פרשות ויקהל-פקודי: בניית מקדש הדממה

למרות שהמשכן תוכנן להיות בית מגורים, האל עצמו כלל לא נמצא בתוכו. השקט שבו התבצעו הטקסים מבטא את חדלונו של האדם מבקשותיו ואת התייצבותו בלי מילים מול השגב האלוהי

בניית המשכן וארון הברית | איור משנת 1728

פרשות ויקהל-פקודי שאותן נקרא השבת מספרות בפירוט על הקמת המשכן, בדיוק באופן שבו הוא נצטווה למשה, לפרטי פרטים. חזרתן של פרשות אלו על מה שנאמר לפניהן היא מובהקת כל כך, עד שפרשני המקרא פשוט לא הרגישו צורך לפרש אותן, למעט במקרים שבהם יש הבדל משמעותי בין הציווי על המשכן בפרשות בקודמות לבין ביצועו אצלנו. רש"י, למשל, מפרש פסוקים בודדים בלבד מתוך פרקים שלמים בפרשתנו. אולם דווקא החזרה על כל מלאכת המשכן מאפשרת לנו, הקוראים בתורה והקוראים את הטור, מבט כולל על המשכן ומאפייניו.

הרושם הראשון מן המשכן שהולך ונבנה לעינינו הוא היותו מהונדס בתור ביתו של ה', שבו הוא יוכל לשכון ולהתגורר בתוך ישראל. כך אנו מוצאים בו את השולחן ועליו ערוך לחם, את המנורה שבה דולק נר תמיד ואת הארון והכרובים – מעין כיסא של האל, המתואר כמי שיושב על הכרובים (שמ"ב ו,ב; תהלים פ, ב) או רוכב עליהם (תהלים יח, יא). יחד מהווים פריטים אלו את כלי בית המגורים, כפי שמתואר חדר האירוח של הנביא אלישע בשׁוּנֵם, שהותאם למגורים כשהונחו בו "מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מל"ב ד, י).

אולם למרות שהמשכן מתוכנן ומוכן להיות בית מגורים, האל עצמו כלל לא נמצא בתוכו. בהתאם לתפיסה המונותאיסטית ולאיסור הפסלים החמור, פסלו של האל – שלפי המקובל במקדשי הסביבה, צריך לעמוד במרכז הדביר – כלל לא קיים. אך לא רק פסלו של האל נעדר, אלא גם נוכחותו הממשית של האל עצמו: כאשר כילה משה את מלאכת המשכן, בסופה של פרשתנו,

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"

(שמות מ, לד)

הוי אומר – לא האל עצמו, אלא הכבוד שלו, הוא שממלא את המשכן. אוהל מועד הכהני אינו בית מגורים, אפוא, אלא מקום לשכינת כבוד ה' ולהתוועדות שלו עם משה. בסדרת ספריו "תולדות האמונה הישראלית" הסביר יחזקאל קויפמן  את הרחקת הממשות של האל כחלק מהמאבק המונותאיסטי בתפיסות מאגיות ואליליות שרווחו במזרח הקדום. נוסף להחלפת הפסלים – האלמנט הפיזי המנכיח את האל – בענן ואש וכבוד ה', הצביע קויפמן על עובדה נוספת שבה מגולם המאבק המונותאיסטי באלילות, עובדה יוצאת דופן המאפיינת את המשכן – הדממה.

הממד האלוהי הבלתי מושג

בחברה האלילית כלל תפקידו המסורתי של הכהן לא רק הקרבת קרבנות במקדש אלא גם התמחות בלחשי מאגיה וכישוף. במסופוטמיה, למשל, נמצאו לחשי השבעה וכישופים שנאמר כי כהן צריך לבצע אותם, ובאופן מסורתי נחשבו הכהנים למומחים בקריאה מאגית של כבדי בעלי חיים שהוקרבו: בבבל האמינו כי האלים רושמים בכבד של הקרבן את המסרים שלהם לבני האדם, והכהן הוא המומחה לפענח אותם ולתרגמם לשפת בני אדם. תפקידו המאגי של הכהן ניכר גם במצרים, שם נתגלו בציורי קיר ובמגילות פפירוס לחשיהם של הכהנים על אדם שמת. גם כהני אוגרית – עיר כנענית בצפון סוריה – עסקו במאגיה ובלחשים לצד תפקידם הפולחני.

לעומת כל אלו, בולט ייחוד תפקידם של הכהנים בתורת הקרבנות שמצווה התורה לקיים במשכן. הכהנים אינם מבצעים כל פעולה מלבד פעולות ההקרבה, ורק מחוץ למקדש, במקומות פחות רשמיים, הם יכולים לבצע גם פעולות של טיהור, למשל טקס טהרת המצורע (ויקרא יד). לא זו אף זו – כנגד מזמורי ההשבעה ולחשי הכישוף המאפיינים את המקדשים האליליים ואת הכהונה הפועלת בהם, בולטת במיוחד הדממה השלטת במקדש הכהני שבתורה. את התופעה הזו כינה קויפמן "מקדש הדממה".

קויפמן ציין כי הקרבנות השונים במשכן אינם כוללים אף לחש, תפילה או השבעה. על קרבנות התודה לא נזכרת כלל אמירת מזמורי שבח כמו אלו שמוכרים לנו מספר תהלים, וקרבנות הטהרה השונים לא כוללים לחש לגירוש כוחות הטומאה, כאותם לחשים שנמצאו על לוחות חרס בחורבות ערי מסופוטמיה. את התופעה הזו, שייחודית כל כך במזרח הקדום, הוא פירש על רקע המאבק במאגיה האלילית.

המחשבה המאגית גורסת כי גם האלים כפופים אל כוחות הגורל והכישוף, ואף הם משתדלים, במיתולוגיות הסובבות אותנו, לנצח את גורלם או את יריביהם בעזרת כישופים. המחשבה המונותאיסטית, לעומת זאת, ביקשה ללמד כי ה' הוא לא רק בורא העולם כולו אלא גם השליט הבלעדי עליו, הכוח היחיד שנמצא מעל לכל. בלעדיותו של ה' מובילה לכך שאין גזירת גורל פרושה על בני האדם או על האל(ים), אלא רק גזירתו של ה'. לכן גם אין דרך לרמות אותה באמצעות כישוף – האדם כפוף לאלוהיו היחיד ולהנהגתו את העולם.

הסברו של קויפמן לאלם הכהני של "מקדש הדממה" נתקל במספר קושיות. במספר קרבנות אנחנו דווקא כן מוצאים מלים ודיבור – הכהן הגדול מתוודה על השעיר ביום הכפורים ושולח אותו עם עוונות-ישראל "אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" (ויקרא טז, כב), ובמקרה של אישה שבעלה חושד בה כי זינתה תחתיו – הכהן משביע "אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה" (במדבר ה, כא), ומשקה אותה בתערובת של "מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ", עפר "אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" (שם, יז), והדיו שבה נכתבת שבועת הסוטה ונמחית אל המים.

יתר על כן, הדיבור נמצא דווקא בפעולות אלו – שליחת שעיר עם כל העוונות "לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, י), אל כוחות המדבר הקמאיים, והשבעת הסוטה תוך השקייתה בתערובת מאגית הכוללת את הייצוג של מילות השבועה – הדְּיוֹ הנמחית על המים. אם היעלמותו והיאלמותו של המלל מן המקדש וקרבנותיו נועד להתנגד למאגיה ולכישוף, מדוע דווקא בפעולות בעלות אופי מאגי מובהק אנחנו שבים ומוצאים את הדיבור?

בספרו "מקדש הדממה" (שזכה לשם זה בעקבות דבריו של יחזקאל קויפמן) כותב ישראל קנוהל כי הקושיות הללו מלמדות שתפקידה של הדממה במקדש היה אחר. קנוהל מזכיר כי למעשה, המקדש הכהני אינו דומם כל כך. התורה מצווה על "יוֹם תְּרוּעָה" (ויקרא כט, א), על תקיעה בשופר (שם כה, ט) ובחצוצרות (במדבר י, א-י), ואפילו אצלנו, במסגרת מלאכת המשכן, יש ציווי על השמעת קול, באמצעות פעמוני הזהב שעל שולי מעילו של הכהן (שמות כח, לד-לה):

"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ…"

אמנם לא מדובר כאן במלל, אך קולות שונים בהחלט מושמעים ומזכירים לפני ה' את ישראל או את הכהנים. הדממה של "מקדש הדממה", אם כן, אינה שקט, ולדעת קנוהל, גם לא נועדה לבטא מאבק במאגיה – שכן דווקא במעשים המאגיים ביותר יש דיבור ומלים.

תפקידה של השתיקה מן התפילות והמזמורים היא אחרת – הדממה מבטאת את חדלונו של האדם מבקשותיו, את התייצבותו בלי מלים מול השגב האלהי. לשון התפילה והשבח, שמשתמשת בקביעות בדימויים מאנישים, אינה מתאימה כדי להעביר את השגב והקדושה הללו. תפקידה של הדממה, אפוא, הוא להנכיח את הממד האלוהי הנשגב, הבלתי מושג – הקדושה המתבטאת בכבוד ה'.

כשמשה מכלה את מלאכת המשכן, בסופם של פרשתנו וחומש שמות, מתגשמת מטרה זו, שלשמה נבנה המשכן – הענן שוכן על האוהל וכבוד ה' ממלא אותו. ברגע זה, במרווח הנשימה שבין חומש שמות לחומש ויקרא, נאמר (שמות מ, לה):

"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

משה נשאר מחוץ לאהל מועד. מקדש הדממה מגיע לשלמותו – הוא נבנה והושלם, והענן וכבוד ה' מנכיחים בו את השגב האלהי. וממש ברגע זה, האדם מתגלה בחדלונו, בשתיקתו. ועומד בדממה, עד שה' יקרא אליו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. הדממה שכתבת עליה מזכירה לי את ארוע בו היה אליהו הנביא שברח כמדומני מאיזבל. הוא היגיע למערה ושם התחיל תהליך היתגלות האל בפניו. ניפלא ניפלא ניפלא
    ויאמר צא ועמדת בהר לפני השם. והנה השם עובר,ורוח גדולה וחזק,מפרק הרים ומשבר סלעים,לפני השם-לא ברוח השם.
    ואחר הרוח רעש-לא ברעש אלוהים.
    ואחר הרעש אש-לא באש אלוהים.
    ואחר האש קול דממה דקה.
    וכמובן בדממה הזו הופיע הקול האלוהי.
    ואוו ניפלא במיליון. כל התנך שופע תאורים מפעימים מופלאים של היתגלויות אלוהים.
    האל מיתגלה בדממה במלאך הפנים בעמוד אש ובמלא דרכים . מוריד ענן ומדבר מאחוריו אל מרים ואהרון.וליפעמים כמובן הוא עצמו. כמו בצור הניקרא. זה אנחנו וזהו שמנו וזו זהותו וזוהי סיבת סיבות שיבתנו הבייתה. להחזיר את כל ההיתגלויות האלה את הפנטזיה הניפלאה הזו.
    מסע בזמן הוא ואנחנו נוסעים בזמן. ופה מכונת זמן מינהרת זמן מיסטית הלאה הלאה אל מימד הנצח. הזמן בחגורת התנך שונה מהזמן שלנו. בתנך זמן מוגבל זה עורבב בזמן הנצח ונוצרו כל הניפלאות האלה. על טיבעי וטיבעי מעורבבים ביחד. ואז זה נעלם כשהתנך ניגמר. אבל הוא התנך לא ניגמר באמת. הוא לקח הפסקה של אלפיים שנה ועכשיו הוא החזיר אותנו שניכתוב את הספר האחרון שלו. החזרת ההיתגלויות. אבל הפעם לתמיד. זה תהליך ופרוסס כי לפניו יש עידן המישפט האחרון.

  2. גאון. איפה היית עד עשכיו