דבר יוצא מן הכלל", מסביר דוד ליטבק, גיבורו של הרצל ב"אלטנוילנד", ממקימי "החברה החדשה" בפלשתינה. "אילו לא היה קיים, היינו צריכים להמציא אותו"…

"לא", מוסיף ליטבק להסביר, "(בחברה החדשה שלנו) לא ביטלנו את ההבדל בין שלי לשלך (כמו בחזון הקומוניסטי). אנחנו לא עד כדי כך מטורפים. לא השלכנו לים את התמריץ לעבודה, למאמץ, להמצאות ולפיתוח. כישרון בולט ראוי לתמורה הולמת, ומאמץ מיוחד ראוי לשכר גבוה. העושר מפתה את השאפתנים ומזין את המיומנות הנדירה…"

"הזדמנות לעשיית רווחים", מוסיף הרצל במקום אחר, "מעוררת את רוח היזמות ויוצרת מיד הזדמנויות נוספות… אם יזמים חופשיים צברו רווחים ביושר הדבר נראה לי כשר… החברה החדשה שלנו לא דוגלת בשוויוניות. כל אחד מקבל שכר לפי עמלו ופועלו. לא חיסלנו את התחרות, אבל תנאי הפתיחה שווים לכולם, כמו בתחרות ספורט…".

וכך כתב הרצל כשייסד את בנק "אוצר התיישבות היהודים", שאותו הקים כמכשיר הראשון להגשמת הציונות משום שידע שללא השקעת הון מסיבית ורווחית ועידוד התחרות, אי אפשר לפתח דבר:  "מה היא אפוא תעודתו של 'אוצר התיישבות היהודים'? כשם שהעמדנו עד עכשיו במקום הציונות הנדיבית את הציונות המדינית, כך נחוץ שיבוא בתנועת פיתוח היישוב במקום מתן צדקה וקבלת נדבות רק העסק בלבד. על ידי מעשי הצדקה נתדלדלו עד עכשיו הנותנים, וגם המקבלים. גדול הקבצנים עלה למעלה ראש, ולעבודה היה חסר העיקר: רגש האחריות. המצפה תמיד לעזרת הפטרון… לא יבנה את המעמד הכלכלי של היהודים שיצירתם יכולה להעלות את הרמה המוסרית בקרב עמנו. האיכר והאומן היהודי צריך שיגיעו בדרך אחרת לחירות כלכלית על אדמתנו הלאומית… אדם שיש לו ביטחון (ביצירתו הוא) הולך ומתחזק בתנאים נורמליים, ומי שמקבל מתנות הולך ומתנוון. כי הנדיב יוצר רק כפויי טובה. הביטחון מביא לצמיחה, המתנה גורמת לאפיסתה".

הרצל בחכמתו הבין כי התלות בצדקה ובנדבות, אף שלעתים הן הכרח בל יגונה, טומנת בחובה סכנה גדולה. כך גם מדינת הרווחה שהיא למעשה מדינת סעד וחלוקה המתנהלת לפי שיקולים פוליטיים מעוותים, אשר מנציחים את העוני ואת הפוליטיזציה ההרסנית של החברה עד דור שלישי ורביעי. מדינת החלוקה טובה בעיקר לפוליטיקאים, לבירוקרטים ולשותפיהם בעלי ההון, אשר תמורת הפירורים שהם מחלקים למעוטי ההכנסה גוזרים קופונים במיליארדים. עבור רוב האזרחים היא מתנה רעילה, כפי שגרס מחבר ספר משלי: "שונא מתנות יחיה". הרצל תמך במשטר כלכלי חופשי שבו האדם מתפרנס בכוחות עצמו, מתוך ביטחון ביכולותיו.

השפעתה של האסכולה האוסטרית

מרבית מנהיגי הציונות בני דורו של הרצל הבחינו במדויק בבעייתיות של הקיום היהודי בגולה, אך לרוע המזל הם אימצו תפיסות שגויות שהומצאו על ידי האנטישמים, על טבע הבעיות הללו ועל הדרכים לפתרונן. הפתרונות שבהם בחרו היו מבוססים על קבלת העלילה השפלה של האנטישמים, בהשראת רעיונותיו של קרל מרקס, כי היהודים, שרובם המכריע היו עניים מרודים, הם קפיטליסטים נצלנים המוצצים את דמו של עם הארץ, וכי יש להפוך את הפירמידה התעסוקתית שלהם כדי להופכם מ"פרזיטים" לאנשים "פרודוקטיבים". הם הגדירו את מטרות הציונות ואת דרכי הביצוע שלה בדרך שגרמה לכישלון במימוש כמה ממטרותיה החשובות ביותר.

הציונות של הרצל לא נולדה מתוך הנחות יסוד רעועות, מסולפות ואנטישמיות, על היות רוב היהודים קפיטליסטים נצלניים כמיטב המסורת של מרקס ושל הציונות המרקסיסטית. תיאודור הרצל היה שונה מרוב מנהיגי הציונות שגדלו והתחנכו ברוסיה הצארית, הפרבוסלבית, האנטישמית והאוטוקרטית. הצעירים שבמנהיגי הציונות התחנכו באוניברסיטאות גרמניות סמכותיות. מרד הנעורים שלהם, כמו של אינטלקטואלים רבים באותה תקופה, התבטא בנהייה אחרי אמונות אוטופיות כמו המרקסיזם הרדיקלי, או בנוסחתו התוקפנית פחות – הסוציאליזם.

הרצל, לעומת זאת, גדל והתחנך בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית רבת הלאומים. הקיסר שלה, פרנץ יוזף, היה ליברל באופן יחסי ואפילו אוהד יהודים. ברוסיה ובייחוד בגרמניה שאחרי ביסמרק, נחשבה המדינה לערך עליון ולמייצגת את שלטון האל והקיסר, נציגו של האל עלי אדמות. לא היה ספק כי גם החיים הכלכליים חייבים להיות סרים למרותה.

לא כך בווינה הפלורליסטית. קרל מנגר, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת וינה שבה התחנך הרצל, יסד את אסכולת הכלכלה האוסטרית שוחרת החופש הכלכלי. תלמידיו, לודוויג פון-מיזס וחתן פרס נובל בכלכלה פרידריך האייק, היו לימים הוגי הדעות ומורי ההלכה המובהקים ביותר של כלכלת השוק. האסכולה האוסטרית, הדוגלת בכלכלת שוק החופשית ממעורבות ממשלתית ככל האפשר, נעשתה לסנסציה האינטלקטואלית של וינה כאשר הרצל היה סטודנט. פרופ' מנגר מונה לחונך של יורש העצר, הארכידוכס רודולף פון הבסבורג, והייתה לו השפעה מרובה על המדיניות הכלכלית המוצלחת של הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

הרצל ספג והפנים עקרונות רבים של כלכלת השוק שהייתה מקובלת בחוגים האינטלקטואליים בווינה, גם אם התעניין בהלכי מחשבה הקרובים לסוציאליזם, כמו זו של תנועת הקואופרציה, שדגלה בבעלות והפעלה שוויונית של עסקים ומפעלים. אמונתו העמוקה בכלכלת השוק ובתחרות באה לידי ביטוי בספר המפתח של דעותיו. בחזון העתידני שלו, "אלטנוילנד", הוא שם בפי הגיבורים שאיתם הזדהה דברים המבדילים אותו בבירור מהמאמינים בסוציאליזם, השוללים עשיית רווחים, יזמות ותחרות, ומגדירים אותן כבלתי מוסריות.

"דיקטטורה של הפועל העברי"

את אמונתו בכלכלת השוק ביטא הרצל גם בצורת הארגון של ההסתדרות הציונית. הצעד הראשון שנקט להגשמת חזונו ליישוב היהודים מחדש במולדתם העתיקה היה ייסוד בנק להשקעות. הוא הבין כי ללא הון השקעה וללא אמצעים נאותים, יוזמה וידע בלקיחת סיכונים, אי אפשר יהיה להגשים את תוכנית ההתיישבות הרחבה של הציונות. בראש הבנק הוא לא העמיד מנהיג ציוני הוגה דעות אלא בנקאי מיומן, זלמן דוד לבונטין, איש כלכלת השוק.

בספריו "לארץ אבותינו" תיאר לבונטין בפרוטרוט כיצד השתלטו מרקסיסטים-לניניסטים כדוד בן גוריון ועמיתיו על הציונות בעזרת חיים ויצמן שונא היהדות ה"גלותית". ויצמן מנע ב-1920 כניסה לארץ של יהודים דתיים ובורגנים, אחרי ששכנע את הבריטים לעצור את העלייה החופשית לארץ מחשש שהיא תהיה דומה מדי לקהילה יהודית בגלות. שותפו, בן-גוריון, הכריז באותה שנה כי  "לציונות תעודה היסטורית… לעמוד בראש תנועת השחרור והתחייה של עמי המזרח התיכון" (לא פחות!), משימה שחייבה לדבריו "דיקטטורה של הפועל העברי… כמייצג כל ענייני הלאום… שאסור לעכבה במימרות דמוקרטיות, ויש לאכוף אותה על ידי מלחמת מעמדות".

בן-גוריון מימש את חזונו על יד הקמת המונופול ההסתדרותי (שז'בוטינסקי ביקש לשבור), שהשתלט על הכלכלה ועל שוק העבודה כדי לכפות עליהם את "השיטה" המפורסמת של מפא"י. זו הייתה למעשה דיקטטורה בסגנון מרקסיסטי-לניניסטי, שהשחיתה את הפוליטיקה ואת הכלכלה ועמן את כלל החברה.

על השתלטות הפוליטיקה על הכלכלה ועל השיטה האנטי-יצרנית של הציונות המרקסיסטית, העיד לבונטין כבר ב-1920 זלמן דוד לבונטין:

"מביאים צעירים, פועלים בלי אמצעים… (ואלה) תחת ללכת לעבוד עם המעדר והמחרשה, מאספים אספות ומייסדים מפלגות ומעמידים עצמם בראשם".

והתוצאה:

"עיכוב התיישבות נורמלית, פירוד הדעות ומריבות בין האיכר והפועל, בין נותן העבודה ומקבלה. שביתות מתרבות ומתרחבות באופנים היותר חדים, ומלחמת העבודה נגד הקפיטל – עוד טרם בא זה האחרון לארצנו… שכר העבודה עולה ושעות העבודה יורדות… והאינדוסטריה הקטנה שהחלה להיכנס לארצנו איננה יכולה להחזיק מעמד…  כבר נסתדרו אצלנו בכל הערים 'מועצות' על פי נוסח מוסקבה… הדגל הכחול-לבן ושירת התקווה כבר אינם באסיפות של הפועלים, ומקומם לקחו הדגל האדום ושירת האינטרנציונל"…

"ההסתדרות הציונית", סיכם לבונטין, "הולכת ומכרזת שהיא בונה בית לאומי בארצנו, בשעה שהיא מנהלת את כל ההסתדרות ללא תכנית וללא חשבון, מן הפח אל הפחת, במדרון משופע … והתוצאות – התנוונות חומרית ומוסרית".

אין כלכלה "ציונית", יש כלכלה רציונלית

קרוב למאה שנים אחרי שנאמרו, ראוי לצטט גם את דברי חיים ארלוזורוב בנושא, שכוחם יפה גם היום. "אנו בונים משק כדי לבנות חקלאות," אמר לנוכחים בכנס שנועד לבחון את כישלונה המקיף של הכלכלה הקולקטיביסטית של הקיבוצים והמושבים, שפשטו רגל כל עשור מאז נוסדו: "אנו בונים חקלאות כדי לבנות ציונות, אנו בונים ציונות כדי לבנות מדינה. אבל בזמן שאתה חולב את הפרה, אינך יכול לחלוב אותה באופן ציוני. עליך לחלוב אותה ביעילות הגדולה ביותר, ולפי חוקים טכניים מסוימים".

למרבה הצער ה"חליבה" במדינת ישראל היא עדיין "ציונית", כלומר לפי מיטב כללי 'הכלכלה ההירואית' של הסוציאל-דמוקרטיה, ואילו הכלכלה הרציונלית היא מאיתנו והלאה. באוניברסיטאות שלנו, ובייחוד בפקולטות למדעי החברה והרוח, עדיין מחנכים לתפיסת עולם ניאו-מרקסיסטית ופוסט-מודרניסטית. האליטות שלנו, בייחוד התקשורתיות, ש"התחנכו" באוניברסיטאות הללו, עדיין דבקים בדת הסוציאל-דמוקרטית, שהיא שם מכובס לסוציאליזם ולקומוניזם שנכשלו, ושבושה לקרוא להם בשמם המפורש. ואת ההשקפות הקלוקלות הללו הם מייחסים גם לחוזה המדינה הרצל, דבר שהוא רחוק לחלוטין מן האמת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. סוציאל דמוקרטיה-
    שם חדש לסוציאליזם והקומוניזם שנכשלו אינספור פעמים
    זה שהוא דמוקרטי לא הופך אותו לטוב יותר
    אפשר לבחור באופן דמוקרטי גם לגווע ברעב

  2. ב"אלטנוילנד" יש חינוך ציבורי חינם, שירותי בריאות חינם ובתי אבות חינם. הקרקע ואוצרות הטבע שייכים למדינה. ההתישבות החקלאית היא שיתופית במובנים רבים, וקואופרטיבים צרכניים ויצרניים ממלאים תפקידים חשובים בכלכלה. ראוי שכותב המאמר יקרא את אלטנוילנד כולו ולא רק את החלקים הנוחים לו. הרצל לא מדבר על שיוויון מלא וכמובן שאינו מרכסיסט, אבל הוא רחוק מאד מהקפיטליזם החזירי ומשאיפה להפרטה המעניקה לבעלי הון מעטים שליטה על משאבי עתק. הרצל היה קרוב לסוציאל דמוקרטיה של הלייבור אחרי מלחמת העולם השניה, ולמפא"י ללא חסרונות הפרוטקציה והשחיתות, שהרי "אלטנוילד" הוא אוטופיה. בודאי שהיה רחוק שנות אור מהמשטר הכלכלי שבונים הליכוד והבית היהודי, שמחלישים את השכיר, מגדילים את הפערים החברתיים, רומסים את החינוך והבריאות ומעשירים טייקונים מעטים.

    1. יפה שלפחות את כותבת שסוציאל-דמוקרטיה ללא שחיתות ופרוטקציה, והייתי מוסיף גם ללא חוסר יעילות, היא רק אוטופיה. נראה שלמרות הכל גם את מבינה את זה.

    2. השיוויון אינו מטרה לפי דעתי זה שיש אי שיוויון כי אחד יותר יצרן ואחד פחות לא כזאת מעניינת אותי
      המס צריך להיות לפי דעתי נמוך בשביל למשוך הצלחה והמשק צריך להיות פחות(הרבה פחות) ריכוזי ממה שהוא עכשיו
      הפרטה תעשה טוב לכולנו אני מעדיף שיהיו בידיים פרטיות שיודעות לנהל אותו מאשר בידי הממשלה שלא יודעת לנהל כלום

  3. אחד המאמרים המשובחים יותר שלכם באתר!
    באמת מדהים לקרוא שהרצל היה קפיטליסט והאמין בשוק חופשי, חבל שהציונות נוהלה בחלקה על ידי מאמיני הסוציאליזם, יכולנו להתפתח הרבה יותר מהר אם באמת היינו מאמצים קפיטליזם כבר בתחילת הציונות.

    1. הרצל דרצה להלאים: בנקים, את הפיננסים, נדלן, תשתיות
      ברווחה: חינוך ציבורי מבית היולדות ועד האוניברסיטה
      בשוק העבודה: קואופרטיבים חקלאיים, 7 זעות עבודה, מדיניות פיסקאלית של תעסוקה מלאה

    2. אכן אם היינו מנהלים מדיניות קפיטליסטית מתחילת הדרך היינו במקום הרבה יותר טוב.
      דוגמא:
      קח את סינגפור,
      היא צעירה בישראל ב17 שנה והיא מנהלת באחת מן הכלכלות המשגשגות ביותר בזכות הקפיטליזם
      ועוקפת את ישראל בהרבה יותר בחופש הכלכלי.
      לצורך העניין מקום ישראל בתמ"ג לנפש בעולם הוא 50 לעומת סינגפור שהוא 9.
      סינגפור היא מדינה בדיוק כמונו צעירה וקטנה וההבדל היחיד שהם ניהלו שוק חופשי עוד מתחילתה.

  4. עוד מאמר פח
    אז בחרת לקחת את החלקים שתואמים את האג'נדה שלך

    1. אהבתי את המאמר. המחבר הוציא ספר על הנושא הזה. שמו תמול וכשלון. שם הוא מתאר את ראשיתה ותשתיתה הכלכלית של ישראל. ניתוח מרתק. השפה קצת עצבנית. אפשר להבין למה. יהי זכרו ברוך.

  5. מחקר של קרן ברץ לשוחרי ליברליזם שמרני מצא כי אליבא דהרצל כלכלה ראויה כוללת חליפין בין סיגרים לצוללות

  6. א. בישראל מעולם לא התקיים סוציאליזם אמיתי ובטח שלא קומוניזם, שכן אלו נשענים על שוויון לכל ולא רק ליהודים. אז להיתלות על איש-קש בשם מרקס הקומוניסט היא פרופגנדה קפיטליסטית שלא רואה כיצד מרקס הניח יסודות לחברה פוסט-לאומית, בניגוד להרצל שכל מאודו היה להידמות לנוצרים סביבו ולבנות מדינת לאום.
    ב. בקומוניזם אין ביטול של רכוש אישי (או של ההבדל בין מה ששלי לשלך). ישנו ביטול של הרכוש הפרטי, בבחינת אמצעי ייצור. קרי, אפשר שהיה לאדם אוטו, אסור שיהיה לו מפעל למכוניות. למה? ראו את אי השוויון בארץ ואת קצב צמיחתו המטורף אחרי שנות ה-80 באימוץ הניאוליברליזם.
    ג. אם המורשת הכלכלית של הרצל היא צמיחה ופיתוח – אז הוא האוטופיסט האמיתי ולא מרקס, שכן זה הראשון לא ראה כיצד הזחת הקונפליקט המעמדי-כלכלי לפוליטי-לאומי לא פותר את הבעיה, רק מחריף אותה. הפיתרון הוא מאז ולתמיד – בינלאומי.
    ד. בגלל שהרצל לא כלכלן ולא תיאורטיקן, אלא פופוליסט, הוא לא היה טוב במחקר. הוא לא הבין את הסתירה המבנית שבין רכוש פרטי לבין שוויון חברתי, הוא התעלם מהאוקסימורון של חופשיות השוק שלעולם לא חופשי, הוא לא הבין את מערכת השוק העולמית שהתפתחה בזמנו ותרמה להפרטת משאבים סימבוליים דרך העתקת מאבקים תוך מדינתיים לכאלה בין מדינתיים, והכי חמור, הוא לא הבין שרעיון מדינת הלאום הוא רעיון מת, בעיקר ביהדות (שהוא תעב). הוא שכח שגלות היא מושג טמפורלי (עד ביאת משיח) ולא גיאוגרפי (קידוש החול של חוף מציצים או הכותל המערבי).
    ה. לסיכום, הכלכלה של הרצל היא המשך ישיר לאפנה הלאומית-קפיטליסטית של זמנו. משמעה דה-פוליטיזציה של הכלכלה והדרת המאבק המעמדי בו שחקו היהודים את התפקיד של הגורם, למאבק פוליטי (שאצלינו מקבל כמובן נופך אתנו-דתי שנעלם מעיניו של הרצל). מרקס הראה שהתפקיד הזה שיועד ליהודים הוא בעצמו סימפטום של המערכת הקפיטליסטית: כמו שהגרמנים הסבירו לעצמם את אי השוויון בחברה שלהם דרך פניה לדמות היהודי, כך בישראל מסבירים את אי השוויון דרך פניה לדמות הערבי. בשני המקרים ההיגיון זהה: אילולא המפר מצבינו היה מושלם. זו דרך יעילה אך שקרית, פנטסמטית-סימפטומטית, כדי לייצר רווח עודף לחלק באוכלוסיה, על חשבונה של אוכלוסיה שלמה. זו המורשת של הרצל: 0% אתיקה, 100% פופוליזם.

  7. מאמר מעניין על הרצל ופועלו בצד הכלכלי.
    אשמח לשתף את אתר הספר החדש והמושק אודות "אוצר התיישבות היהודים".
    “אוצר התיישבות היהודים” הוא סיפור כזה: סיפור על בנק שמילא תפקיד מרכזי בהקמתה של מדינה. בנימין זאב (תיאודור) הרצל לא רק הגיע למסקנה שפתרון הבעיה היהודית טמון בהקמת מדינה יהודית ריבונית ולא רק הפך את התנועה הציונית לתנועת המונים כלל-עולמית, אלא גם הרבה לעסוק בשאלת מימון המפעל העצום שהגה.
    https://thebank.org.il/