החתול והשמנת: היועצים המשפטיים רוצים עוד סמכויות

באצטלה של "הנחיות פנימיות" וללא שקיפות, במשרד המשפטים מגבשים מסמך שיגדיר את יחסי העבודה של היועמ"שים עם הממשלה והכנסת. נבחרי הציבור צריכים להתעורר ולעשות זאת בעצמם

מנדלבליט בכנס 'פורום קהלת'. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בכנס 'פורום קהלת' לפני כשבועיים חשף היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי בימים אלו מופצת במשרדי הממשלה ויחידות הסמך טיוטת מסמך חדש, שאמור להסדיר ולמסד את יחסי העבודה בין הממשלה ליועצים המשפטיים.

על פי דבריו של מנדלבליט, העבודה שנעשית במשרד המשפטים מחדדת את ההבחנה בין "קושי משפטי" ל"מניעה משפטית"; מגדירה כיצד יועץ משפטי צריך לנהוג כאשר הוא מתנגד למדיניות שהממשלה מבקשת לקדם מטעמים חוקיים וערכיים; וקובעת מתי תזכה הממשלה, כמשיבה בבג"ץ, בייצוג שישקף את עמדתה במצבי מחלוקת עם היועץ המשפטי לממשלה, ובאילו מקרים יטילו המשפטנים את כל כובד משקלם כדי לעצור הליכי חקיקה.

לכאורה זוהי טיוטה משעממת של נהלי עבודה בבירוקרטיה הממשלתית, וחוץ ממשפטנים אין סיבה שמסמך כזה יעניין את הציבור. אולם, בפרקטיקות המשפטיות החריגות שהתפתחו במדינת ישראל, מדובר באירוע בעל השפעה ניכרת על הנושאים הנפיצים והשנויים במחלוקת בקרב הציבור הישראלי, ויש להתפלא על כך שאיננו זוכה לתשומת הלב הראויה.

למעשה, לפנינו אירוע יוצא דופן, אולי חסר תקדים, שבו  גוף המבקש להגביל את יכולתו של השלטון הנבחר והחוקי להתוות מדיניות, עושה זאת ללא הסמכה חוקית ועל פי הנחיה פנימית שהוא כותב – לעצמו – בדבר גבולות סמכותו. הסדרת סמכויותיהם של היועצים באמצעות הנחיות פנימיות פרי עטם, דומה לכך שראש הממשלה יעביר את החוק הצרפתי בהחלטה משפחתית.

האקטיביזם הייעוצי

מאז סוף שנות השמונים, המשפט הציבורי בישראל עבר מעיסוק ביישום כללים ברורים של החוק הכתוב בנוגע ל'אסור ומותר', לאיזונים בין ערכים. לא פעם, קשה להבחין בין העמדה הערכית של משפטן ובין עמדתו המשפטית. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, לימד אותנו ש"הכל שפיט", וכי ניתן לבחון את סבירותה של כל החלטה. מאז, משנתו מיושמת בצורה רחבה מאוד; הנוהג הרווח הוא בחינה של 'עקרונות יסוד', ערכים, סבירות ושיקול הדעת, והחריג הוא בחינה של לשון החוק.

בעולם משפטי כזה, היכולת של יועץ משפטי להשפיע על קבלת ההחלטות השלטונית היא עצומה. התערבותם של משפטנים בקידום השקפת עולם ערכית ובבלימת הצעות מדיניות איננה עניין תיאורטי; היא מתרחשת בישראל דבר יום ביומו, וניצבת בבסיס המתח הגואה בין שרי הממשלה לייעוץ המשפטי לממשלה.

הדיון הציבורי עוסק לרוב באקטיביזם השיפוטי ובהכרעות בג"ץ ויחסיו עם הרשויות המחוקקת והמבצעת. תשומת הלב הציבורית איננה מופנית בדרך כלל לתוצר הלוואי שנובע מאימוץ ההלכות החדשות והמתודות הפרשניות הרחבות שמפתח בית המשפט. אימוץ טכניקות של פרשנות תכליתית, ובחינה מתמדת של שיקול הדעת המנהלי ומידתיות דברי החקיקה, נעשים כלי מקובל בידי היועצים המשפטיים במשרדים השונים ובכנסת. פעמים רבות הדברים לא מגיעים לפתחו של בית המשפט, והציבור לא תמיד מודע אליהם.

רשות מנהלית מוסמכת לקבוע לעצמה נהלי עבודה פנימיים שמנחים את הרשות כיצד לנהוג. אך יצירת הנחיות יועמ"ש שיסדירו את יחסי הכוחות בין נבחרי הציבור למשפטנים, היא כבר פרשנות רחבת ידיים למונח. על פי הציטוטים שנזכרו ב'כנס קהלת', ההנחיות שוללות מנבחרי הציבור את היכולת לקבוע כללים ונורמות בניגוד לעמדת המשפטנים, ומגבילות את סמכותם. בדבריהם בכנס הציגו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, והמשנים שלו רז נזרי ודינה זילבר, את נקודת מבטם בדבר הצורך לבלום התנהלות אנטי-דמוקרטית בעזרת עקרונות חוקתיים מהותיים. נקודת מבט זו משוקעת בתורה החדשה שהם כותבים, ושצפויה להנחות מכאן ולהבא את היועצים המשפטיים.

כל זה נעשה ללא חקיקה ראשית, ובאצטלה של נהלי עבודה פנימיים שמופנים ליועצים המשפטיים בלבד. כיצד יתכן שהנחיות פנימיות אלו יחולו על הממשלה והכנסת בבואם לקדם חקיקה, או יקבעו את סמכויות הווטו והיחסים בין הרשויות בישראל? באמצעות ההנחיות, שחלות כביכול על המשפטנים בשירות המדינה, תוענק דה-פקטו סמכות וטו ליועצים המשפטיים להכריע במצבי מחלוקת עם נבחרי הציבור.

מול שטף הצדקנות

בנקודה זו נדרשים נבחרי הציבור להגיב. הגיעה העת להסדיר את מעמדו וסמכויותיו של היועץ המשפטי במשרדי הממשלה בחוק או בתקנות. לא ניתן עוד לדחות זאת. ככל שהסדרת הסמכויות תתעכב, אנו צפויים לשחיקה גוברת ביכולת השלטון הנבחר לקדם את מדיניותו, ולו בגלל החשש שגוף המסדיר את סמכויותיו שלו יעניק לעצמו סמכויות יתר.

מי שעוקב אחרי הפרקטיקות המשפטיות שמתפתחות כאן בעשורים האחרונים, יודע שהיכולת להחזיר את הגלגל לאחור דורשת מאמץ עצום. שטף הצדקנות והטהרנות שמלווה את העיסוק בנושאים הללו, האיומים על פגיעה בשלטון החוק, והגיבוי התקשורתי והמקצועי האוטומטי של "מומחים לדמוקרטיה" (שכמובן איננה שלטון העם), מקשים מאוד על עצירת המגמה. אבל אם יש רצון, הדבר אפשרי. יש בדמוקרטיה מנגנונים מפוארים שפותחו כדי לקבוע את גבולות הסמכות והכוח של בעלי התפקידים והמוסדות, ואת האופי של האיזונים והבלמים. צריך להשתמש בהם. לא צריך להמציא אותם מחדש, ובטח שלא להשאיר אותם בידי הפקידים שיקבעו את גבולות הסמכות של עצמם בדיונים פנימיים ללא שקיפות. ראוי שהכול יהיה על פי חוק, ושהחוק יתקבל בהליך דמוקרטי מקובל של דיון ציבורי וחקיקה מסודרת.

________________

עו"ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. בשתי מילים: אימפריאליזם שיפוטי.
    הממשלה צריכה לגלגל אותם מכל המדרגות. יועץ משפטי שיטיל וטו יפוטר, ואחר יבוא במקומו. במדינה דמוקרטית לממשלה יש זכות ייצוג משפטי בבית המשפט, רק בישראל יש פקיד שיכול בהבל פה, ללא הליך משפטי, לבטל כל החלטה של הרשות המבצעת.

  2. מאמר מדהים. במיוחד כזה הכתוב על ידי אדם 'מבפנים'.
    חשוב מאד ליישם ומיד.

  3. אני רוצה להבין, כל זה תחת אפה של שרת המשפטים??? האם לשרת המשפטים אין זכות להתערב בענייני משרדה כמו שלשר לבטחון פנים אסור להתערב בעבודת המשטרה?

  4. במדינת ישראל החוק היחיד שצריך להיות תקף הוא דין התורה. לא יתכן שנמשיך לפעול לפי חוקים של גויים נוצרים וטורקים. כמו שאמרה יפה השרה מירי רגב ״מה שווה החוק אם הוא לא עובד בשבילנו?״.

  5. כל המושג של ״שלטון החוק״ הוא מיותר. הדבר מונע מראש הממשלה ומסכן פטריוטים אמיתיים כמו אורן חזן ודויד ביטן שנמצאים תחת מתקפה של התקשורת. פתאום ממציאים על חזן שהוא ״סרסור״ ועל ביטן שהוא חייב כספים לשוק האפור. צריך לאמר במפורש שחבר כנסת כמו אורן חזן שנבחר על ידי 4000 חברי ליכוד פטריוטים צריך לקבל חסינות מוחלטת גם אם איזה יועץ משפטי החליט שהוא הכיר איזה בחורה ללקוח לפני 30 שנה בבולגריה.

  6. המיוזע מבלפור עלול להתחיל מלחמה גרעינית ברגע של חרדה פסיכולוגית

  7. ההתנגדות של היועץ המשפטי שחובה ורלוונטית כקליפת השום, עמדתו האישים לא קובעת ולא אמורה חעניין אף אחד, היוא אמור לתת סעד משפטי בר תוקף למדיניות הממשלה ו\ או להכווין אותה לצעדים הדרושים כדי בתוקף כזה יתקיים.
    בשום אופן הוא לא רשאי \יכול\ אמור, למנוע החלטה של קובעי מדיניות ק"ו שלא לקבוע בעצמו כזו. אין לו סמכות לכך, ואף אחד לא בחר בו.
    יועץ משפטי שאינו מסוגל לגבות משפטית את עמדת הממשלה הנבחרת מוזמן אחר כבוד לפנות את מקומו למי שמוכן לעשות זאת.

  8. מאמץ עצום ???
    ממש לא.
    48 שעות של הוצאות להורג של שופטים,עורכי דין
    והמשפחות שלהם וכל הטרור הזה נוסח שנות ה 30
    בברהמ,יהיה מאחורינו.

    אין,ומעולם לא היתה,דרך אחרת לסיים את שלטונה
    של אצולה פיאודלית.

  9. עם קום המדינה ממשלתה הזמנית של מדינת ישראל העצמאית התכונה להשאיר את הפיקוח על הליכים פליליים בידי שר המשפטים. התובע הכללי לא הוזכר כלל, דובר על תפקיד שונה – עובד מדינה שיכונה "היועץ המשפטי לממשלה", שתפקידו להגיש לממשלה על פי דרישתה חוות דעת משפטיות לא מחייבות. עם כינונה של הממשלה הקבועה רצה ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון משקל כנגד משרד המשפטים שהיה בידי שר המשפטים פנחס רוזן מהמפלגה הפרוגרסיבית. תפקידו היה לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות השלטון ליצג את המדינה בפני בית המשפט. כיום היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הכללי ומחזיק כח ריכוזי מאוד, סמכויות רחבות היקף במידה שאין כמותן במשטרים דמוקרטיים אחרים. הוא גם בעל כוח פיקוחי, הוא מבקר באם הממשלה מקיימת את החוק. בידיו סמכות להתערב בשיקול דעתן של רשויות שלטון אחרות. לבקש את יושב ראש הכנסת ליטול חסינות מחבר כנסת. השתלשלות הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי הוא ספור השתלטות בית המשפט על שתי הרשויות האחרות.

    *היועץ המשפטי הראשון יעקב שמשון שפירא (1950-1948), שאף להגדיל סמכויותיו ושכנע את שר המשפטים פנחס רוזן, שעליו להעביר לידיו גם את סמכויות התביעה. בכך ממשלת ישראל העניקה סמכויות נרחבות לעובד מדינה שאינו נבחר ציבור ואינו נושא באחריות כלפי הציבור. זוהי סטיה חדה מהדגם הבריטי אותו התכונה הממשלה לשמר בו היה התובע הכללי חבר פרלמנט שנשא באחריות הציבורית הנובעת מכך. אלא שבתקופה זו עדיין היתה כפיפות וזהות שאינטרסים מוחלטת בין היועץ לממשלה לבין הממשלה אשר היתה רשאית לפטרו.

    *חיים כהן (1960-1950) כיהן חודשים אחדים הן כשר המשפטים והן כיועץ המשפטי לממשלה (בטרם הורכבה הקואליציה). משאיבד את משרת שר המשפטים עקב החזרתה משיקולים קואליציונים לפנחס רוזן, ניסה להיות עצמאי ותבע את חבר הכנסת מהקואליציה מבלי להודיע על כך לממשלה. עתון הארץ – זה העתון המצדד כיום ב"שלטון החוק" של היועץ המשפטי ביקר קשות את המהלך בטענה שיש לרסן את היועץ על ידי כך שאו שיהפך לשר נושא באחריות או יהיה כפוף מוחלטות לשר המשפטים.

    *גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא "חופשי ועצמאי" אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק.ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת והתביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות.‏‏ הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה…

  10. כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים.

    *מאיר שמגר (1975-1968), לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. בשנת 1968 הוכנס לחוק יסוד הממשלה תיקון בו נקבע כי "שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי אותו חוק לעובד מדינה". זמן קצר לאחר מכן, נסע שמגר בשליחות ושר המשפטים שפירא התכון כנהוג להחליפו. שמגר טען שסמכויות היועץ המשפטי לממשלה הנן "בעלות אופי שיפוטי", והשר אינו יכול ליטול אותן לעצמו. התפישה לפיה העומד בראש התביעה (כיון שהיועץ הוא גם תובע…)– שהינה צד ובעלת עניין בכל תיק פלילי גם ממלא תפקיד שיפוטי ולא תפקיד של עריכת דין, זרה להגדרה של משפט. השר שפירא ויתר על הזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו, ובכך השמיט מידיו אמצעי חשוב להבטחת הכפפותו של היועץ לממשלה. לשמגר נתאפשר להנהיג שינוי מהותי בהגדרת המשרה: לפיה היועץ הינו שופט שומר צעדי הממשלה. לפי השקפתו, היועץ המשפטי ממלא תפקיד שיפוטי ועליו להיות הפוסק שלה בענייני משפט. אם דעתו אינה נוחה מצעדי הממשלה, הרי שזכותו לסרב לייצגה או אף לשלול מעורכי הדין האחרים במשרדו רשות לעשות כן. בשל אותה תפישה החליט שעליו אף ליזום מהלכים. על כן, נהג לפרסם את חוות דעתו המשפטית, והפיצה כנורמה מחייבת. כך צבר מאות חוות דעת משפטיות המשמשים את פקידי משרד המשפטים. מעורבות היתר שלו בפיקוח על פעולותיה של הממשלה גם הובילה אותו לתחומי הפעילות העיקריים של הממשלה אלו הם דוקא התחומים הפוליטיים ובהמשך אף הדיפלומטיים ולא שיפוטיים, אשר הושא לא היה אמור לעסוק בהם, שעד אז היו סגורים בפני היועץ המשפטי אלא אם כן נדרשה חוות דעתו. דרך פעולה זו התאימה לו מבחינת העוצמה שהוא החזיק אך גם לרצון בית המשפט להשתלט על עניני המדינה, ושלתוכו הוא עתיד להשאב בתיזמון המתאים על פי שיטת הותק להיות לימים גם נשיא בית המשפט העליון.

    *אהרן ברק (1978-1975) המשיך בהרחבת התפקיד. הוא נקט בהליכים הפליליים נגד כמה מן האישים בצמרת מפלגת העבודה . כך נשתרשה הדעה –שרק יועץ משפטי בלתי תלוי באמת, וחף מכל שיקול פוליטי, מסוגל להילחם בשחיתות השלטון. אותה פעולה היא תפקידו של התובע הכללי ללא כל קשר להיותו או כמוטב אי היותו יועץ משפטי. אלא שלדעת אהרון ברק, סמכותו של היועץ המשפטי הינה לפסוק מה חוקי, וגם לאכוף פסיקתו. כאשר הגיש כתב אישום נגד אישיות ציבורית ממפלגה בקואליציה, הודיע על הענין לשרים הנוגעים רק לאחר מעשה. כפועל יוצא מתפישתו את תפקידו: שופטים אינם נועצים בפוליטיקאים לקבלת ההחלטותיהם. לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 ברק נאתר לבקשת ראש הממשלה החדש מנחם בגין להשאר בתפקידו. עניין זה נוצל מאוחר יותר על ידי הממסד המשפטי להגדרת תפקיד היועץ כא-פוליטי שאינו בר החלפה על ידי ממשלה מכהנת. בשל שיקולי הרכבת קואליציה מנחם בגין שמר את תיק שר המשפטים זמנית לעצמו אך האציל את סמכויות הניהול בידי היועץ ברק שהוזמן להשתתף בכל ישיבות הממשלה. ברק מיהר לנצל את המצב לכדי קביעת המדיניות הממשלתית כולל בענייני החוץ.

  11. * יצחק זמיר (1986-1978) קיבל כמובנת מאליה את משרה בעלת עוצמה על הנורמות שהשאיר אהרון ברק והתערב בהחלטות ממשלה גם כשלא היה בהן דבר שנגד את החוק. גם הוא ניצל את היותו המיצג המשפטי להטלת מורא. כך בתוקפנותו ניצל מעמדו למעשים פוליטים משהוזכר לו כי תפקידו לעזור לממשלה להוציא לפועל את מדיניותה בדרך חוקית , הגיב כאילו אין זה מן היושר. הוסיף לדרישה הקודמת להתיחסות אל דעתו כאל פסק דין, את זכותו לא ליצג את המדינה אם תסרב ואת האיסור לשכור עורך דין אחר. זאת למרות חוסר הסיס החוקי לכך.

    *יוסף חריש (1993-1986) ב1993 הוגש כתב אישום נגד שני חברי ממשלה ממפלגה בקואליציה. היועץ דרש לפטרם ראש הממשלה יצחק רבין סרב מאחר שרוב נבחרי הציבור נדרשים להתפטר רק לאחר הרשעתם, ושום חוק אינו קובע מפושות מתי על שר להתפטר. גם חוק שהיה אמור להיכנס לתוקפו קבע כי שרים יתפטרו רק לאחר שהורשעו. היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש סרב ליצג את ראש הממשלה בבג"ץ על שום אי חוקיות עמדתה לדעתו. על פרקליטת המדינה דורית בייניש הוטל תפקיד כפול לייצג הן את היועץ המשפטי והן את ראש הממשלה. אהרן ברק שהיה בעת ההיא סגן נשיא בית המשפט העליון, קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה הייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט.

    בנסיון לתקן את המעוות מינה שר המשפטים צחי הנגבי ועדה בראשות לא אחר מהשופט מאיר שמגר, אותו מאיר שמגר שבהיותו היועץ המשפטי היה האחראי לחלק מהותי מהקילקולים. הוא החזיר את קביעתו של השופט אגרנט שהסמכות האחרונה בשאלת מדיניות היא של הממשלה, ועצתו של היועץ המשפטי אינה מחייבת אותה עוד קודם להכרעת בית המשפט. אלא ששמגר פסל חלוקת תפקידים כיון שלדעתו חלוקה של סמכויות עלולה ליצור תחרות של מאבקי כוח מיותרים וסירבול ואף כפילויות וחוסר עקיבות במערכת.. לפתרון הבעיות המליץ "כי ייעשו מאמצים למתן את המתחים הפנימיים". התוצאה שהבעיות לא נפתרו אלא אף הוחרפו. הועדה לא הציעה דרך לתיקון מעוות זה של התעלמות ממהות השפיטה הבנויה על בחינה והכרעה בין צדדים מנוגדים אשר צריכים להיות מיוצגים ולהשמע. לא צריכה להתקיים "אחידות" כאשר מדובר במשפט. שמגר גם הביע דאגה להנמכת מעמדו של היועץ…לב העניין הוא שבידי היועץ כח רב מדי. מאיר שמגר גיבש את תפישתו בהיותו בעבר פרקליט צבאי ראשי. לדבריו, "בצבא ידעו שחוות הדעתו היא המחייבת על פי דין ונוכחותו בישיבות לא נועדה לשתיקה אלא להבעת דעתה" לתפישתו, דעתו של התובע היא אשר צריכה לקבוע, גישתו החד מימדית לא השתנה גם לאחר שכהן כנשיא בית המשפט העליון! מכך מתבררת גישת שפיטתו ובתור העומד בראש את שהעביר לשאר!

  12. במצב כיום במדינת ישראל מוענקת לאדם אחד ליועץ המשפטי שאינו נבחר ציבור ושאינו מחויב לתת את הדין, הזכות החוקית לבטל מדיניות ממשלתית או אף להכתיב מדיניות משלו. סמכותו חלה על כל ההבטים של השלטון. הוא הקובע מי רשאי לכהן כשר במשרד מסוים ומי לא. כך התגלגלו העניינים בלא כל תוקף חוקי. הממונה על "שלטון החוק" פועל ללא כל סמכות חוקית. זהו אחד העיוותים הרבים של הדמוקרטיה הישראלית בידי מערכת משפט. עו"ד דוד ליבאי, פרופסור למשפטים ועורך דין פעיל שכיהן כשר המשפטים מטעם מפלגת העבודה, טען כי כל ניסיון להחליש את היועץ המשפטי "מערער את שלטון החוק" זוהי טענה של איש הממסד המשפטי ולא פוליטיקאי שמחוייב בראיה רחבה של השלטון. נשווה את הממשלה לאדם פרטי או בעל תפקיד או גוף מוסדי כלשהו, האם יבחרו אלה עורך דין ליעוץ או ליצוג אם הוא גם תובע? ועוד יותר אם הוא גם שופט? חמור מכל זהו חסול זכותו של בעל דין ליעוץ וליצוג משפטי לפי נקודת ראותו, זהו קעקוע יסודות המשפט. כיום אי מתן זכות לטיעון וליצוג נאות הינה נורמה בכל הערכאות. שופטים פוקדים על באי כוח של בעלי דין מה לטעון ומה לא בהתאם לתוצאה הרצויה להם במשחק המכור מראש, מעל לראשם של אלו האחרונים. כיום בישראל משפט ראוי לשמו על פי רוב כנורמה אינו קיים.

    יש להוציא את משרת היועץ המשפטי לממשלה ממשרד המשפטים. המצב דומה לזה שהיה לבן גוריון מול המפלגה הפרוגרסיבית ששלטה במשרד המשפטים ולכן הקים בן גוריון את משרת היועץ כנגד משרד המשפטים. ניתן לכפיף למשל את המשרה למשרד ראש הממשלה. בכל מקרה יש לחזיר את המשרה לקשורה לכל ממשלה כפי שהיה עד אהרון ברק שהיה מקרה יוצא דופן כאשר מנחם בגין בקשו להשאר, וחסל סדר כהונת שבע השנים. גם כמובן להפרידה ממשרת התובע הכללי! על כל פנים אין לחזור על אותו דבר ההבל של הקמת ועדה בראשות שופט, לא מכהן ולא גמלאי. לשופטים אין כל כישורים וידע לא במנהל ציבורי לא במדינאות וניהול מוסדות מדינה, וגם אין להם ענין בכך. כל שמענין אותם הוא האדרת כוחם ויוקרתם, ולהם הערמה להשיג זאת בהנתן להם הזדמנות.