רק כך נחזיר שפיות ומידתיות למערכת המשפט בישראל

המאבק נגד האופן בו בג"ץ מפרש את החוק לא יצליח אם לא נשנה את הדרך בה מתמנים השופטים וניתן את המילה האחרונה לנבחרי הציבור

שיאים חדשים של חריגה מסמכות. בניין בית המשפט העליון בירושלים | פלאש90

המצב השורר כיום ביחס לבג"ץ הוא פרדוקסלי: מצד אחד, שופטי בג"ץ שוברים מדי יום שיאים חדשים של חריגה מסמכות ושל פסיקות אבסורדיות ושערורייתיות. מצד שני, נראה שמעמדם וכוחם איתנים מתמיד ואין סימן לכך שהמערכת הפוליטית תשנה את המצב בעתיד הנראה.

אחת הסיבות העיקריות שהובילו למצב הזה היא שלמחנה תומכי בג"ץ במתכונתו הנוכחית (שלעתים קורא לעצמו "תומכי הדמוקרטיה המהותית") יש משנה סדורה עליה הם נלחמים בחירוף נפש. לעומת זאת למי שעומד מולם, בעיקר בימין הפוליטי ובציבור הדתי, אין הצעות ממשיות לשינוי המצב. הם לא מציעים שום תכנית עומק שתגדיר מהיסוד את מערכת הפרדת הרשויות בישראל ואת האיזונים והבלמים ביניהן, ומסתפקים בניסיון להדביק פלסטרים בדמות יוזמות חקיקה שונות שמחטיאות את המטרה.

מרבית היוזמות אותן העלו גורמים פוליטיים שונים בשנים האחרונות מכוונות לפגוע ביכולת של בג"ץ לבטל חוקים של הכנסת. אבל כפי שהוכיחו שופטי העליון בחלק מפסיקותיהם, האקטיביזם השיפוטי חורג הרבה מעבר לפסילת חוקים.

כך למשל, בפסיקה נגד סעיף היציבות במתווה הגז לא בוטל שום חוק של הכנסת, אלא רק סעיף של החלטת ממשלה שבג"ץ דווקא דרש לעגן בחוק. במקרה של פסילת שלילת התושבות של חברי חמאס מירושלים, פסיקת בג"ץ סתרה באופן מובהק את החוק בעילה של הגנה על הפרט מפני עוולות שגורם לו השלטון.

מכך עולה כי הבעיה אינה העובדה שבג"ץ פוסל חוקים, אלא שבידיו נתונה הסמכות הבלעדית לפרש את החוקים הקיימים, והוא יכול לעשות זאת בניגוד גמור לכוונת המחוקק המקורית, גם במקרים בהם החוק מפורש ולא מותיר מקום לפרשנות כזאת.

התמודדות עם 'עריצות הרוב'

הרצון לבטל חלק מסמכויות בג"ץ נתקל באופן טבעי גם בהתנגדות רבה בחלקים מהציבור, שהתרגלו לתפיסה לפיה בית המשפט העליון הוא למעשה בית משפט חוקתי, שרשאי לפסול חוקים הסותרים עקרונות יסוד חוקתיים. תפיסה זו התקבעה בעשורים האחרונים בתודעה הציבורית כחלק הכרחי מהמשטר הדמוקרטי שמטרתו למנוע את 'עריצות הרוב' ופגיעה במיעוטים, ולמרות ניצולה לרעה בישראל היא למעשה מרכיב חשוב במדינות מערביות רבות, בהן מקפידים להשתמש בה במשורה ובמקרים קיצוניים.

ויכוח זה הוא כמובן לא המצאה ישראלית, ונידון כבר לפני יותר ממאתיים שנה על ידי האבות המייסדים של ארצות הברית. חלק נכבד מהגותם הוקדש לניסיונות למזעור של 'עריצות הרוב' בדמוקרטיה האמריקאית ולשם כך נוסדו רעיונות החוקה ובית המשפט העליון – שופטים הפטורים מהלחץ של המקח והממכר הפוליטי, ובידם הפריבילגיה של מבט-על בסוגיות ציבוריות תוך מחויבות לעקרונות החוקה.

מצד שני, אותם שופטים ממונים על ידי הנשיא באישור של בית הנבחרים, אשר יכול גם לבצע שינויים בחוקה אותם בית המשפט אינו ראשי לפסול. כך נסגר המעגל של האיזונים והבלמים: בידי השופטים הסמכות לפרש כרצונם את החוקים ואת החוקה ולפסול במקרה הצורך חוקים הסותרים אותה, אך בידי המחוקקים הסמכות למנות את השופטים שיפרשו את חוקיהם. כך נמנע המצב שבו בבית המשפט העליון יושבים שופטים המנותקים מהלך הרוח, הערכים והרצונות של רוב העם, וזכות המילה האחרונה נשמרת למחוקק שיכול לגייס רוב מסויים כדי לגבור על פסיקת בית המשפט.

מימין: השרה שקד, יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה, נשיאת העליון חיות והנשיאה היוצאת נאור | פלאש90

כאן ראוי לציין את הטענה הנפוצה לפיה לא ניתן לכונן בית משפט חוקתי ללא חוקה כתובה ומפורשת, כי אז השופטים פשוט יפסקו לפי שרירות ליבם וערכיהם הפרטיים. אז אמנם לישראל אין חוקה שלמה, אך בהחלט קיימים בה חוקי יסוד שמטרתם היא להתוות את העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתים המדינה ומוסדותיה. אבל האמת היא שזה אפילו לא כל כך משנה.

באופן פרדוקסלי, עצם קיומה של חוקה הוא לא תנאי הכרחי וגם לא מספיק למנוע שרירות לב של השופטים. מספיק לציין שורה ארוכה מאוד של מקרים בהם שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית פסקו בתקופות שונות פסיקות מנוגדות, כשהם מתבססים על פרשנות של אותה החוקה עצמה.

זה לא אומר שאין בכלל טעם לחוקק חוקים וחוקי יסוד שמתווים עקרונות לפסיקה,  אבל בסופו של דבר השופטים, ובפרט שופטי בית המשפט העליון, הם אלה שמוסמכים לפרש אותם. בעזרת הכוח הזה הם יכולים להשליט את האג'נדה שלהם, לפעמים בלי קשר ובניגוד לעמדת המחוקקים עצמם. מה שבאמת מאזן את הכוח הזה הוא העובדה שנבחרי הציבור הם שממנים אותם מלכתחילה, ולנבחרים יש את זכות המילה האחרונה.

רק בישראל השופטים ממנים את עצמם

הדרך החשובה ביותר לאזן את הכוח הדיקטטורי שיש כיום לבג"ץ היא קודם כל על ידי שינוי תהליך מינוי השופטים. במצב הקיים כיום, שופטי בג"ץ עצמם הם בעלי הכוח הגדול ביותר במינוי מחליפיהם כאשר מתוך תשעה חברי הוועדה לבחירת שופטים, שלושה באים מקרב השופטים ועוד שניים מלשכת עורכי הדין, כלומר גם מתוך הברנז'ה המשפטית.

כך נוצרת הלכה למעשה 'מונרכיה משפטית' בה השופטים המכהנים כיום דואגים למנות בעיקר אנשים שימשיכו את הקו בו הם תומכים בבואם לפרש את החוק. לשיטה זו אין אח ורע בדמוקרטיות מערביות, בהן קיימות שיטות מינוי שונות, אך העיקרון המשותף לכולן הוא שמי שמינוי השופטים נקבע על ידי אנשי הרשות המחוקקת והמבצעת הנבחרים בידי הציבור, או בבחירות ישירות על ידי הציבור עצמו.

שינוי תהליך המינוי הקיים כיום בישראל יהיה ארוך ומורכב, ויצטרך לכלול לצד העברת הסמכות לנבחרי הציבור גם דאגה לכך שהרכב בית המשפט יהיה מגוון ומאוזן כך שלא תהיה אפשרות למנות שופטים שישמשו כחותמת גומי של השלטון.

בתור מתווה עקרוני אפשר לקבוע למשל שמינוי השופטים יתבצע על ידי ועדה בכנסת, שבה ייוצגו כל הסיעות לפי מפתח מוסכם. כל מינוי יצטרך לעבור ברוב של שני שלישים מכלל חברי הועדה, כך שסיעות הקואליציה והאופוזיציה יאלצו להגיע לפשרות ולהציג הרכב מגוון יותר של שופטים.

שיטה כזו גם תבטיח את תפקודו בג"ץ כגורם מרסן לממשלה אפילו יותר מאשר המצב כיום, בו לאופוזיציה יש רק חבר אחד בוועדה לבחירת שופטים כך שאם שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון מגיעים להסכמות על המינויים לאופוזיציה אין השפעה עליהם.

חבר מביא חבר. שופטי בית המשפט העליון | פלאש90

ההיבט השני שבו צריך לטפל הוא היבט 'פסקת ההתגברות', שתאפשר לנבחרי הציבור להיות בעלי המיל הקובעת במקרים בהם בית המשפט העליון מפעיל את סמכותו לפסול חוקים. בהקשר הזה, היוזמה האחרונה של השרה שקד כמעט ולא מקשה על בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת כרצונו, ובעצם לתקוע מקלות בגלגלי כל חקיקה שהוא חפץ לטרפד. מצד שני, היא מאפשרת לעקוף כל פסיקת בג"ץ ברוב רגיל של 61 ח"כים, ופוגעת בתפקידו של בג"ץ כגורם מאזן מול 'עריצות הרוב'. הצעתה של שקד תקפה גם רק לחוקים של הכנסת וגם אם תתקבל בג"ץ עדיין יוכל לפסול כרצונו החלטות ממשלה וקבינט.

בתור הצעה חלופית לעניין 'פסקת ההתגברות' ניתן לשקול מספר מהלכים אפשריים כגון: קביעה כי בכל דיון על פסילה או שינוי של חוק או החלטת ממשלה צריכים לפסוק כל שופטי בית המשפט העליון ופסילת החוק תתבצע רק עם קבלת רוב מסוים בקרב השופטים, בהתאם לחוק הנידון.

כך למשל, חוק שהכנסת חוקקה ברוב מוחלט של 61, יפסל רק ברוב מיוחס של שני שליש מהשופטים. חוק שהכנסת חוקקה ברוב מיוחס של שני שליש (לפחות 80 חכ"ים) אי אפשר יהיה לפסול או לשנות כלל. בצורה כזאת תשמר יכולת השופטים לפסול חוקים שהתקבלו בכנסת, אבל מובטח שזה יקרה רק בנסיבות קיצוניות במיוחד, ובכל מקרה יובטח שלעולם זכות המילה האחרונה תישאר בידי נבחרי הציבור. בניגוד להצעות המועלות כיום, יישום רפורמה במערכת המשפט ברוח ההצעות האלה תאפשר ליצור מערכת ראויה של איזונים ובלמים בין רשויות השלטון השונות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

38 תגובות למאמר

  1. חותם כמעט על כל מילה, למעט העניין שאני דוחה לחלוטין את תאוריית "עריצות הרוב". בסופו של יום מישהו תמיד חייב להיות בשלטון, ואם זה לא הרוב אז זה המיעוט. מי שתוקף את "עריצות הרוב" בעצם דוגל בשיטת משטר שבה למיעוט כלשהו (בד"כ מיעוט קטן) ישנה סמכות גדולה יותר מלרוב הציבור ונציגיו הנבחרים, ובעצם בכך הוא מתנגד לעקרון הדמוקרטי הבסיסי ותומך באוליגרכיה.

    הרעיון הזה ש-"אוי, מה נעשה אם יום אחד הרוב ישתגע וינסה להעביר החלטות הזויות" הוא קורץ ברגע הראשון, אבל צריך להבין שמדובר בסה"כ במקרה פרטי של "מה נעשה אם יום אחד השליט (בעל המילה האחרונה במשטר) ישתגע וינסה להעביר החלטות הזויות", ונגד המקרה הכללי הזה אין מה לעשות כי בכל שיטת משטר יש היררכיה ובראש ההיררכיה ניצב מישהו (או קבוצה קטנה של אנשים), והמישהו הזה תמיד יכול להשתגע.

    ובעיני הסכנה שמישהו כמו אהרן ברק או דורית ביניש ישתגע היא גדולה הרבה יותר מאשר הסכנה שרוב הציבור (או רוב חברי הכנסת, או רוב חברי הממשלה) ישתגע.

    1. בין יועץ לנועץ בשירות המדינה
      10 ביוני 2015 | מתוך : פרופ' ידידיה שטרן , פרופ' מרדכי קרמניצר
      "היועץ המשפטי הציבורי הוא יועצו, בענייני חוק ומשפט, של הגוף או המוסד שהוא משרת בו….כשמדובר בייעוץ משפטי ציבורי…, מכוח היותם משרתי ציבור, חובת נאמנות לציבור. כתוצאה מכך, ה"לקוח" של היועץ המשפטי הציבורי הוא לא רק עובד הציבור הנועץ בו, אלא גם, ובעיקר, הציבור בכללו ועליו לשוות לנגד עיניו את האינטרס הציבורי הרחב"

      ובכן, הציבור בוחר את נציגיו לבית המחוקקים, נשיא המדינה מטיל אחד הנבחרים להקים ממשלה (הרשות המבצעת) והממשלה שהוקמה מכהנת עם קבלת אימון הכנסת, שמשמעותה אמון הצבור (כאמור, באמצעות נציגיו הנבחרים.
      כאן מתגלה שיש ציבור נוסף. אחד – הציבור שבחר את נציגיו לחוקק ולבצע. ויש "הציבור בכללו". מה זה בדיוק ? – אין לזה הגדרה וכל אחד רשאי להחליט לעצמו שהוא מייצג את "הציבור בכללו" ואפילו לפעול בניגוד לעמדת נציגי הציבור הנבחרים. כלומר, הוא פועל כאומר לצבור הבוחר "אני מתעלם מבחירתכם, אני יודע טוב מכם ומנציגיכם מה נכון לעשות.
      וזה עוד פן של המערכת המשפטית (בתי משפט, היעוץ המשפטי לממשלה והאקדמיה) שנותנים לכך גושפנקא כי בדרך כלל עמדות הרשות המבצעת / המחוקקת נמצאות בניגוד לעמדות הממסד המשפטי

  2. אין צורך לדאוג לאיזון. אין דבר כזה איזון. הכנסת תבחר וזהו. בשני סיבובים. כל חמשה חברי כנסת יהיו זכאים להציע מועמד. 24 מועמדים סך הכל. סיבוב ראשון יצמצם לששה. מתוך הששה יבחרו 3. שופטי בית המשפט המחוזי יבחרו 3 מתוכם גם זה בשני סבובים. ושר המשפטים יבחר 1 או 2. חשוב לקבוע שהבחירה לזמן מוגבל, נניח 6 שנים. ואחר כך יעמדו לבחירה חוזרת מול מועמדים חדשים. ביטול חוק או החלטת ממשלה תדרוש החלטה פה אחד של הרכב מורחב. ביטול חוק מטעם פרוצדורלי יסכים הרכב רגיל ורוב רגיל. כך ניצלנו מחוק מס דירה שלישית!

  3. חייבים לאפשר זנות חוקית בישראל. לא יתכן שצדיקים כמו הרב אריה דרעי ויאיר נתניהו יורשעו בפלילים

    1. אפשר להבין מי אישר את התגובה הבזיונית והלא תורמת בעליל לדיון הזו? בשביל מה יש לכם מערכת סינון תגובות בדיוק?

    2. אז הצלחת להזכיר את יאיר נתניהו! ברבו! אז גררת את נתניהו גם לנושא הזה! נמוך נמוך נמוך ועלוב עלוב עלוב!

    3. קודם כל, חייבים לאפשר חלוקה חינם של תרופות פסיכיאטריות במינון גבוה, לנזקקים להן. כך אולי ייחסכו מאיתנו תגובות מופלאות כמו התגובה שלך.

  4. כדאי ללמוד מהמערכת הצרפתית. בצרפת, דה גול דאג למנוע את הבעיות שאנו סובלים מהם בארצנו, וייסד את הconseil constitutionnel באופן שימנע את זה, וזו הצלחה גדולה

    1. גם בצרפת יש עריצות סטליניסטית של
      מיעוט אקדמאי,רובו מרקסיסטי.
      לא מזמן הנשיא הקודם ניסה להעלות משמעותית את נטל המס (זכותו וחוץ מזה הוא נבחר על בסיס התחייבות לנקנק את העשירים).

      מלבד ונצואלה,איראן וטורכיה בכל העולם
      יש את אותו משטר בדיוק : דיקטטורה פיאודלית
      של מיעוט אקדמאי,רובו ככולו מרקסיסטי.

  5. חוקי היסוד הקיימים מחייבים את השופטים לשפוט על פי ערכיהם. תקראו את הטקסט. כל אדם שמגיע לבית המשפט העליון ושאינו רכיכה ישפוט על פי מה שראוי בעיניו, ואם לאו – הוא מועל בתפקידו. דרך המלך לשנות את המצב – והוא אכן טעון שינוי – היא שינוי חוקי היסוד. במקום ניסוח עמום – "תכלית ראויה" – ניסוח יותר מוגדר. כל שאר הנסיונות הם סלוטייפים שיימסו בחום הסמכות המוחלטת שהחוק מקנה לשופטים.

    1. לתבוע את הבג"ץ על ניגוד אינטרסים.
      הם לא יכולים להחליט שהם יכולים להחליט זהו ניגוד אינטרסים

      ( אם להסביר יותר טוב)

  6. הכל נכון,אבל לא מספיק. שני צעדים נוספים חייבים להתבצע. פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשני נושאי תפקידים: יועץ משפטי לממשלה שממונה כמשרת אמון של הממשלה,כמו בכל דמוקרטיה נורמלית ותובע ראשי,פרקליט מדינה,שהיום הוא כפוף ליועץ המשפטי לממשלה. המצב הנוכחי של פקיד ממונה עם סמכויות על,שאינן קיימות בשום מדינה דמוקרטית,שכל הזמן מחוזקות ומתוחזקות ע"י בג"ץ הוא בלתי נסבל. ודבר חיוני נוסף: להחזיר את "זכות העמידה" שבוטלה בגלל מגלומניה של שופטי בג"ץ ורצונם לקבוע בכל נושא עלי אדמות. בג"ץ דן בלמעלה מ 10,000 עתירות בשנה,כמעט תמיד בהרכב של שלשה שופטים שנקבע "בהגרלה" או ע"י הנשיאה בכוונת מכוונת. כל משפטן הגון יאשר,שניתן לקבוע כמעט בוודאות מוחלטת מה יהיה פסק הדין בתיק פוליטי או דתי,לפי שמות השופטים. במדינה קטנה,ארה"ב,בית המשפט העליון דן בכ 400 תיקים בשנה,תמיד בהרכב מלא של תשעה שופטים. אין "הגרלות" ואין מינויים שקובעים מראש את הפסיקה הרצויה לממנה.

    1. לגבי פיצול היועמ"ש אתה צודק, מדובר בבעיה פרסונלית בדיוק כמו הבעיה עם שופטי העליון שכותב המאמר אכן מציע לגביה פתרון.

      לעומת זאת, זכות העמידה זו לא בעיה פרסונלית אלא מגבלה פורמלית על ביהמ"ש העליון, וכל עוד הפרשן הסופי והמוסמך של כל מגבלה פורמלית על ביהמ"ש העליון הוא… ביהמ"ש העליון, אז שופטי העליון ייפטרו בקלות מכל מגבלה פורמלית שתנסה להטיל עליהם (כפי שעשו לא פעם עד היום).

      במלים אחרות, אם הפתרון שהמאמר המציע יביא לשינוי הרכב העליון לבית משפט שמרני כפי שהיה לפני ימי המהפכה של שמגר וברק, אז ממילא אותם שופטים שמרנים כבר ידאגו להחזיר בעצמם את הדרישה לזכות עמידה, כפי שהשופטים לפני שמגר וברק נהגו לעשות. ואם השינוי הפרוסנלי לא יצליח, אז ממילא כל מגבלה פורמלית חדשה לא תצליח. לכן ההצעה הזאת היא לא מזיקה, אבל היא מיותרת אפילו אם היא תצריך הסטה של 1% מהמאמץ הפוליטי שמושקע בשינוי פרסונלי בעליון.

    2. אין צורך להחזיר את זכות העמידה. זכות העמידה נקבעה בחוק וכל עוד המחוקק לא ביטל אותה היא אינה בטלה. הממשלה צריכה להכריז שהיא איננה מחויבת להחלטות בג"ץ שניתנו שלא בהתאם לחוק. צריך לזכור שבג"ץ שואב את כוחו בעיקר מהחיל והרעדה שהפוליטיקאים חשים מולו. ברגע שיהיו פוליטיקאים בממשלה שלא יפחדו לצפצף על החלטות בג"ץ (כפי שבג"ץ מצפצף על החלטות הכנסת והממשלה) האוויר יצא מהר מאוד מהבלון הנפוח הזה. עימותים מילוליים (כמו אלה של השרה שקד) כבר לא מספיקים.

    3. למשפטן: שים לב לצביעות של העליון והשמאל הישראלי. שופט העליון דנציגר,נימק את פסילת החלטת הממשלה לעכב החזרת גופות מחבלים בכך שאין הסמכה מפורשת בחוק לסמכות כזאת של הממשלה. והנה ראה פלא,למיטב ידיעתי,אין שום הסמכה מפורשת בחוק,שמתירה למשטרה לפרסם "המלצות" להעמדה לדין אחרי חקירה ועל פי פסיקת דנציגר,החוק למניעת המלצות איננו מעלה או מוריד דבר,מאחר ומשטרה שמפרסמת "המלצות" פועלת בניגוד לחוק. האם מישהו שמע שבג"ץ זרק את לפיד מכל המדרגות על הבג"ץ שהגיש כנגד חוק ההמלצות ?

  7. אם הבית היהודי או הליכוד לא יעשו בנושא איזהשהי חקיקה או משהו בנושא העליון .הם בבחירות יכולים לדבר ללמפה .כי או שלא ילכו להצביע או לחלופין יצביעו עבור מפלגות שכן עושות או לפחות יעשו בהנחה שאינם עדיין בכנסת

    1. מה לעשות שלבית היהודי ולליכוד ביחד אין רוב בכנסת, ובקואליציה הנוכחית יש שני אנשים עם זכות וטו שלא מעוניינים בשינוי המצב או לא פועלים כדי לשנותו- כל אחד מסיבותיו. קוראים להם בנימין נתניהו ומשה כחלון. אני משוכנע שקואליציה שמבוססת על הבית היהודי והליכוד ובה שני האישים הללו לא יהיו בעמדת מפתח (או לא יהיו בכלל) תוכל לעשות הרבה שינויים נחוצים בבית המשפט העליון.

      עוד הערה: ראוי להקפיד להשתמש בביטוי "בית המשפט העליון" במלואו ולא "העליון", שכן מוסד זה אינו עליון בשום תחום למעט עליונותו על בתי משפט אחרים בישראל.

  8. אין צורך בשינוי השיטה. צריך פשוט לבטל את ההפיכה השיפוטית של אהרון ברק ע"י החזרת זכות העמידה ושלילת הסמכות לביטול חוקים שבית המשפט לקח לעצמו כמו במודל האנגלי. וכמובן להעביר את מינוי נשיא בית המשפט עליון וסגנו לידי הכנסת כמו נשיא המדינה. שיטת הסניוריטי אינה קיימת בשום מקום בעולם.

    1. למה אין צורך בשינוי השיטה?

    2. את צריכה להבין שההפיכה השיפוטית היא בראש ובראשונה הפיכה פרסונלית. בין השנים 1975 ל-1983 התחלף כל הרכב בית המשפט העליון, השופטים הוותיקים והשפויים (בד"כ, גם להם היו מעידות לעתים רחוקות) פרשו לפנסיה, ועקב טעויות או רשלנות של הוועדה לבחירת שופטים (הנושא לא נחקר עד הסוף וכנראה שלעולם לא נדע את האמת כי אין פרוטוקולים לוועדה) המהפכנים הצעירים מאיר שמגר ואהרן ברק וחבריהם הצליחו לחדור לביהמ"ש העליון ולהשתלט עליו מבפנים. אחד הדברים הראשונים שהם עשו זה באמת לבטל את דרישת העמידה. אבל את צריכה להבין שגם אם מחר תעבירי את חוק יסוד: זכות העמידה, את כבר תראי ששופטי העליון המהפכנים ימצאו את הדרך למסמס את הדרישה הזו ולהמשיך לקבל עתירות מכל פלסטיני ומכל עמותה של הקרן החדשה. כל עוד הפרשן הסופי והמוסמך של חוקי היסוד הוא בית המשפט העליון, אז אל תדאגי להם, הם כבר ימצאו את הדרך באמצעות פרשנות "יצירתית" כלשהי לעשות זאת (ואני לא מדבר באוויר, יש לזה תקדימים בהם שופטי העליון עשו חוכא ואיטלולא מנוסח חוקי יסוד כדי להגיע לתוצאה הרצויה להם).

      לכן המסקנה מכל זה שהבעיה היא בראש ובראשונה פרסונלית וכך גם הפתרון. מינוי הנשיא והמשנה בידי הכנסת זו התחלה אבל זה לא מספיק, צריך לבצע דמוקרטיזציה מלאה למינוי כלל שופטי העליון, כך שתהיה להם Accountability (אחריותיות) כלפי הציבור והם יידעו שאם הם יעברו את הקווים האדומים של הציבור אז כהונתם לא תוארך או הם אפילו יודחו מיד.

    3. לסגור את בגצ ולפטר את כל יתר השופטים
      יותר פשוט ויותר יעיל.
      גם את החונטה של הפרקליטות צריך להחליף.
      אין שום סיבה שהם ישבו שם כל החיים.
      אותם טיעונים בזכות כהונה קצובה בזמן לפוליטיקאים נכונים כפל כפליים לגבי אלה
      שלא נבחרים ולא ניתן להחליף בבחירות.

  9. מערכת משפתית בארץ זה חלק של מערך הפוליטית. פרוש הדבר שאליגרחיה ישראלית שלא מסוגלת לסכוב אחריה כמות משמאותית של מצבעים חוץ מהאלו שמצבעיים עבורם באופן מסורתי בעיקר על בסיס עדתי וכמות האלו משנה לשנה עולכת ומתמאטת מנסה להביס יריבים שלהם באמצעות כלים אחרים
    וכלים האלו זה בית משפת ומשטרה ועתונות שהם משרתים שלהם או על בסיס קירבה עדתית או ככה אני חושב מתמרצים אותם בדרכים אחרות.
    אידיאולוגיה זה רק כיסוי ולא יותר.
    לכן לא רציני לדבר על"החזרת שפיות".
    פתרון רק אחד.
    קבוצה שעליה נתמכת אליגרכים שקוקאים לו בארץ אשקזים היא מעוד רבגוונית מבחינת הכנסות.
    כל מעוד לכן להסית כנגד אליגרכים אותם "אשקנזים"
    במלחמה כמו במלחמה. מהשמותר נגדנו מותר נגדהם.

    1. תעשה לנו טובה בבקשה. תיקח את הטקסט שלך לבדיקת איות לפני שאתה מפרסם. אנחנו מתקשים להבין את המסר בגלל בעיות איות ודקדוק. ושיהיה לך בהצלחה בארץ.

    2. חדלי לחשוב שאת טובה יותר מאחרים , רק בגלל שלך אין בעיות קריא וכתיב , רוח האתר לא אמור להכיל דעות בולשבקיות מהסוג מהנוסח שאת יצרת!

    3. תעשי לנו טובה, מירית, ואל תתנשאי על ישראלים שלא זכו ללמוד במערכת החינוך העברית. אם קשה לך להתאמץ ולהבין מה שכותב חברנו הנבון – תדלגי, ותימנעי מלהוכיח לנו כמה אנינה את.

    4. אנו צריכים לגלות סובלנות ופתיחות גם לדיסלקטים וכיו"ב.

  10. ההצעה הזו היא נכונה ואף טריוויאלית ומובנת מאליה. רק שההיתכנות הפוליטית שלה נמוכה ביותר. לכן שרת המשפטית מחפשת מסלולים אחרים, שגם אם הם פחות טובים, יש להם היתכנות לקרות במציאות.

    1. תזכיר לנו כמה פעמים בנט ושקד איימו להפעיל את הממשלה על רפורמות בביהמ"ש העליון? בנט ושקד לא מוכנים להשקיע כמות מינימלית של הון פוליטי במאבק הזה, לכן אל תספר לנו סיפורים על "היתכנות פוליטית נמוכה".

      הוא הדין בנתניהו, כמובן.

  11. אף אחד מהרעינות הללו לא יכול להתקיים כי ההפיכה השיפוטית כבר התבצעה. כל מי שניסה, נתפר לו תיק פלילי והוא הורחק בדרך זו או אחרת מצומת קבלת ההחלטות במדינה.
    הדרך היחידה לעשות שינוי היא לחוקק שמחייב את כל גורמי האכיפה במדינה (משטרה, שב"כ, גורמי מודיעין ומס הכנסה) לפרסם ולחשוף במלואו תוך שנתיים כל חומר, מפליל או לא, שיש להם או שהתקבל כתלונה כנגד נבחר ציבור או בני משפחתו מדרגה ראשונה (פרט לעבירות בטחוניות) ולקבוע שמניעת פרסום כזה היא עבירה פלילית שיש עמה קלון עם עונשי מאסר. זה יפחית במידה מסויימת את תעשית הסחטנות וההפחדה של השמאל נגד חברי כנסת וזה גם ינקה את הכנסת מגורמים פליליים שמוכנים למכור את המדינה תמורת גניזת החומר נגדם. באותו אופן, יש להתיחס כעבירה פלילית לכל מי שמחזיק חומר מפליל כנגד נבחר ציבור ולא מעביר אותו לגורמי האכיפה תוך פרק זמן שיקבע בחוק.
    סביר להניח שבית המשפט יצליח לנקות את מי שלא ישתף פעולה עם החוק הזה ואף אחד לא ממש ילך לכלא אבל יהי קשה יותר למצוא אנשים במערכת שיהיו מוכנים להסתכן.

  12. ההצעות המוזכרות בכתבה הם מתוך כוונה רצוי. אבל מסופקני אם ירסנו את בג"ץ במידה הראויה. לדעתי צריך לקבוע כי בג"ץ יוכל לבטל חוק רק בהרכב מורחב ורק פה אחד. יש בזה הגיון מעבר לסתם הגבלה. אם באמת החוק הוא כל כך הזוי שהוא פוגע בערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה אזי כל השופטים אמורים להסכים על כך. אם יש שופט עליון אחד שסבור שהחוק הוא סביר אז הכנסת רשאית לנקוט כעמדתו ולחוקק אותו. כך זה יבטיח שהשופטים יעסקו רק בפסילות מהותיות ולא על פי השקפת עולמם האישית.

  13. יש לזכור שהעם בחר בנבחריו ולא בשופטיו. הדרך לפתור את הבעיה פשוטה. ראש הממשלה יודיע שפסיקות בג"צ לא חוקיות ויסרב לאכוף אותן ונגמר הסיפור. ומה תעשה המשטרה תעצור את ראש הממשלה? הרי רוב העם יתקומם והמשטרה (שוטרי המקוף ולא הפיקוד) הם אותו העם שבחר בראש הממשלה. וכך גם הצבא.

    בינתיים השופטים מביאים עליהם את הקץ במו ידיהם ואני מחכה לראש ממשלה עם ביצים.

  14. לא הצבעת על נימוק אחד ויחיד למה צריך בגצ.
    זה ממש לא משנה איך ממנים את השופטים או מי
    השופטים.הגוף הזה מיותר,נקודה.
    צריך,לאחר ביטול מועצת המולות המרקסיסטית
    אקדמאית,למנוע משופטים לשעבר לכהן כמבקר מדינה ( ביקורת היא עבודה של רואי חשבון) ,להגביל ל 3 שנים כהונה של כל השופטים ושל האנשים בפרקליטות.

    מה שקורא לעצמו ימין,איננו ימין.
    במקום דיקטטורה פיאודלית של קומץ אקדמאים
    מרקסיסטים אתה מציע דיקטטורה פיאודלית של
    קומץ אקדמאים ששייכים ל 2 קבוצות.
    שינוי סמנטי בלבד.

  15. הטקטיקה של התקשורת להציג את איילת שקד כשרת משפטים תמימה והגונה העומדת כנגד כוונותיהם של שופטי בית המשפט העליון נועדה להעביר בשקט את החוקה של אהרון ברק, ולהעצים את דיקטטורת השלטון של שופטי בג"צ, בחסותה של שקד. כדאי לקרוא את הצעת חוק יסוד החקיקה של שקד כדי להבין שהחוק נכתב ברוח אהרון ברק, על מנת להעביר חוקה בישראל שתעצים את כוחו של בג"צ, תסמיך אותו ותיתן בידו את כל הכוח לבטל חוקים, תצמצם את סמכויותיהם של שרים וראש הממשלה, ותמזער את כוחו הדמוקרטי של הציבור.
    הנה למשל סעיף 25 בהצעת החוק של שקד: תיקון חוק יסוד הממשלה שנועד לבטל את סעיפים 37(ב), 41 ו-44. ואלה הם הסעיפים ששקד רוצה לבטל:
    א. סעיף 37 ב': "חוק יכול שיסמיך את ראש הממשלה או שר להתקין תקנות בעניין שנקבע בהסמכה" (משמעות הביטול: צימצום סמכותם של ראש הממשלה והשרים);
    ב. סעיף 41: אי תחולה של תקנות לשעת חירום: "על אף האמור בכל דין, אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים (משמעות הביטול: חוק יסוד הממשלה מאבד את שריונו, ומעמדו כחוק יסוד, וניתן יהיה לשנות אותו כשם שמשנים חוק רגיל);
    ג. סעיף 44: יציבות החוק (א): "אין לשנות חוק זה אלא ברוב חברי הכנסת; הרוב הש להחלטות מליאת הכנסת בקריאה הראשונה, בקריאה השניה, ובקריאה השלישית, לעניין סעיף זה, 'שינוי' – בין מפורש ובין משתמע" (משמעות הביטול: ביטול השריון שניתן לחוק יסוד הממשלה, כחוק יסוד).