לכבוד פתיחת הכנסת: החוקים החשובים של העונה

על שולחן הכנסת מונחות למעלה מ-4,000 הצעות חוק. כשירות לח"כים, הנה שלוש ההצעות החשובות ביותר

קדימה לעבודה. מליאת הכנסת אתמול | פלאש90

אתמול התכנסה המליאה לישיבתה הראשונה למושב החורף ולשנה כולה. מאז הבחירות לפני שנתיים וחצי הגישו חברי-הכנסת למעלה מ-4,000 הצעות חוק – מספר גדול, שלא לומר שערורייתי, בכל קנה-מידה. נראה כי סדר היום הגועש בישראל יוצר לעתים אצל חברי-הכנסת את התחושה שהכל פתיר באמצעות חקיקה.

זוהי שגיאה. לא כל נושא מתאים לחקיקה, וגם לא כל נושא שהתקשורת בוחרת להעמיד בפתח המהדורה הוא הזמנה לכל הח"כים להגיב – עם או בלי הצעת חוק מלווה. האקלים המשילותי הנוכחי, שבו בית-המשפט העליון שם עצמו מעל הכנסת ומבטל חוקים ללא הכרה, הוא הזדמנות טובה עבור חברי-הכנסת להפנים את חולשותיה של החקיקה, ולהסיר את הרגל מהדוושה.

אשד הצעות החוק עלול לגרום לצופה מן הצד לאבד את חוש הכיוון ולא להבחין בין הצעת חוק שעשויה להביא לשינוי ממשי, לבין "רעש פרלמנטרי" חסר-תוחלת. מהם אם כן שלושת הדברים החשובים באמת על שולחנה של הכנסת?

חוק הלאום

הצעת חוק יסוד: מדינת הלאום של העם היהודי מתגלגלת בכנסת כבר כשמונה שנים. ההצעה עברה גלגולים רבים אולם ההיגיון שבבסיסה לא השתנה: מדינת ישראל, כידוע, היא יהודית ודמוקרטית. לפי המסורת שהנחיל בית-המשפט העליון, מהותה הדמוקרטית של המדינה עוגן ובוסס בחוקי היסוד של 1992 – כבוד האדם וחרותו וחופש העיסוק. מהותה של ישראל כיהודית, לעומת זאת, לא עוגן מעולם בחוק יסוד. מצדדי החוק סבורים כי הגיעה השעה לעגן אותה.

יש מי שמאמין שעיגון יהדותה של המדינה בחוק יסוד יאזן את הפרוגרסיביות הקיצונית של בג"ץ ויכפה על שופטיו להתחשב גם במהותה היהודית של המדינה בפסיקותיהם. כך, לדוגמה, ביום חמישי הקרוב צפוי להתפרסם פסק-הדין הסופי בעניין פתיחת מרכולים בשבת. לפי שעה החליט בית-המשפט להתיר לבעלי המרכולים בתל-אביב לפתוח את חנויותיהם, בניגוד לעמדת משרד הפנים בעניין. אילו היה עומד בתוקפו חוק הלאום, ייתכן שהשופטים היו מחויבים להתחשב בצביון השבת ולאזן אותו עם זכויותיהם של בעלי המרכולים.

זוהי כנראה אשליה. בית-המשפט העליון ברא לעצמו לאחרונה לפחות שני כלי-נשק שבכוחם לטרפד שאיפה כזו מצד הכנסת. הראשון, בפסק-דין שנתנה לאחרונה השופטת ענת ברון היא רמזה כי בית המשפט רשאי להתעלם מהוראות שבחוק יסוד כשהן לא נראות לו, או כלשונה – כשהן "בולמות תהליכים חוקתיים". השני, בחודש שעבר, עת דן בסעיף בחוק יסוד המאפשר לממשלה לחוקק תקציב דו שנתי, הודיע בית-המשפט כי אם הסעיף ייושם – בית המשפט יבטל אותו, למרות שהוא מופיע בחוק יסוד.

לצד נשק הביטול ונשק ההתעלמות, עומד לבית המשפט גם הנשק הבלתי קונבנציונלי הוותיק הנקרא "פרשנות יצירתית". כנסת יקרה, כשאת אומרת "מדינה יהודית", למה את מתכוונת? את השאלה הזו בית-המשפט לא טרח לשאול ב-1980, לאחר שממשלת בגין העבירה את חוק יסודות המשפט. חוק זה קבע כי כאשר בית-המשפט נתקל בלקונה, הוא "יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". כוונת הכנסת היתה ללא ספק לחייב את בית-המשפט להיעזר במשפט העברי בשעה שהמשפט המודרני בישראל אינו נותן מענה. אולם אהרון ברק החליט, וקבע בפסק-דין, שהחוק הזה הוא המלצה בלבד. עם חופש פרשני שכזה, קשה מאוד לבנות על שינוי מאזן הכוחות הטמון בחוק הלאום.

ולמרות כל זאת! למרות שאין בכוחו של חוק הלאום לשנות את מאזן הכוחות עם בית-המשפט, בכל זאת על חברי-הכנסת לחוקק אותו. לא בתור תרופה להפיכה השיפוטית, אלא בתור מה שהוא באמת: חוק המגדיר את מהותה הלאומית של ישראל כמדינה יהודית. בעיית האימפריאליזם השיפוטי היא חמורה, אך יש לקוות שגם זמנית. לעומת זאת, אתגר הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית מביט דורות רבים קדימה. הקונצנזוס השורר כיום סביב אופיה היהודי של ישראל הוא הזדמנות היסטורית וסיבה מובהקת לעגן אותו ברמה החוקתית, לכלל הדורות ולשנים רבות מספור קדימה. זוהי שעה חוקתית מובהקת ויש לאחוז בה בשתי ידיים.

שחרור התקשורת

השעות הרבות שהקדישה הכנסת בשנה שעברה לתאגיד היו החמצה גדולה. במקום לקיים סוף סוף דיון ציבורי על נחיצותו של שידור ציבורי; במקום להשתמש בעליבותה של רשות השידור כדי להצדיק את סגירת או לפחות החלשת השידור הציבורי – כילתה הכנסת את זמנה בתיקוני חקיקה שנועדו לאפשר לממשלה לעקוף את הברנז'ה השולטת בשידור הציבורי. וממילא גם בכך היא נכשלה.

גם אלמלא חטף בג"ץ את הדיון כשביטל את התיקון שנועד לפצל את התאגיד ולהפקיע ממנו את תחום החדשות, התוצאה המאכזבת כבר היתה ברורה: כל הרע שברשות השידור העתיק את מקומו לתאגיד – הנהנה ממעמד סטטוטורי איתן הרבה יותר. וחמור מכך, בדיוק כמו ברשות השידור, התאגיד מנותק לחלוטין מהציבור שאותו הוא אמור לייצג, והוא מנסה לחנך אותו במקום לתווך את עמדותיו לפוליטיקאים ובחזרה.

נראה כי חלפה השעה לתקן את בעיית השידור הציבורי, אולם תיקון משמעותי כן יכול לחול בזירה אחרת, חשובה יותר: השידור המסחרי. גם כאן, בדומה לשידור הציבורי, התשובה איננה הגברת הפיקוח הממשלתי אלא בדיוק להיפך – הסרת הפיקוח והחלשה משמעותית של הגורמים הממשלתיים העוסקים בפיקוח על התקשורת.

טאלנט ערוץ 10 גיא מרוז מפגין באחד ממשברי הערוץ, 2014 | פלאש90

הטרגדיה של ערוץ 20 היא דוגמה בולטת לצורך הדחוף במהלך שכזה. הערוץ קיבל רישיון של ערוץ מורשת, אך הוא רוצה להיות מה שהציבור הישראלי רוצה וצריך – ערוץ אקטואליה ימני. כל ניסיון שלו להתחכם ולעקוף את מגבלות הרישיון נתקל באגרוף האיתן של הרגולטור. וכשהרגולטור מתעשת ומרפה מעט את אחיזתו, בג"ץ מכריח אותו להדק אותה שוב.

את הפיתרון לבעיה הזו כבר מבשלת ח"כ שרן השכל, השוקדת על הצעת חוק שתאפשר לערוץ 20 – ולשאר הערוצים המחזיקים ברישיון דומה – להשתחרר מהמגבלות הרגולטוריות ולשדר מה שהם רוצים. מול הצעת החוק הזו צפויים להתרעם הערוצים המסחריים ה"רגילים" – קשת, רשת וערוץ 10. אחרי הכל, ההגבלות על ערוץ 20 ודומיו משרתים אותם היטב. ובכל זאת, הם צודקים. גם הנטל הרגולטורי עליהם מוגזם ומופרך. הפתרון ההוגן היחיד הוא הקלת הרגולציה על כולם.

שחרור הערוצים המסחריים מהמגבלות הרגולטוריות מצד אחד, והסרת ההגנות הרגולטוריות מצד שני, יהפוך את הערוצים המסחריים לתלויים הרבה יותר בציבור. ערוץ שישדר לציבור תכנים שהוא לא אוהב – דוגמת חדשות מוטות שמאלה ופאנלים בפריים טיים עם דוברים שבין בל"ד ליש עתיד – ישלם על כך בכיסו. ולא יהיה עוד רגולטור שיגן עליו, כפי שהגנו על ערוץ 10 הקורס.

האתגר העומד אפוא בפני הכנסת בתחום התקשורת הוא להודות ולעזוב. תרגיל התאגיד הוכיח שניסיונות ממשלת הימין למשול דווקא בתקשורת, נועדו לכישלון. הדרך להפיכת התקשורת למייצגת יותר את דעות הציבור היא שחרורה מן הרגולציה.

חקירת ראש הממשלה

באופן כללי, הצעות חוק לגופו של אדם אינן רעיון מוצלח. אולם נראה כי ההצעה למנוע חקירה של ראש ממשלה מכהן היא היוצא מן הכלל. במקרה שלנו, מתנגדיו הפוליטיים של ראש הממשלה נתניהו הצליחו לרתום את המשטרה והפרקליטות כאמצעי להפלתו, לאחר שהפסידו את אהדת הציבור ונואשו מן האפשרות לנצח בקלפי. הפיכתן של רשויות החוק לכלי משחק פוליטיים היא סימן רע מאוד לדמוקרטיה הישראלית, וזאת במנותק מהשאלה מי נחקר, ומה באמת מנסה להשיג החוקר.

סגן השר ישראל שלמה רוזנברג (בן-מאיר) | ויקיפדיה

מי שטוען שהצעת החוק הזו היא שכפ"ץ אישי לנתניהו, צריך ללמוד מעט את ההיסטוריה של חקירת נבחרי ציבור בישראל. שימוש פוליטי של הפרקליטות במנגנוני אכיפת החוק נמצא איתנו כמעט משחר ימיה של המדינה. כך, לדוגמה, כשביקש היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן לחקור ב-1954 את סגן שר הסעד ישראל רוזנברג, הוא תזמר פריצה מתוקשרת של המשטרה למטה מפלגתו של רוזנברג – המזרחי, וגרם למהלך להיראות כאילו תואם עם ראש הממשלה. רוזנברג שותק מבחינה פוליטית לחצי שנה, שבסיומה יצא זכאי בדין.

שר השיכון אברהם עופר שם ב-1977 קץ לחייו בשל רדיפה פלילית מצד היועמ"ש דאז אהרון ברק. זה אותו ברק שקבע את "מבחן בוזגלו", או בלשונו של ברק "דין ידלין כדין בוזגלו", שמשמעו – לנבחרי ציבור אין עדיפות על שולחנן של רשויות אכיפת החוק.

אבל בהקשר זה מבחן בוזגלו הוא מבחן בעייתי, כפי שמעידות רוב הדמוקרטיות המפוארות ברחבי העולם. הצורך של נבחרי ציבור להתגונן מפני רדיפה של רשויות אכיפת החוק הוביל רבות מהן לייצר מנגנון שנקרא "שיפוט פוליטי": נבחר ציבור נהנה מחסינות, שהיא זכות יתר, במהלך כהונתו. מי שמוסמך לשלול את זכות היתר הזו הם אך ורק נבחרי ציבור אחרים. ברוב מדינות העולם הליך הסרת החסינות מאופיין בהליך מעין משפטי המתבצע בתוך המנגנון הפוליטי.

כך, לדוגמה, כשמבקשים להדיח נשיא בארה"ב הוא עומד במשפט מול נציגים משני בתי-הקונגרס. בסמכותם של הטריבונלים הפוליטיים הללו לשלול מנבחר ציבור את זכויות היתר שלו מול רשויות האכיפה. לאחר הליך הסרת החסינות, רשאיות הרשויות לטפל בו כאחד האזרח.

זה היה המצב גם בישראל, עד 2005. בעבר הוענקה לחברי-הכנסת חסינות, שהיתה יכולה להיות מוסרת רק באישור מליאת הכנסת. לאחר תיקון חוק החסינות, עם ההחלטה להאשים חבר-כנסת בעבירה, חסינותו מוסרת אוטומטית אלא-אם-כן הכנסת החליטה למנוע זאת.

מנגנון השיפוט הפוליטי עשוי להיראות זר לישראלי הממוצע, השבוי בקונספציה לפיה חברי-הכנסת והשרים הם מושחתים נאלחים, שהציבור זקוק להגנה מפניהם באמצעות "שומרי סף". אולם התמונה הזו מעט מתערערת כשנזכרים ברדיפה הפלילית שהיתה נחלתם של שרי המשפטים יעקב נאמן וחיים רמון, בעוון ניסיון לשנות את מבנה משרד המשפטים נגד האינטרס של האליטה ששלטה בו.

כיום שיקול הדעת בשאלה האם ניתן יהיה לפתוח בחקירה נגד חברי-כנסת נתון ליועץ המשפטי לממשלה. כבר כיום נתונה ליועץ המשפטי לממשלה הסמכות דה-פקטו להדיח נבחרי ציבור. אלא שסמכות זו מקורה בפסק-דין מפוקפק – לא בחוק ובוודאי לא בחוק יסוד. לעגן בחוק יסוד סמכות ליועץ המשפטי לממשלה לחבל כך בתפקודו של ראש ממשלה, משמעו להעניק ליועמ"ש כוח עצום. אזרחי ישראל כבר סבלו בעשוריים האחרונים מנחת זרועם של יועצים משפטיים תאבי כוח, שעשו במדינה כבשלהם והשתמשו בסמכויותיהם המורחבות, חלקן לא חוקיות, על מנת לחבל ביישומן של החלטות דמוקרטיות. על חברי-הכנסת להביא בחשבון את האפשרות שביום מן הימים יתמנה יועץ משפטי לממשלה שאפתן ומושחת, שלא יבחל בהדחת ראש ממשלה חף מפשע על מנת להחליף את השלטון. אסור להפקיד כוח שכזה בידי אף אדם. זוהי סטירה וסתירה גמורה לעקרון הדמוקרטי ולשלטון החוק.

על חברי-הכנסת אפוא לתקן את הצעת החוק וליישם בה את המודל הקיים במדינות רבות אחרות. לא היועץ המשפטי לממשלה מתיר חקירת ראש ממשלה, אלא ועדה מיוחדת של חברי כנסת שתמונה אד-הוק.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. חלומות באספמיה. בהמשך לנאמר בכתבה,בישראל אנו נמצאים בעיצומו של הפיכה(פוטש),לא מהפכה משפטית בהובלת "העליון": בשלב ראשון "העליון" פסל חוק שחוקקה הכנסת,ללא שום הסמכה מפורשת לכך בחוק,על פי תוכנו. לאחרונה עבר לפסילת חוק על פי הליך חקיקתו וכמו שנאמר בכתבה,עבר לפסילת תקנות וחקיקה שבוצעו על פי חוק יסוד,כך שברור שחקיקה נוספת היא חסרת ערך. אמר כבר המשפטן האמריקני הידוע פוזנר: הפיראט המשפטי אהרון ברק מתייחס לחוק שמחוקקת הכנסת כטיוטה לעיבוד כרצונו ומשובטיו בעליון מוכיחים זאת. רק שינוי הרכב בית המשפט העליון יחזיר אותו לשפיות והדרך לכך היא סילוק שופטי העליון מהוועדה למינוי שופטים והחזרת הסמכות למינוי נשיא העליון לוועדה למינוי שופטים.
    בנוסף,חובה לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשני נושאי תפקיד,יועץ משפטי לממשלה ותובע ראשי ולהפוך את היועץ המשפטי לממשלה למשרת אמון,בדיוק כמו בבריטניה בה היועץ המשפטי לממשלה הוא חבר פרלמנט ממפלגת השלטון. מדינה מוזרה בריטניה,חושבים שם שתפקיד היועץ המשפטי לממשלה לעזור לממשלה לקדם מדיניות שקיבלה את אמון הבוחר במסגרת החוק…

    1. בני צודק.
      לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש מיואש.

    2. מסכים לגבי ההפיכה השיפוטית, איני מסכים שחקיקה נוספת חסרת ערך.

      קודם כל, אם הכנסת תגרום לבג"ץ להשתמש בעורמתו בדרכים מגוחכות ולא פופולריות, תווצר החלשה במעמד הציבורי של בג"ץ שתאפשר פעולה נוספת.

      שנית, בסופו של דבר "שופטי" בג"ץ חייבים להתנהל כאילו הם בית משפט ולא רשות שלטונית, ולשם כך יש צורך בהליך בירוקרטי מייגע. היכולת של הכנסת לחוקק חוקים מהירה הרבה יותר מהיכולת של בג"ץ להעמיד פנים שהוא דן בחוק לפני שהוא מעוות אותו. ואם בית המשפט יבזבז את זמנו בלשחק הגנה מול חוקים של הכנסת אז ייטב לכולנו.

  2. ביבי הוא אדם היסטרי ומיוזע שעלול להתחיל מלחמה גרעינית ברגע של פאניקה. ציוני טיפוסי.

  3. אני מסכים לגבי חוק הלאום – אולי עדיף לקרוא לו חוק המדינה היהודית. לא מדובר בלאומנות גרידא אלא במדינה שהיא בית ומקלט לכל יהודי העולם.

    אבל חוק לביטול החקירות?! אני לא מתרגש יותר מדי מהחשדות והחקירות, יותר חשוב לי הביטחון על הגדרות, ואיכות השירותים הציבוריים שאנו מממנים. אבל יש הרבה עובדות בשטח: קשרים של נתניהו עם בעלי הון, מתווכים בעסקאות מליארדים, ארוחות יקרות.

    זה מבחינתי קו פרשת המים. אם ביבי יפקיע את החקירות מעליו, אני לא אצביע לו יותר.

  4. קיים דבר חשוב מאוד שאינו מוזכר במאמר – אהדת הציבור. התמיכה הזו משפיעה על דעת חברי הכנסת. והיא משפיעה מאוד גם על היושבים בבג"ץ, גם אם לא יודו בכך. ללא עבודת הכנה ציבורית, אף אחד מהיוזמות האלו לא יעברו.

    גם אם לא לשמה, נעשתה עבודת הכנה לשתי היוזמות הראשונות (הבקשות להכרה במדינה יהודית במו"מ, הקריאות לשוק חופשי). בגלל זה, לשתי היוזמות הראשונות במאמר יש סיכוי טוב לעבור כל עוד יבוצעו היטב, אבל אין סיכוי לחוק החסינות. הציבור נמצא על הגדר לכל היותר בכל הקשור באשמת רה"מ, וללא קשר לכך שהחוק אינו חל במקרים אלו, החוק יראה כנסיון להתחמקות מדין. ללא עבודת ההכנה, החוק הזה לא יעבור.