הלקח מחג הפורים: לנצח את הספק

בפורים אנו בוחרים להטיל ספק בספקנות ולהפנות אותה כנגד עצמה. כאשר מישהו יכריז "צריך להטיל ספק בכל דבר!", נקיים את עצתו ונשאל אותו: "למה? מי אמר?"

אסתר והמן לפני אחשוורוש. יאן ויקטורס, 1640 | ויקיפדיה

חג פורים נתפס כמייצג את המלחמה נגד עמלק, שהמן האגגי היה מזרעו. דרשה ידועה מציינת שעמלק בגימטריא = ספק (240), ורואה בעמלק את אבי הספקנות המערערת את האמונה ומחלישה אותה. לאור זה, מובנת השמחה המיוחדת המאפיינת את פורים, שהרי כלשון הפתגם (מצודת דוד, משלי טז, ל) אין שמחה כהתרת הספקות – וכאשר מוחים את הספקות שמייצג עמלק, ממילא מתעוררת שמחה גדולה.

כמו כן מובן מדוע אמרו חז"ל (שבת פח, א), שבני ישראל חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש: כשם שמלחמת עמלק והניצחון עליו קדמו למתן תורה במעמד הר סיני, כך הניצחון על המן ותומכיו הוביל לחיזוק באמונה, שמתוכו קיבלו עליהם ישראל שנית את התורה.

אבל עמלק לא מוותר בקלות, והמלחמה עמו נמשכת מדור לדור. בימינו נחשב הספק דווקא למעלה גדולה; מורים ומחנכים מדריכים את תלמידיהם להטיל ספק ולפקפק בכל דבר, ואנשים מתהדרים בהיותם ספקנים שאינם מקבלים שום דבר כמובן מאליו.

לכאורה, נימוקם עמהם: הטלת הספק בדעות קדומות ובתפיסות מיושנות אכן הובילה פעם אחר פעם להתקדמות ולגילויים חדשים, וביררה את האמת מתוך השקר. מי שאינו מטיל ספק נתפס כדוגמטי ומאובן, קנאי הדבק בדעותיו ואינו מוכן לבחון אותן מחדש.

מדוע אם כן מזוהה הספק עם עמלק, סמל הרוע? וכיצד ניתן להתמודד איתו?

דיוקן של דקארט | ויקיפדיה

הספקן הראשון בתולדות הפילוסופיה המודרנית היה רנה דקארט. כדי לברר מה ניתן לדעת בוודאות גמורה, הטיל דקארט ספק בכל הכלים ההכרתיים של האדם: החושים, הזיכרון ואפילו ההיגיון, כולם הועמדו למשפטו של הספק וכולם נמצאו חסרים. על אף אחד מהם לא ניתן לסמוך בוודאות גמורה, לא ניתן לשלול את האפשרות שהוא מתעתע בנו.

הנקודה היחידה שנראתה לדקארט ודאית לחלוטין היא קיומו של האני – "אני חושב, משמע אני קיים" – שהרי גם אם אני טועה לגבי כל דבר אחר, על כל פנים מוכרח להיות "אני" שטועה.

אמנם אחריו באו ספקנים נוספים ופקפקו גם בזה: הרי טיעון זה עצמו, הגיוני ככל שהוא נראה, מסתמך על ההיגיון, וכבר אמרנו שלא ניתן לסמוך על ההיגיון שלא יתעתע בנו; בנוסף, מי אמר שקיים "אני" שחושב? אולי קיימת רק מחשבה? וכן הלאה כיוצא בזה. אם הולכים עם הספק עד הסוף, הרי שלא נותר לנו ולו דבר אחד ויחיד שניתן להיות ודאים בו לחלוטין.

מסקנה זו עלולה להיראות מאיימת: האם נגזר עלינו לחיות לעד בחוסר ודאות? אולם דווקא ההכרה בטוטאליות של הספק, מרוקנת אותו למעשה מתוכן: כל זמן שרק דברים מסוימים מוטלים בספק, יכולנו לבחור להיצמד לוודאויות שלנו ולהתעלם ממה שאינו ודאי. אולם ברגע שהכל כולל הכל מוטל בספק, ממילא אין משמעות לספק. הרי בכל מקרה עלינו לחיות בצורה כלשהי, להכריע בין אפשרויות ולקבל החלטות. אם שום דבר לא ודאי, כנראה שאפשר להסתדר גם בלי ודאות מוחלטת, ופשוט להחליט לפי מה שנראה הגיוני, סביר ומשכנע, גם אם הוא לא ודאי במאה אחוז.

דומה הדבר לקביעתה של התורה לגבי נגע הצרעת: אדם שהתגלה כתם צרעת בבשרו, הרי הוא טמא, אולם אם כיסתה הצרעת את כולו, "כולו הפך לבן – טהור הוא". כשהגוף כולו נגוע, הנגע מאבד את משמעותו. כך גם לגבי ההכרה האנושית: כאשר הכל מוטל בספק, הספק מאבד את משמעותו. ממילא אפשר להתייחס אליו כאל רעש רקע בלבד, זמזום שמשמיע ללא הרף "אולי לא?". אבל כמו רעשי רקע אחרים, ניתן להתעלם ממנו, אלא אם כן הוא יתחזק במידה כזו שדורשת התייחסות.

הפוליטיקה של הטלת ספק

אז למה בכל זאת מתכוונים כאשר מדברים על ספקנות? כאן כבר נכנסת הפוליטיקה לעניין. נכון שברמת העיקרון הכל מוטל בספק, אולם ברמה המעשית כל חברה מקבלת הנחות יסוד מסוימות כמובן מאליו, כמוסכמות שאין לערער עליהן, ומתירה הטלת ספק רק מהן והלאה.

הנחות יסוד אלה כוללות הן את התחום האונטולוגי, העוסק בטבע המציאות, והן את התחום המעשי-אתי. השאלה הגדולה היא מהן בדיוק ההנחות המוסכמות, ובמה מותר להטיל ספק; וזוהי כאמור שאלה פוליטית, במובן זה שגופים בעלי אינטרסים שונים ינסו תמיד להטות אותה לטובתם.

כיום אוהבים להציג את הכנסיה הקתולית למשל כסמל לדוגמטיות, שהציגה את תפיסותיה הדתיות כמובן מאליו שאין לערער עליו, והתירה הטלת ספק רק בגבולות שאינם סותרים אותן. אולם התפיסה החילונית-מדעית של ימינו דוגמטית לא פחות; גם היא מקבלת הנחות יסוד מסוימות כמובן מאליו, שניסיון להטיל בו ספק יתקבל בגלגול עיניים והפטרת "נו באמת".

הנחות יסוד אלה כוללות בין היתר את קיומה הריאלי של המציאות החומרית ואת אחידותם של חוקי הטבע, בתחום האונטולוגי, ואת עקרונות השוויון והחופש בתחום האתי. מי שינסה לערער על הראשונים, ייחשב על פי רוב להזוי או ל"פלספן", ומי שיפקפק באחרונים יוקע מיידית כגזען\שוביניסט\הומופוב חשוך וכדומה. הדיון הלגיטימי יכול להתנהל רק בגבולות אותם קובעת הפרדיגמה העכשווית.

וזו בדיוק הבעיה עם ה"ספקנים" של ימינו. ניתן היה לצפות שאדם המכנה את עצמו ספקן, יהיה חסר ודאות וביטחון עצמי, ויימנע מאמירה החלטית כלשהי. בפועל, המצב הוא הפוך: אלה המכנים את עצמם ספקנים, הם על פי רוב בעלי ביטחון עצמי מופרז, משוכנעים לחלוטין בצדקת עמדתם, ומזלזלים בכל מי שחושב אחרת מהם.

הם "יודעים" מראש שכל עדות או טענה בדבר משהו החורג מהמציאות החומרית-נטורליסטית שלהם, היא מופרכת ושגויה, בין אם מדובר בפאראפסיכולוגיה, שדים, רוחות, כישוף, גלגול נשמות, טלפתיה או הילינג – ויש להם מאגר מוכן מראש של "הפרכות" לכל מקרה כזה.

כלפי חוץ הם יטענו כמובן שהם פתוחים לכל אפשרות, ומוכנים "ללכת עם הראיות לכל מקום אליו יובילו" – אבל בפועל כמעט אי אפשר לגרום להם לשנות את דעתם, לא משנה כמה ראיות יוגשו לפניהם, שהרי תמיד אפשר להטיל ספק… ומי שמטיל ספק בתיאור הזה, מוזמן לקרוא את ספרו של אלכס צאקיריס, "Why Science is Wrong… about Almost Everything", בו הוא מציג מקרים רבים בהם מתעלם הממסד המדעי בעקשנות מראיות לקיומם של דברים החורגים מהפרדיגמה המטריאליסטית שלו (וכמובן שהספקן יטיל ספק גם בתיאורים אלה…).

 

הכל במקרה

עמלק הוא ספקן מהסוג הרע. הוא אינו משתמש בספק כדי לברר את האמת, אלא כדי להילחם בה. הוא מפנה את הספקות שלו באופן סלקטיבי כלפי כל מה שנוגע לאמונה, לאלוקים, לרוחניות, לאופטימיות.

מבחינתו, הנחת היסוד היא עולם כאוטי, עולם של חומר דומם הנשלט בידי כוחות טבע עיוורים. כמו שנאמר עליו, "אשר קרך בדרך" – הכל אצלו הוא במקרה; במקרה נברא היקום, במקרה הוא התגבש בצורתו הנוכחית, במקרה הוא מכיל את כל הפרמטרים הדרושים לקיומם של חיים, במקרה אכן הופיעו חיים ביקום, במקרה הם התפתחו למגוון צורות ומינים, במקרה הופיע האדם בעל התודעה והתבונה, במקרה הביא עם אחד לעולם את האמונה באל אחד, במקרה העם הזה שרד לאורך כל ההיסטוריה, במקרה אמונתו עיצבה את התרבות העולמית כולה, במקרה הוא חזר לארצו מכל קצות תבל לאחר אלפיים שנה, אחרי שזו במקרה נותרה שוממה וחיכתה לו כל הזמן הזה, ובמקרה הצליח להקים מדינה כנגד כל הסיכויים ולנצח את כל צבאות אויביו, בדיוק כמו שבמקרה כתוב בתורה שלו… אין גבול ליכולתו של המקרה, הוא הפור או הגורל, אצל עמלק, ואת כל הספקנות שלו הוא מפנה כלפי מי שמפרש אחרת את הדברים, מי שרואה בהם יד מכוונת, תכלית ומטרה מעבר למקרה העיוור.

וכך כתב ויליאם ג'יימס, במאמרו "הרצון להאמין" (1896):

  "הספקנות, אם כן, אינה הימנעות מבחירה; זוהי בחירה בסוג מסוים של סיכון. עדיף להסתכן באובדן האמת מאשר בסיכוי לטעות – זוהי עמדתו המדויקת של פוסל האמונה. הוא מהמר באופן פעיל בדיוק באותה מידה כמו המאמין; הוא מהמר על כל הסוסים האחרים פרט להשערת האמונה, בדיוק כפי שהמאמין מהמר על השערת האמונה כנגד כל הסוסים האחרים. מי שמטיף לנו שהספקנות היא חובתנו עד שתימצאנה 'ראיות מספיקות' לדת, הריהו כמי שאומר לנו, אל מול השערת האמונה, שחכם וטוב יותר להיכנע לפחדנו שהיא שגויה מאשר להיכנע לתקוותנו שהיא עשויה להיות נכונה. זה אינו השכל הניצב כנגד כל הרגשות, אם כן; זהו רק השכל הנשלט בידי רגש אחד בלבד. ומה מצדיק אפוא את טענתו של רגש זה לחוכמה העליונה? מבין ההטעיות השונות, איזו הוכחה יש לכך שההטעיה הנובעת מהתקווה גרועה יותר מההטעיה הנובעת מפחד?"

בפורים אנו בוחרים אפוא להטיל ספק בספקנות, להפנות אותה כנגד עצמה. כאשר מישהו יכריז "צריך להטיל ספק בכל דבר!", נקיים את עצתו ונשאל אותו בתגובה: "למה? מי אמר?".

כאשר מישהו יטיל ספק בקיומו של אלוקים ויטען שהכל מקרה – נטיל ספק ביכולתו של מוח שהתפתח במקרה להביע דעה בנושא כלשהו. כאשר מישהו יטיל ספק בקיומה של הנפש, נטיל ספק בקיומו של הגוף, אותו אנו תופסים בסופו של דבר רק באמצעות הנפש. רוצים להיות ספקנים? בבקשה, את הכלי הזה אפשר לגייס לשני הכיוונים, לא רק להשתמש בו ככסות לפרדיגמה אתאיסטית-מטריאליסטית.

וכאשר הספק יגיע לרמה כזו שאיננו מצליחים עוד להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, אז הוא יתבטל מכוח עצמו – ומה שיישאר הוא האמונה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. בעולם ללא בורא לא יכול להיות "אני" . האני לא קיים כי בעולם כזה שום דבר לא קיים חוץ מזרם של אירועים שנמצאים בתוך המשואה מצב > חוקיות > תוצאה . ולכן בעולם כזה לא יכול להיות ספק ,לא מחשבה לא בחירה , לא מדע . לא בחירה ,למעשה שום דבר שיש לו איזה ערך .
    קיום האני יכול להיות רק בעולם שיש בורא לעולם שנתן בתוכנו את אותו יכולת להתרומם מעל החוקיות ולבחור ,ולחשוב ולהטיל ספק
    https://divreytora-t-o.blogspot.co.il/2018/03/blog-post.html

  2. הלקח ממגילת אסתר הוא שאל ליהודים להשתלט על המדינות של אחרים.בפעם הזאת,אלוהים התערב אישית ומנע את ההשמדה המתבקשת,אבל לא לעולם חוסן.האל איננו בייביסיטר של היהודים.
    אם הלקח היה נלמד ומופנם,הקומוניזם והליברלים
    לא היה נולדים והשואה שביצעו הגרמנים מעולם לא
    היתה מתרחשת.

  3. ח ח ח עוד מעט יביאו להגיב כל המיסיונרים של הדת האתאיסטית.

  4. צר לי לחלוק מכל וכל על משה רט, על הגמטריות שלו ועל העמלק שלו.
    להלן הלקחים מחג פורים, או נכון יותר לומר, ממגילת אסתר:
    1. כשכורש מרשה ליהודים לחזור לארץ ולבנות את ירושלים, עולים בהמונים עם זרובבל גם מרדכי וגם אסתר ולא נשארים בגולה.
    2. אם בחרת להישאר בגולה:
    א. גורלך אינו בידך אלא בידיו של השליט ו/או של יועציו ושריו.
    ב. דינך לאמץ שמות של עבודה זרה כמרדוך ועשתורת כדי לא להתבלט,
    ג. דינך למסור את אחייניתך לשליט הגוי כדי להתקרב למלכות,
    ד. דינך לבקש מאחייניתך להסתיר את מוצאה כדי שלא יבולע לה ולך כל רע,
    ה. דינך להיות שתדלן רפוס ולהסתובב ליד שער הארמון כדי לשמוע מבעוד מועד מה זוממים על ראשך הגלותי.
    3. ואם בחרת להישאר בפרס גם אחרי זרובבל, גם אחרי עזרא, גם אחרי נחמיה ואחרי שנטמעת כה טוב בסביבתך החדשה, אל תתפלא אם בגמרא של המשנה "במה מדליקין" במסכת שבת, ימנו את כל קהילות ישראל, מקפוטקיה ועד מדי, ואותך לא ימצאו. פשוט הושמדת בלי המן ובלי עמלק כפי שמושמדת היום קהילת ארה"ב בלי טורקמדה ובלי היטלר.