גנבי ההיסטוריה: הקשר בין חוקרי השואה למכחישיה

אסכולת המחקר המייחסת את השמדת היהודים לתהליכים חיצוניים שאינם קשורים למשטר הנאצי, הצליחה לנטרל חלק מהאשמה הגרמנית ופתחה את הצוהר לתופעה נרחבת של הכחשת השואה

הצהיר במפורש על כוונתו לחסל את היהודים. היטלר נואם ברייכסטאג | ויקיפדיה

המלחמה הרעיונית בת מאה השנים על ישראל ניתנת לתמצות במושג אחד – קלֶפטו-היסטוריה, כלומר גזלת תולדות העם היהודי.

זרם חלופי, תוקפני באותה מידה אם כי מתוחכם יותר, איננו חותר לגזלה ממשית של עברנו אלא לערעור על יסודותיו, החל מהכחשת תקופת התנ"ך לפי אסכולות ארכיאולוגיות שונות, וכלה בקבוצה המכונה "ההיסטוריונים החדשים" והפוסט-ציונים בכלל.

בכל מה שנוגע לשואה, הוויכוח האקדמי המקביל הוא בין אסכולת האינטנציונליזם הטוענת כי השמדת היהודים נעשתה הייתה מתוכננת מראש, לבין הפונקציונליזם הטוען כי השואה התרחשה בשל התפתחות בלתי צפויה של מאורעות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט.

במילים אחרות, הגישה האינטנציונליסטית מייחסת את השואה לאחריותם של אנשים מסוימים ושל אומה ספציפית, ואילו הפונקציונליסטית קושרת את השמדת היהודים למצב שנוצר באירופה בשל תהליכים שונים בעת המודרנית, שהובילו לכך שהשואה התרחשה לא בשל תוכנית ראשית או החלטה מלמעלה, אלא כתולדה של מנגנון מפלצתי שפעל מהשטח ובדחף המאורעות.

העמדה האיטנציונליסטית, המציינת שההשמדה הוחלטה מראש ובוצעה על ידי תכנית של בכירי המשטר הנאצי, הייתה הגישה הרווחת בקרב מרבית ההיסטוריונים עד לראשית שנות השבעים, אז החלה להצטמצם כאשר יצא לאור הספר 'מדינת היטלר' מאת מרטין ברושט.

רבים מראשי הזרם הפונקציונליסטי היו היסטוריונים גרמנים שחונכו בנוער ההיטלראי, ובהתאם לכך היו חשודים בניסיון לדלל את אשמת גרמניה באמצעות ביטול האחריות לרצח, הן של היחיד והן של האומה הגרמנית.

ההיגיון בכך הוא שככל שההחלטה לרצח מנוטרלת מיוזמה אנושית מפורשת, האשמה נוטה להיעלם. מכך עולה גם שבנסיבות דומות הייתה יכולה כל קבוצה אחרת להתנהג בצורה דומה, והשואה בסך הכל התרחשה כחלק מרצף של מאורעות.

החורים שבפונקציונליזם

האסכולה הפונקציונליסטית לוקה בשני חסרונות עיקריים. האחד הוא כמובן שפע הראיות על החלטת ההשמדה, והשני הוא הנתון שרצח העם אכן בוצע בדיוק כפי שהוכרז. לאור שתי העובדות האלה, נדרש מאמץ אמוני מיוחד כדי להתעקש על נימוק של חוסר בכוונת תחילה להשמיד את היהודים.

היטלר ומקורביו פירטו כבר מההתחלה את מטרתם לחיסול היהודים. הם אמנם העדיפו להשתמש במונחים מעורפלים כדי לגייס תמיכה רחבה יותר וכדי למנוע את התגוננות הקורבן שבדרך, אך בהדרגתיות התבררה משמעותו של ה"חיסול" במובן פיזי גרידא.

כבר בספרו מיין קאמפף מ-1925 רטן היטלר על כך שעשור קודם לא הושמדו בגז כ-15000 יהודים. תשובת הפונקציונליסטים לאמירה כה מפורשת היא שאין להסיק מסקנות ממשפט סתמי אחד בתוך מאות דפי הספר. אבל אין בו דפים אחרים הבאים לסתור את המשפט הבודד ההוא, והטון הכללי הברור שעולה מדברי המחבר הוא של קריאה לרדיפה אלימה.

בשנת 1931, פירטו 'מסמכי בוקסהיים' את הצעדים אותם תכננו הנאצים לנקוט לאחר שיעלו לשלטון, והם כללו סעיף המחייב להרעיב את היהודים למוות. שנה לאחר מכן התראיין יוזף גבלס לעיתון אנגלי ואמר בגלוי: "גם הפרעוש הנו יצור חי ולא נעים, וחובתנו המצפונית היא להשמידו. כך גם עם היהודים".

בהזדמנות אחרת הוא הוסיף: "'מוות ליהודים' הייתה סיסמתנו המלחמתית במשך תריסר שנים. שסוף סוף יתפוצצו!". יוליוס שטרייכר, שהקים וניהל את העיתון האנטישמי 'דר-שטירמר', הכריז בפני קהל של עיתונאים מערביים כי "ההשמדה היא הפתרון האמיתי היחיד לבעיה היהודית".

יוליוס שטרייכר | ויקיפדיה

ישנן דוגמאות רבות של כוונה תחילה, מולן מתאמצים הפונקציונליסטים להפוך את הכול לפטפטת ביריונית שאין לקחת ברצינות, או לאיומי שווא של מי שרוצה לנהל משא ומתן מעמדה כוחנית.

בין ההצהרות המפורשות הרבות מתבלטים דבריו של היטלר עצמו בנאום ברייכסטאג בתחילת 1939, אותו כינה כנבואה שלו: "אם היהודים יכפו עלינו מלחמה, סופה יהיה השמדתם". את זה מתרצים הפונקציונליסטים כהתרברבות של היטלר על החזקת אוכלוסייה פגיעה כדי לסחוט את המערב, ואלה הן רק חלק קטן מהדוגמאות.

כפי שרמזנו לעיל, נימוקיה של העמדה הפונקציונליסטית היו נשמעים קצת יותר משכנעים אילולא התרחשה השמדת היהודים בפועל בהיקף וביעילות כזו. כאשר תוצאות "הפטפטת ואיומי השווא" עומדות מול עינינו, נדרשת אטימות מסוימת כדי להתמיד בטיעון שהשואה אכן הייתה, אבל את כל הצהרותיהם של מבצעיה צריך לפרש בדרך מליצית.

טענה נוספת של הפונקציונליסטים היא שתוכניות שונות לריכוזם של היהודים מוכיחות כביכול את רצון הנאצים לגרש את היהודים ולאו דווקא להורגם, אבל תוכניות אלה אינן סותרות את המטרה הסופית אלא משתלבות בה. בשלב הראשון גטאות נוראיים איפשרו סחיטה של קהילות יהודיות ברחבי העולם, עד שהתנאים הבשילו ל"פתרון הסופי".

בספרו המפורסם 'התליינים מרצון של היטלר' (1996) מסכם דניאל גולדהגן: כאשר רואים שהיטלר היה מוכן לרצוח עשרות אלפי גרמנים מוגבלים, מוזרה הטענה שהוא לא התכוון להשמיד את היהודים (שעבורו נחשבו להרבה יותר מסוכנים). זה כמו לטעון שמי שהורג פשפש יימנע מלהרוג עכביש ארסי וישאיר אותו חי בביתו או בבית השכנים.

הסדק להכחשת השואה

ראול הילברג | ויקיפדיה

אחרי הדור הראשון של פונקציונליזם גרמני, חבר אל הזרם בהפתעה מסוימת גם ראול הילברג, יהודי אוסטרי שלא ניתן לחשוד בו שמטרתו לסלוח לגרמניה, אך מאז ספרו 'חורבן יהודי אירופה' (1961) הפך לשופר הראשי של האסכולה. הילברג התעלם למעשה מהיודופוביה האירופית בת מאות השנים, וגם מסבלם של היהודים, בהם הוא כמעט נוזף בגלל סבילותם, וכך מאשים את הקורבן בשיתוף פעולה עם רוצחיו.

במידת מה פתחו כתבי הילברג את השער לביקורת על התנהגות היהודים, ואשמת השואה החלה להתהפך. לכך חתרו גם ממשיכיו כמו חנה ארנדט וברונו בטלהיים, שלא הסתפקו בהבלטת יתר של הביורוקרטיה בשואה, ורמזו לתפקיד היהודים עצמם בהשמדתם.

רבים הצליחו להפריך את טענות הילברג נגד התנהגות הקהילות היהודיות בשואה. בולטת ביניהן הייתה תרומתה של לוסי דווידוביץ', שבספרה האינטנציונליסטי החשוב 'המלחמה נגד היהודים' (1975) טענה שמלחמת העולם השנייה הייתה בעצם שילוב של שתי מלחמות סימולטניות. האחת בין גרמניה והציר שלה נגד בעלות הברית, והאחרת בין גרמניה לבין העם היהודי. צבאות גרמנים שונים נלחמו בכל אחת משתי המלחמות האלה, ולאויב היהודי לא היה כל נשק כדי להתגונן ולכן הושמד.

אם בוחרים להאמין לחוקרי הזרם הפונקציונליסטי, הרי שהביקורת על הקורבן היא כמעט השלכה מתבקשת. אם האשמה נופלת על "הנסיבות", נשאלת השאלה איך הקורבן לא הצליח להימלט מהן.

אומנם לא מדובר בקלֶפטו-היסטוריה של ממש, אך הפונקציונליזם הצליח בדרכו המתוחכמת לנטרל לפחות חלק מהאשמה. בכך הוא גרם לטשטוש השואה כמסע מרושע המכוּון להשמיד את עם ישראל, ובדרך פתח אשנב לכניסה הבלתי רצויה של תופעת הכחשת השואה. אם הפושע הופך לבירוקרט והקורבן נהיה לחשוד, ניתן להפוך גם את כל האירוע כולו למעורפל וסובייקטיבי.

למעשה, בזכות ראשוני הגישה הפונקציונליסטית שטענו לאשמה חלקית לפחות של היהודים בגורלם, נוצר רצף רעיוני שאפשר למכחישי שואה כמו ארנסט נולטה להדגיש את יותר את הסובייקטיביות של השמדת היהודים. הפונקציונליסטים אמנם לא שיקרו בכוונה תחילה או הכחישו כלל את התרחשות האירועים, אך הם יצרו את המצע שעליו צמח הרצף המסוכן.


ד"ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוספיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. בימים אלה רואה אור ספרו החדש על טבעה של היודו-פוביה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42 תגובות למאמר

  1. אותי לימדו שכאשר מנסים לבקר גישה מדעית יש קודם כל להציג את הטיעונים שלה ואת הראיות האמפיריות שעליהם טיעונים אלה מבוססים בצורה מכובדת. זה לא מה שנעשה במאמר הלא מכובד והלא מכבד הזה. אנחנו זוכים לשמוע רק ביקורת על גישה שכמעט ולא נאמר עליה כלום למעט גינויים (כאילו ההיסטוריונים הפונקציונליסטים הם נאצים וניא-נאצים) והיגררות לפרטים שוליים (על הרמיזות של הילברג וארנדט לאחריות היהודים). הגישה הפונקציונליסטית היא גישה מבוססת ומכובדת במחקר ההיסטורי, וגם אם היא טועה, יש להציג את הטענות ולבקרן באופן מושכל במקום להיגרר להשמצות אד הומינום.

    1. המשפט הראשון שלך נראה כמיועד נגד המשך דבריך. עד כמה שניתן במאמר עיתונאי, הנימוקים של שתי האסכולות הוצגו, אומנם עם העדפה לגיטימית לאינטציונליזם. יד ושם עצמו במשך הרבה שנים החרים את ראול הילברג בגלל פרשנותו של השואה. תקרא את דווידוביץ ואת גולדהגן המוזכרים במאמר, ותשתדל לרסן את התפרצות הכעס שבדבריך.
      מחבר המאמר

    2. ויקפדיה: מאז יציאת ספרו ב-1961 ועד אוקטובר 2012, נמנע המוסד מלפרסם את ספר היסוד המחקרי של הילברג, "השמדת יהודי אירופה", בהוצאת הספרים של "יד ושם", בשל המחלוקת סביב מחקרו. נגד הילברג הועלו שתי טענות עיקריות: האחת טענה שהילברג, יהודי יליד אוסטריה, שהגיע עם משפחתו לארצות הברית ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא ידע עברית, יידיש או לשונות אחרות של מזרח אירופה, כמו פולנית או רוסית, ואת ספרו כתב בהסתמך על מקורות גרמניים בלבד. הטענה השנייה גרסה כי למרות עובדה זו, הילברג לא היסס לבקר בחריפות בספרו את תפקודן של הקהילות היהודיות בכלל, והיודנראטים בפרט, כמי ששימשו לדעתו סייען מרכזי למכונת ההשמדה הנאצית וגרס ששיתוף הפעולה שלהם היה המשך למדיניות המסורתית שנקטו יהודי הגולה נגד גזירות שהתרגשו עליהם.

      היחסים העכורים בין יד ושם להילברג הגיעו לסיומם בנובמבר 2004, בעת שהילברג הוזמן להיות אחד הדוברים המרכזיים בכנס לציון 50 שנה להקמת יד ושם. הילברג השמיע את הרצאת הנעילה של הכינוס שעסקה בהתפתחות מחקר השואה, מהימים הראשונים של בחינת המסמכים הנאציים אשר הוצגו במשפטי נירנברג עד ימינו אנו. באוקטובר 2012 פורסם תרגום מלא ראשון לעברית של ספרו של הילברג בהוצאת יד ושם.

    3. "מכך עולה גם שבנסיבות דומות הייתה יכולה כל קבוצה אחרת להתנהג בצורה דומה, והשואה בסך הכל התרחשה כחלק מרצף של מאורעות" יש במדינת ישראל סגן רמטכ"ל שהתבטא בצורה דומה. ולהכחשת התנ"ך במידה לא קטנה חבר גם באתר הזה מחבר מאמרים בשם אלון ברנד. והמאמר המצוין הזה הוא חלק מהמאמץ היהודי לשרוד בעולם עוין

  2. מאמר חשוב. פעם ראשונה שנתקלתי בויכוח בין שתי הגישות הנ"ל היה בקריאה בספרון מאת הוצאת משרד הבטחון בשם 'נאציזם'. בספרון נכתב שהמקור מספר אחת לסתירת ההשקפה הפונקציונליסטית בדבר השמדת העם היהודי כאירוע מתגלגל הוא ספרו של הצורר היטלר ימ"ש מיין קמפ שכבר בשנות ה20 הכריז על רצונו לבצע ג'נוסייד ביהדות אירופה.
    אלא שגם להשקפה הפונקציונלסטית, שהדרישה לג'נוסייד הגיעה מלמטה, ישנם תימוכין כמו למשל שבין עליית הנאצים לשלטון לבין פרוץ מלחמת העולם הנאצים אפשרו ליהודים להגר מגרמניה. הרי גם פולין הרשמית הכריזה בשנות ה-30 על רצונה להפטר מהמיעוט היהודי.
    לא יהיה זה נכון לקשר את הפונקציונליסטים למכחישי שואה. הייתי ממליץ למתעניינים לקרוא את הספרון.

  3. אגב, ההצגה שלכם של זרם הפונקציונליזם איננה נאמנה למציאות. ממש עושה רושם שהמטרה הראשית של כותב המאמר היא לנצל את הבמה בכדי ליצור גל תרעומת והתלהמות אצל הקוראים.

  4. פעם חשבתי שהעולם הלא-יהודי ישמור על עצמו כדי שלא לחזור על מה שהביא לשואה. אז חשבתי. הייתי צעיר ותמים.

    כשהתבגרתי, הבנתי שהשואה היא בסה"כ נדבך נוסף, חשוב מאוד ויוצא דופן בתיעוש שלו, בתהליך השמדת עם ישראל. נסיונות נוספים יהיו, רק שהם יבוצעו באופן נסתר יותר ובציניות מכוערת ביותר.

    ואז הבנתי שהגויים האנטישמים נזהרים מלהכחיש את השואה באופן גורף, כי עדיין יש שורדים עם מספר על היד. עם זאת, האנטישמים עדיין ניסו ומנסים להשמיד את שארית הפליטה, בין באמצעים מתוחכמים וסמויים ובין באמצעות שליחים (ערבים).

    כיום אני רואה שהגויים לא מסוגלים להתאפק עד שאחרון השורדים ילך לעולמו, ומזה כמה שנים הם עוסקים במרץ בהכחשת (או לכל הפחות הקטנת הערך והחשיבות) של השואה ומימדיה.

    בעתיד הלא רחוק, איזכור השואה יהיה, בדומה לחוק החדש בפולין, עבירה פלילית. כלומר – מי שיאמר שהיתה שואה לעם היהודי, שבוצעה תקופה ארוכה ע"י הגרמנים ועוזריהם משאר העמים, הרי הוא עבריין פלילי, ודינו מאסר. גזר דין מוות יהיה בשלב מאוחר יותר.

    ואם מישהו חושב שרק גויים יכולים להכחיש שואה (ולא משהו בדרגה נמוכה כמו אלו המוזכרים במאמר זה), מוזמנים הקוראים לחפש בגוגל יהודי (כשר למהדרין) בשם דיויד שטיין ובשמו הקודם דיויד קול. ישנו סרט שהוא פירסם לפני שנים רבות ובו הוא מחוה דעתו על אמיתות הארועים באושויץ. הוא עדיין לא חזר בו מדבריו.

    ולמי שחושב שהאנטישמים לא ישמיעו טענות בעתיד כנגד היהודים על אמיתות השואה, הרי לכם 2 תשובות:
    1) פרעות ת"ח ת"ט לא מוזכרות כיום, כי הן ארעו באוקראינה, לפני כ-400 שנים. אף אחד לא מתעניין באסון כה גדול שארע לפני 400 שנים באזור נידח ומוקצה מחמת מיאוס כמו אוקראינה. אבל הפרעות הללו היו גם היו. נרצחו בהן בין מאה אלף לשש מאות אלף יהודים. הסיבה שבעטיה לא ידוע מספר הקרבנות המדויק, היא שהאוקראינים לא נהגו לספור ולחשב את היהודים שרצחו. נקודה לרעתם או לזכותם (ביחס לגרמנים) – אינני יודע.
    2) גביהא בן פסיסא והויכוח שלו עם המצרים כפי שמובא במדרש בראשית רבה סא. זה היה כ-1000 שנים לאחר יציאת מצרים. עוד יגיע היום שבו גרמניה תתבע ממדינת ישראל תשלום עבור השימוש שהיהודים עשו ברכבות. נראה הזוי? מי שהיה אומר ליהודים ב 1937 שעומדת להיות השמדה תעשייתית של יהודים בעוד שנים ספורות, היה נחשב להזוי במיוחד ופרויד היה כותב עליו ספר בהקשר למחלת נפש.

    1. זה נכון, בוגדן חמלניצקי הוא אחד מהגיבורים של אוקראינה המודרנית ולפני היטלר זו הייתה השואה הקודמת של העם היהודי.

      בנוסף הייתי מציין כמעט כל פרעה שארעה ביישוב שכן למרות שלא הייתה התארגנות מתודית כמו במקרה של מנהיגים אזוריים, כשטובחים בכפר יהודי זה או אחר עושים זאת כי אותו אספסוף טובח רוצה לנקות את האדמה מיהודים.

  5. היטלר ראה בקומוניזם איום עולמי וסכנה קיומית.גם בגרמניה היה מפלגה קומוניסטית עם חברים יהודים.בנוסף הסובייטים כבשו את מזרח אירופה וחלק מפולין ודיכאו את העמים האלו.כאשר גרמניה כבשה את מזרח אירופה הגרמנים קובלו כמשחררים.כיוון שהיו יהודים ששירתו במפלגה הקומוניסטית ובצבא הסובייטי עמים אלו רצו לנקום בהם והם פתחו במסע רצח מאורגן ושיטתי.הם לא עשו הבדלה בין יהודים קומוניסטים ליהודים אחרים.אלא חיפשו הזדמנות לחסל אותם.אם נוסיף את האנטישמיות המושרשת.ואת זמן המלחמה.ורדיפת הבצע.הרי שיש מכלול שלם של הסברים למה זה קרה.הלקח של השואה זה שהמדינה חייבת לדאוג לכל יהודי בעולם.ולא לחשוש גם אם צריך לפתוח במלחמה.

    1. הבעיה בתזה הזאת נעוצה בכך שהאנטישמיות היא זרם מיוחד של הגזענות. הייחוד של שנאת היהודים בעת החדשה הוא הטחה של שתי האשמות מנוגדות כלפי היהודים. הרי נטען על ידי שונאי ישראל שהיהודים עומדים מאחורי הקומוניזם וגם מאחורי הקפטליזם והמערב דהיינו שממשלות המערב הן בסך הכל מריונטות של ממשלת הצללים היהודית הרוטשילדית. ב1943 כשהתבוסה הגרמנית כבר נראית באופק הגרמנים מפיקים סרט בשם הדוד קרוגר, שבו מוצג רוטשילד כמכתיב המדיניות של מלכת אנגליה.
      חשוב שלא נפנים לקרבנו טיעוני סרק.

    2. ובל נשכח שני דברים נוספים:
      1. החברים הכי טובים עד מבצע ברברוסה ש-1941 (לפחות ברמה המעשית של המילה) היו היטלר וסטלין. שיתוף הפעולה המוחלט ביניהם החל הרבה לפני שהמלחמה עצמה נפתחה (ע"ע הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). אז אמירות תמימות ביחס למה שהיטלר ראה או לא ראה כסכנה איומית, הן די שטחיות.
      2. נאציזם, בניגוד למה שאוהבים לומר אנשים מצד מסוים של המפה הפוליטית, הוא על הרצף הסוציליאסטי, וממילא טוטליטרי. ניגודים אידאולוגיים כאלה ואחרים אכן התקיימו, אבל המציאות מראה שאין בפועל שום הבדל בין הרצחנות הנאצית לזו הקומוניסטית. איום שהם ראו אחד אצל השני נבעו כנראה יותר ממניעים תכליתיים ולא מהתנגשות אידאולוגית. חבל לפשפש בדברי ההבל של שני הרוצחים הגדולים בתולדות האנושות וראוי במקום זאת להתייחס אליהם כאל הרוצחים שהינם. בטח ובטח שאין לחפש, אפילו ברמיזא, הצדקות בדיעבד לשנאה כלפי היהודים "כי היו קומוניטסים". אלו הם דברי הבל, כפי שהסביר המגיב לפני "אבגדה".

    3. זה לא היה רק היטלר.
      ברקע היו יותר מאלף שנות שנאה שיסוי ואנטישמיות נוצרית פתולוגית. במיוחד זו הלותרנית.
      בנוסף, ספרו של ישעיהו ברלין "שורשי הרומנטיקה הגרמנית" מספק את אחד המפתחות להבנת המאיינד סט הגרמני ועיצובו בסוף 19 ובראשית המאה ה-20.
      בכלל, בתקופה זו נוצר בגרמניה בקרב האליטות הלך רוח אנטי-דמוקרטי.
      האליטות ראו את בהשתתפות ההמונים במשחק הדמוקרטי תהליך מסוכן של השחתה הדרגתית ההופך את גרמניה לפגר הנאכל ע"י רימות. אחד מאלה היה ניטשה.
      במקביל נוצרו חוגי אקולטיזם שמשכו למיסטיקה (למשל אגודת תולה), וכן חוגי משוררים וסופרים שפיתחו את מושג ה-VOLK הגרמני וטוהר הדם שבו והשיבה אל הטבע כתהליך של הבראה והיטהרות מהשחיתות.
      היהודים כמי שצידדו בדמוקרטיה הואשמו בהשחתת ה-VOLK הגרמני וסומנו כגורם המשחית את גרמניה ואת העם הגרמני עוד לפני היטלר.

      פאקטור מכריע נוסף היוותה תורת דארווין בשמה המלא:
      "על מוצא המינים באמצעות סלקציה טבעית, או שימור הגזעים המועדפים במאבק לחיים". מה שהכניס לשימוש יומיומי הולך ומתפשט מושגים כמו "גזע", "גזעים מועדפים", וכן "מאבק לחיים" בין "הגזעים" כתהליך של… "סלקציה". כל זה תרם את תרומתו ל"שיח הגזע" ולפרשנויותיו החברתיות הנרחבות. היטלר לא היה צריך להמציא דבר.

      יש להוסיף לכך את תרומתם הפנומנלית של הרוסים "הלבנים" שנמלטו מרוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית וראו ביהודים את האחראיים הבולטים למהפכה. מה גם שטרוצקי החזיק בתפיסה שהמהפכה חייבת להתפשט לעולם כולו. בהיותם ספוגי שנאה ושאיפת נקם הם דאגו להפיץ בגרמניה ובמערב כולו את "הפרוטוקולים של זקני ציון" …
      בסוף הגיע היטלר והכול השתלב…

  6. שכחת לציין את הפרט הכי שולי והכי לא מכבד ולא מכובד במאמר. מדובר כמובן בעובדה הקטנטנה וחסרת החשיבות, שהיטלר ועוזריו הצהירו אינספור פעמים בריש גלי ובגאווה מופגנת, על כוונתם המפורשת להשמיד את היהודים. אה, כן, וישנו גם הפרט הלא חשוב במיוחד, שהם אכן רצחו, ללא ספק בטעות ובמקרה, מיליוני יהודים. אבל זה בקטנה. אסור לתת לשטויות קטנוניות וחסרות חשיבות כאלו, לפגוע בגישה מדעית מבוססת ומכובדת במחקר ההיסטורי.

    1. ארבע גישות קיימות לחקר הכוח המניע להשמדת העם היהודי: האינטנציונליסטית, הפונקצינוליסטית, הטוטליטרית, והגרמניסטית.
      האינטנציונליסטית- מובאת במאמר.
      הפונקצינוליסטית- השואה כאירוע מתגלגל בעל אינרציה עצמית.
      הטוטליטרית- מה שלימדו אותנו בבית הספר. שהפשיזם והטוטליטריות הובילו לשואה. זוהי תזה שהייתה ועודנה פופולרית מאוד במערכות החינוך. הן הסובייטית הן המערבית והן הישראלית. התלמיד צריך להיות אסיר תודה על שהוא חי בדמוקרטיה/רפובליקה סוציליסטית. הבעיה בתזה הזאת שקובה של פידל קסטרו הייתה משחק ילדים לעומת ברה"מ של סטלין וגם איטליה של מוסוליני במבט לאחור הייתה משחק ילדים לעומת המדינה הפשיסטית הגרמנית. מה גם שהאימפריה האוסטרו-הונגרית ופון ביסמרק לא היו דמוקרטיות ועם זאת הכילו לתוכם את היהודים.
      הגרמנית- שבתרבות הגרמנית עצמה היו טמונים הזרעים לשואה ושהיה זה רק עניין של זמן או שעת כושר עד שיבשילו. הלוא בכתבי מרטין לותר ובתרבות הגרמנית עצמה טמונים מכמני הכוח המניע לשואה.
      אלו ארבעת הגישות המובילות במחקר, כולן נתמכות בידי פרופסורים וחוקרים מכובדים ומאף אחת מהן לא משתמעת הכחשת שואה.

      כיום קו ההגנה של מכחישי השואה בעיקר במזרח-אירופה מתבסס על כך שהיהודים שירתו כפרטיזנים בשואה ובצבא הסובייטי ולפיכך הם לא היו רק קורבנות אלא גם מבצעי פשעים – זהו הטיעון הליטאי הקלאסי. כיום טיעון רווח בציבור הפולני הוא שגדול משתפי הפעולה בזמן המלחמה היה חיים רומקובסקי, ושהיודנרט והמשטרה היהודית בגטאות היו משתפי פעולה עם הגרמנים לא פחות מפולנים שסחטו והסגירו יהודים. הפולנים טוענים שהם רצו להציל יהודים אבל היהודים בעצמם מנעו מהם הפולנים להציל את היהודים.

    2. לאבגדה-

      מדוע לא מאחדים בין הגישות?
      כל אחת מהן נשמעת מאוד הגיונית כפועל יוצא של האחרת.

      היטלר באמת רצה להשמיד את היהודים אבל הוא לא היה רוצה כן או מגיע לעמדת כוח לו התרבות הגרמנית הייתה אחרת. בסופו של יום, מנהיגים הם ביטוי של רוב העם, אחרת הם לא מנהיגים לאורך זמן. מרגע שהוחלט להשמיד את היהודים, נכנסת האינרציה שמשחקת תפקיד בפרטים וביעילות של ההשמדה, ייתכן שללא האינרציה , כמו בכל בירוקרטיה, הייתה מתרחשת הרבה חוסר יעילות ופיזור האנרגיה לכיוונים שונים.
      ומן הסתם כל זה מתכתב עם הטוטליטריות כיוון שהיא זו שסיפקה מסגרת לדברים להתרחש.

    3. אבגדה – לא מכיר את שתי האחרות (האחרונות). אם הן קיימות הן איזוטריות ושוליות.

      הרקע הגרמני שימש מאוד את האינטצ' – לוסי דוידוביץ' וגןלדהאגן שניהם מצאו מקורות ל'חסלנות' הגרמנית בעברה הקרוב (וגם א.ג'. פ. טיילר, שאמנם לא היה חוקר שואה אבל היה מן הסתם נמנה על הפונקצ', בספרו הקצר על ההיסטוריה הגרמנית).

      על הטוטאליטארית – שמעתי, אבל היא אכן לא יצאה את גבולות בית הספר…

      הקיצר – יש רק אינטנצ' ופונקצ'. אין דבר אחר; כל חוקר שואה ניתן לסווג לאחת מהאסכולות, לרבות המסרבים-להזדהות או הטוענים שאין יותר ויכוח (רובם אגב פונקצ') או המערבבים בינו ל'ויכוח ההיסטוריונים' הגרמני של 86'-88' (שיצר נולטה הקריפטו-מכחיש). הויכוח קיים, והוא שבבסיס המחקר.

    4. יוסי – לא רק בתחומי הבית ספר. לפני כמה שנים למשל ה BBC הפיק מיני-סדרה תיעודית בנושא 'למה דמוקרטיה' שמטרתה הייתה לשכנע את הצופים בחיוניותה של השיטה הדמוקרטית.
      הפרק שחתם את הסדרה היה על משפטי נירנברג. כלומר הנאציזם הוא מה שקורה במשטרים שאינם דמוקרטים – המסר להמוני הצופים.

  7. לגוסטבו פרדניק –
    לרסן את התפרצויות הכעס שלו? חוששני שזו דרישה שהמגיב הסוציולוגי הנכבד לא מסוגל לעמוד בה. נראה שמדובר בעניין אישי עבורו. הוא כנראה מאמין אדוק בגישה הפונקציונליסטית, מסיבות השמורות עימו, שקשורות ללא ספק לדעותיו הפוליטיות, שכבר באו לידי ביטוי בתגובות קודמות שלו באתר הזה.

  8. אין ספק שהגישה הפונקציונליסטית היא מכובדת ביותר. ממש כפי שהיו גישות ותיאוריות מדעיות אחרות בעבר. למשל, התאוריה המבריקה שגרסה כי העולם שטוח. או התאוריה שטענה בתוקף שהשמש סובבת את כדור הארץ. ואל לנו לשכוח את הרעיון המופלא, שהאיר בזוהרו את ימי הביניים, ושנקרא אביוגנזה. דהיינו, שבעלי חיים נולדים מחומר דומם. לדוגמה, עכברים נולדים לא מעכברים אחרים חלילה, אלא מלכלוך בלבד. או התפישה המדעית המוכחת וההגיונית, לפיה היקום כולו מורכב רק מארבעה יסודות – אוויר, אדמה, מים ואש.
    סביר מאוד להניח שגם הגישה הפונקציונליסטית המהוללת, תתפוס בעתיד מקום מכובד בין תיאוריות מסוג זה, כראוי לה. כלומר בפח האשפה האקדמי כמובן.

  9. הצגת הנושא פשטנית כאן, וראוי היה להרחיב אותה ליותר. יש הרבה דברים בגו, ולא מעט מהם הוא הקו ה*אידיאולוגי* שיש בפוקציונאליזם, וכן קירבת תומכיו אל השמאל (כפי שזיהה יהודה באואר בספרו 'הירהורים על השואה').

    הבעיה העיקרית עם האסכולה (יותר מדויק מ-תיאוריה) הפונקצ', היא שאילו מספר עדויות ידועות יודגמו כנכונות (והן ברובן כאלה), הרי שלא יהיה לה קיום… ולמרות זאת היא כיום השלטת. זה מטריד שקיצוניות כזו מושלת באחד מתחומי המחקר ההיסטורי המודרני, שאין לה אח ורע בתחומים אחרים.

    אין מדובר רק בחוקרים גרמנים (ברושאט אכן החזיק מס' חבר במפלגה הנאצית; כמוהו גם יואכים פסט, אבל גם האינטציונאליסט קראוסניק), אלא גם בידוענים כמו איאן קרשאו וכריסטופר בראונינג, שספריהם תורגמו ונמכרו יפה בארץ.
    אגב הילברג – ראוי לציין שהיה יותר אינטצ' מאשר פונקצ' בשעה שפרסם את ספרו. רק במהדורה השניה עבר להיות פונקצ' (ובין השאר טבע את הביטוי על אושוויץ 'מחנה שמחפש לו מטרה'…).

    אכן לא מעט מכחישי שואה (קלים וכבדים) מצאו עניין בקו הזה (ויש ציטוט של סנגור מאוחר של אייכמן, איש ימין קיצוני, שהזכיר את הפונקצ' כדבר שיכול לסייע), והתחברו מן הסתם להפחתת האשמה. אבל יש להניח שהם היו קיימים בכל מקרה, כי ההכחשה היא אנטישמיות ברובה.

    למרות זאת הפונקצ' אינם מכחישי שואה, ובראונינג כיפר לא מעט על הפיאסקו (הנוצרי) 'אנשים רגילים' (שעליו ענה גולדהאגן בספרו הידוע) במחקרו על מחנה עבודה בפולין הכבושה, שהיה מוצלח יותר מכל שאר ספריו.

  10. הילברג לא מכחיש שואה
    הילברג לא טוען שהיהודים אשמים בשואה
    הילברג לא טוען שהגרמנים לא ביצעו את השואה
    הילברג לא טוען שהגרמנים לא אשמים בשואה

    האם מותרת ביקורת היסטורית על ההנהגה היהודית בהונגריה ומעשיה של חלקם ב -44? – אני מאמין שכן

    אשמח אם מי מהמלומדים המגבים יביא הפניה לפסקה או לפרק (ולא שתי מילים מוצאות מהקשר) באחד משלושת כרכיו של הילברג לטיעוניהם על דברים שהוא לא כתב….

    1. הביקורת אינה על ההנהגה היהודית בהונגריה ככלל. הביקורת היא על קסטנר שהטעה ביודעין ובזדון את יהודי הונגריה. קסטנר לא היה מנהיג יהודי הונגריה. קסטנר השתלט על הפלג הציוני של מה שנקרא היום שמאל. הביקורת עליו לא רק שמותרת אלא שמחויבת. ליהודי הונגריה היו גם מנהיגים דתיים ביניהם הרב ויסמנדל אחד מהדמויות ההרואיות ביותר המוכרות.

  11. בוודאי שיש צדק בגישה הפונ', כי זאת עובדה שהשואה אירעה דווקא בקונסטלציה מסויימת, התהליכים ההיסטוריים שאירעו לפניה בוודאי הזינו את הגורמים לה.
    אבל לטעון שהשמדת היהודים "קרתה" בתוצאה מפעולת מנגנון מפלצתי שנוצר בשטח, זה כמו לטעון שאלגוריתם גוגל "אירע" באותה מתכונת.
    ברור שהאנשים שתיכננו וביצעו את השמדת היהודים עשו זאת מרצונם הרע ובכוונה תחילה.

    קחו לדוגמה את רכבת ישראל, כמה קשה עובדים פה כבר שישים שנה כדי להוביל אותנו ממקום למקום. והנה לנאצים, כבאורח קסם, תמיד היו מוכנות רכבות על המסילה, שכל אחת הצליחה להגיע ליעדה בלי להתנגש ברכבת אחרת. (וזה לפני שמדברים אספקת המזון למחנות, הפעלת תאי הגזים, הפעלת המשרפות שמן הסתם היו פתרון להררי הגופות, ועוד)
    האם ניתן לייצר שישה מיליון אייפונים "בשל התפתחות המאורעות"? האם ניתן להדפיס שישה מיליון ספרים "כתוצאה מתהליכים היסטוריים"? אם כך מדוע ניתן להשמיד שישה מיליון יהודים "מהשטח"?

  12. ואגב, הכחשת השואה מעוגנת היטב בנרטיב הציוני, "יום השואה והגבורה" "מתו כגיבורים" היהודים לא היו גיבורים, הם היו קורבנות, אבל זה לא נעים לנו לחשוב כך, ולכן הדגשנו את הגבורה, את מרד גטו ורשא, את חלקם של הפרטיזנים. אלו היו תופעות זניחות לעומת התופעה הראשית והיא: היהודים היו קורבנות שנפלו לידיו של אויב מרושע, מתוחכם ומתוכנן מראש שעשה הכל כדי להרדים אותם לפני כן.

    1. לא מסכימה איתך.
      אם שהעדיפה ללכת עם ילדיה שמאלה בסלקציה רק כדי לא להשאירם למות לבד היא גיבורה הרואית. יאנוש קורצ'ק הוא סמל ומופת לגבורה.
      אסיר פשוט שעזר לחבר במחנה הוא גיבור.
      כל אדם שהושיט יד לאחר בתופת הזו הוא גיבור כי כל עזרה היתה תמיד כרוכה בסכנת חיים.
      אז נכון לא כולם היו פרטיזנים אבל כל כך הרבה מהם עשו מעשים קטנים שהם גבורה גדולה.

    2. יהודים היו גיבורים.
      כמיליון וחצי יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית ובפרטיזנים כ300,000 מהם מתו בקרבות כלוחמים (שיעור הלוחמים היהודים מקרב העם היהודי כמו גם שיעור הנופלים הוא הגבוה ביותר מקרב העמים שהתתפו בלחימה (המוטיבציה היהודית להלחם ברורה).

      מה לעשות שהאויב היה גדול פי 10. מה לעשות שהאויב התכונן 6 שנים בעוד בעלות הברית של היהודים נרדמו.
      העם היהודי הפנה את משאביו לכיוון אחר משאר העמים ובדיעבד שגה (במקום להקים מדינה וצבא העם היהודי התמקד בהשכלה ובהשתלבות באומות דמוקרטיות/אתאיסטיות – בסופו של דבר אומות אלו ניצחו ויהודים פיתחו את פצצת האטום שסיימה את המלחמה – אבל זה לקח שש שנים והיה קשה מדיי.

      הנרטיב של העם היהודי שאיבד שליש מבניו לא שונה מהנרטיב של העם הרוסי שאיבד חמישית מבניו.
      ניצחנו בגבורה מלחמה קשה התמודדנו עם תנאי פתיחה קשים ויכולנו להם בעזרת ידידינו בעולם!

    3. אורחת לרגע ועלי עבדו,
      אתם מציגים שתי פרשנויות שונות למושג גבורה,
      לפי אורחת לרגע מדובר בגבורה נפשית-רוחנית המתבטאת בהקרבה ונתינה, לפי עלי עבדו מדובר בגבורה פיזית המתבטאת בהתנגדות מעשית ובלחימה.
      אין ספק שהיו גם אלו גם אלו.
      תגובותיכם ממחישות עד כמה עדיין קשה לנו לחשוב על עצמנו כקורבנות למרות שמבחינה היסטורית אין ספק שהיינו כאלו!!!
      לטעמי התנהגות כזו מאפשרת לגרמניה להתנער מאחריותה אט אט, כי אם אנו לא היינו קורבנות, אז היטלר לא עשה שום דבר רע.

    4. לשרון –
      אני לא חושב שציון ואף הדגשת הפן ההירואי בתוך ההתמודדות הכמעט-בלתי-אפשרית של היהודים בשואה מהווה הכחשה. ואם תתייחס למשל לעובדה שרבים משורדי השואה שהגיעו לישראל המנדטורית עם סוף המלחמה, וכמעט מיד אחר כך גויסו למלחמת השחרור, קשה לומר שלא היתה הירואיות – והרבה ממנה. אפשר לציין עוד הרבה דברים בהקשר זה (מרידות בכל הגטאות ומחנות ההשמדה כמעט, הבריגדה היהודית, פרטיזנים יהודיים ועוד וכיו"ב) אבל זה כבר סקירה הסטורית שאתה יכול לעשות לבד. אני חושב שאתה מתבטא בקיצוניות יתרה ולא מתייחס לדברים חשובים מאוד הסותרים את עמדתך.

      לעלי עבדו –
      בהמשך לתגובות המוזרות-כמעט-תמיד שלך כאן באתר, גם הפעם לא אכזבת. התחלת טוב, והמשכת בגיבוב לא ברור, אשר מבין שורותיו גם ניתן להצביע על מה אתה מתבסס. למשל, אתה מציין שהיהודים ניסו להשתלב במדינות *אתאיסטיות* וכמובן שאתה מתייחס כאן (תקן אותי אם אני טועה) לטיעון שהוא לא פחות ממפגר, לפיו האתאיזם עומד בבסיס הרצחנות הנאצית, לפחות באופן חלקי. סליחה על השפה הבוטה, אבל אני חוזר שוב – הטיעון הזה מפגר, לא פחות. אני יכול להסביר למה אם תרצה, עדכן אותי.
      שנית, אתה מקשקש על כך שהיהודים המציאו את האטום, וכאן שוב אתה מפנה אצבע מאשימה בדמות האישום המאוס של "הקומוניסטים היו יהודים". שני אלה טיעונים אוטו-אנטישמיים קלאסיים המבוססים על רדידות מחשבתית ובורות מוחלטת. ליצור שוויון-משמעות בין "יש מדענים יהודיים" לבין "המדענים הם יהודים" זו טעות כ"כ בסיסית (ועם זאת כ"כ נפוצה לצערנו, בקרב אנחנו-יודעים-מי) שאני מתמלא עצב בכל פעם מחדש כאשר אני שומע אותה.
      ולבסוף אתה מגבב איזו שטות על נרטיבים. נו באמת, הרוסים אל מול היהודים שהושמדו בשיטתיות. זה באמת ראוי להתייחסות? אתה רוצה אולי לחשוב קצת לפני שאתה מגיב? מתסכל.

    5. אוריאל, תודה על תגובתך המחכימה, העלית נקודות נכונות, אך עם חלק מדבריך קשה לי להסכים.
      א. ניתן וחובה לציין את הפן ההירואי של היהודים בשואה, אולם לא מוסרי ולא ראוי להדגישו מעבר למשקלו ההיסטורי. בשורה התחתונה, השואה היתה כשמה- שואה- ובה בוצע רצח עם שיטתי ומאורגן. לא היתה תגובת נגד שיטתית ומאורגנת מצד היהודים.
      לשים את "השואה" כשוות ערך ל"גבורה" זה עוול היסטורי לקורבנות שלא נלחמו, עוול זה פותח פתח לגרמנים להתנער מאחריותם, ולמכחישי השואה- להטיל עלינו את האחריות להשמדתנו.
      ב. ניצולי השואה לא התנדבו להילחם במלחמת השיחרור, אלא אנשי התנועה הציונית שכבר היו בארץ ניצלו אותם כבשר תותחים. אם לצטט מתגובתך- "גויסו". זוהי גם סקירה היסטורית שכדאי לעשות.

    6. לשרון –
      א. אוקי, אני מקבל את הריכוך. אם כי קשה עד בלתי אפשרי להגדיר מהו המשקל של הגבורה, וכנראה שאני חושב שהיתה יותר גבורה בהשוואה לדעתך. לגיטימי לגמרי. מה שכן חשוב הוא הנקודה שציינת בהמשך – אני לא חושב שמכחישי השואה צריכים איזשהו פתח כדי להכנס. נכון שלא צריך לעזור להם, אבל כל הגישה שלהם היא א-לוגית ואפילו אנטי-לוגית, ולכן זה לא משנה הרבה מה אנחנו נעשה. ובכל אופן, אני לא חושב שציון העובדה שלמרות שניסו ואף הצליחו לשחוט אותנו, התנגדנו מאוד, גם אם בהצלחה מוגבלת ביותר. לדעתי זה מדגיש את החוזק המוסרי והחולשה הפיזית שלנו, מול החולשה המוסרית והחוזק הפיזי שלהם. אין לי שום בעיה להצהיר על העמדה הזו.
      ב. בוודאי שרבים לא התנדבו אלא אולצו להלחם, אלא שגם היום אנו מתגייסים לצה"ל בכפייה ואי אפשר להשוות את התנאים היום לתנאים של אז, כאשר המדינה בת-יומה היתה בסכנה קיומית של ממש. על כן, הסתכלות טהרנית על העובדה שהם גויסו בכפייה היא לא נקודה חזקה בעיני. ובטח שלא הייתי קורא לגיוס "שימוש באנשים כבשר תותחים". אני לא חושב שאפשר להסתכל על מלחמת השחרור דרך עדשה צינית כל כך, שהרי באמת היינו בסכנת השמדה. אני מציע מאוד למתן את ההתבטאויות, ולא רק מבחינה סמנטית. אחרת זה מרדד ומדרדר את הדיון למחוזות פילוסופיה פוסט-מודרנית עלובה. וזה חבל.

    7. לשרון, צר לי שמשתמע מדברי שהיהודים לא היו קורבנות.
      לא זו היתה כוונתי.
      אפשר להיות גיבור גם ממעמד של קורבן.
      העובדה שאני חושבת שהיו רבים שנהגו בגבורה בשואה לא מפחיתה במאום את האחריות של הגרמנים ועוזריהם.
      לדעתי בכל מצב נתון, האדם יכול לבחור איך לנהוג ויש כאלו שבחרו לנהוג בגבורה גם בתופת וגם כשידעו שהם הולכים אל מותם.

  13. אני רוצה להפוך דף. מהשואה מהרמבם מאביי ומיכל הגלות. לא רוצה אותם יותר רוצה להיתחדש. אני עיברייה לאומית. נוסעת בזמן הבייתה לאלוהי התנך ולההבטחה שלו.
    חייבים כאילו להפוך דף. כל הגלות נימצאת פה. חייבים לשדרג לעלות בסולם. כבר מיזמן אידיאל היה צריך לבוא אידיאל הנבואה. כל יסודות המדינה נאחזים בגלות וזה לא הכי טוב.
    זה מחייב להיות עיברי. עיברו מהגלות למדרגה הנכונה היא מדרגת הנבואה. היו עיבריים כולכם. היתחדשו שובו לעתיד הוא התנך. שובו להבטחות התנך הניפלאות כל כך. פה ביבשת חגורת התנך. אבא נימצא פה מחכה לנו אכן בסוף המסלול. הוא כה פנטסטי מרפא וניפלא. ירפא את נישמותינו הדוויות בחמת אובדן ההרמוניה של גן עדן. באנו מגן עדן. זה כמו כל הסופים הטובים של הסרטים ההוליוודים. ומאחר שהוליווד שידרגה לסיפורי פנטזיה ואנחנו מוקפים פנטזיה אז בפנטזיה עסקנינן. סיפורי הפנטזיה התנכיים. עם סוף טוב ממש כמו סרטי הוליווד. חייב להיות סוף טוב לעולם כולו. כשהאל ירד מילמעלה .יחבר את השמיים והארץ לחטיבה פנטסטית אחת יחידה אחת גוש אחד בלי אופק. ירפא את העולם הכה חולה שלנו וישכון בתוך עמו.

  14. חיזוק נוסף לעמדה האינטציונליסטית הוא שהנאצים הפנו משאבים רבים להשמדת היהודים, גם כשאלה באו על חשבון המאמץ המלחמתי, וגם בשלבי המלחמה האחרונים בהם נדרש כל מאמץ להתגוננות. למשל הפנית רכבות לגרוש יהודים במקום להובלת גייסות וציוד, הפנית כוח אדם, דלק ואמצעים נוספים למערך ההשמדה במקום ללחימה. זאת בעיה נוספת עם הטענה הפונקציונליסטית.

  15. אומרים לא עוד.
    האם זה נכון?
    איני בטוח כלל וכלל.
    אומרים שהמדינה היא המקום הבטוח ליהודים
    האם זה נכון?
    איני בטוח כלל וכלל.
    אבל הלקח מהשואה הוא מבחינתי כזה
    שההנהגה הישראלית היהודית מחוייבת לעשות הכל למען יהודי ישראל והעולם.וכל יהודי הוא באחריותה
    יהא אשר יהיה בעולם כולו.
    וכן כל יהודי חייב לדעת שהוא חלק מהעם היהודי ומחוייב לעם היהודי למעט אנשי השמאל שאינם מחוייבים לכם היהודי אלא לכלל אנשי העולם חוץ מליהודי.

  16. חלק מהנהגת השואה עשו כמיטב יכולתם.
    הם לא יכלו להילחם בגרמנים.מה גם שהגברים רצו לתת עידוד למשפחתם לנשיהם וילדיהם ולסוכך עליהם עד הרגע האחרון.אז ככה שהם לא היו יוצאים להלחם בגרמנים.אלו שניסו הומתו מיידית.גם אלה שברחו הוסגרו בידי תושבי הסביבה לגרמנים או הומתו בידיהם.ביערות היהודים נרצחו בידי הפרטיזנים.גויים רבים החביאו יהודים ולאחר מכן הסגירום או הרגום במו ידם.כך שלאן יברחו ששה מליון ? אין לאן.אמנם היו ניצלים יותר לו היו בורחים לצורך כך ההנהגה כולה היתה צריכה להודיע ליהודים לברוח להיכן שיצא.וזה כנראה לא נעשה.ההנהגה היהודית ניסתה לעודד את רוחם של היהודים עד הרגע האחרון ושמא תגיע הישועה ברגע האחרון.אני מאמין שהיו יהודים שבגדו בעמם וזה יכול לקרות לכל עם הנמצא תחת כיבוש שתמיד יש כאלה שיבגדו.אבל אני מאמין שהם היו מעטים בין רבים.
    קסטנר זה כבר סיפור אחר לגמרי.

  17. מציעה לכל המתעניינים לקרוא את הסיכום לספרו של כריסטופר בראונינג "הדרך אל הפתרון הסופי", ולראות כיצד מנתח המחבר בצורה מקיפה ואמינה את התהליך שהביא להחלטה על השמדת היהודים. הוא עוסק באחריותו של היטלר עצמו, באחריות בכירי המשטר ובתהליך שהביא גרמנים מן השורה להשתתף ברצח בפולין ובברית המועצות. וכמו שקובע פרופ' באואר, היום החלוקה בין אינטנציונליזם לפונקציונליזם אינה קיימת עוד.

  18. החתירה לגישה אחת ילדותית.
    מה הסיבה שבן של פרופסורים מצטיין בלימודים? בגלל החינוך מההורים, בגלל הגנים של הורים?

    גם היו הנחיות מראשי המשטר הנאצים לבצע את השואה וגם היתה אהדה עממית לאותן הוראות.

    ללא ההוראות השואה לא היתה מתרחשת אלא היו מתרחשים פוגרומים.
    ללא האהדה השואה לא היתה מגיעה להיקפים האלה.

  19. הנה פירוט מדעי של הטיעונים ההגיוניים והמדעיים של שונאי היהודים:

    גישה א – לא היתה שואה, הכל שקרים יהודיים ציוניים
    גישה ב – היתה התייחסות לא יפה אבל היהודים מגזימים במספרים כדי לקבל אמפטיה ולגיטימציה ליישות הציונית המרושעת (מדינת ישראל)
    גישה ג – היהודים הביאו את השואה על עצמם, בכך שחותרים תחת המדינות שהיו בהן, וגם מלווים בריבית, וגם מתייחסים לגויים כנחותים, וגם שולטים בתקשורת.
    גישה ד – היהודים הם הנאצים האמיתיים ומבצעים טבח בפלסטינים המסכנים

    כל הגישות יכולות להתקיים בו זמנית בראשו של האנטישמי, בין אם הוא ניאו-נאצי מקועקע או איסלאמיסט או שמאל-קומוניסט אנרכיסט תומך ערבים

  20. כהיסטוריון חובב, הנני קובע נחרצות שהשואה היא המפגש של האכזריות האירופית עם הטימטום היהודי.

  21. כרגיל יהודים שאמם יהודיה אבל אין להם קשר ליהדות חוץ מזה
    מלכלכים וזורעים שינאה והרס כנגד היהדות האוטנטית וכרגיל העולם משתמש בזה כנגדנו

  22. עיינתי רבות בתגובות ואני שואל:

    מדוע להתעקש לצבוע דעות בצבעים מנוגדים ולייצר מחנות פוליטיים – כשברור ששני האלמנטים קיימים ונכונים?
    ומדוע לקשור שאלה זאת בסוגיית האשמה – הרי כך או כך אשמת העם הגרמני זועקת?

    במאמר מתוארות שתי גישות מרכזיות:
    גישה ריכוזית ארגונית (מלמעלה) מול גישה ספונטנית עממית (מלמטה).

    אבל הרי ברור לכל מי שקרא קצת – אפילו לא חקר אלא קרא –
    שהיו שני האלמנטים – באופן דומיננטי בהחלט…

    גם הנעה ודחיפה להשמדה מלמעלה בהמון דרכים רמוזות וסדורות, עד השיא בועידת ואנזה והמשך ביצוע מנוהל ומתוקתק מלמעלה על ידי אייכמן ועוד המון מפקדים ופקידים בכירים מאוד. הקמת יחידות השמדה סדורות ועוד.

    ובמקביל גם היו המוני פעולות יזומות מלמטה להשמדה – בוודאי בשלבים הראשונים של 39-41, כשיחידות לוחמות ארגנו ביוזמתם מפעלי טבח עצומים (באבי יאר וכמוהו עוד – עד כמליון וחצי נטבחים בירי ועוד). כל זאת ביוזמת מפקדי עוצבות לוחמות ולא רק יחידות השמדה, כגון מבצעי הטבח של הארמיה השישית בפיקוד פאולוס במהלך הסתערותה לתוך רוסיה – בפקודות יום מפורשות שלו לחיסול מיידי של "אלמנטים מסוכנים" קרי יהודים.
    זאת עוד לפני הקמת יחידות ההשמדה הצמודות לארמיה.

    אז שני המרכיבים קיימים ותמכו זה בזה.

    ברור שמענין לדון איפה הדומיננטיות – האם זה בעיקר התחיל מלמעלה ביוזמת גופי השלטון ומובילי הנאציזם, או שזה בעיקר התחיל מלמטה ממעשים רצחניים בשטח שהתפתחו לבסוף לשיטה,
    אך ברור שבשני האופנים – כלל המרכיבים פעלו חזק, ולכן אין השלכה לשאלת האשמה. או ההכחשה.

    וברור שבלעדי שני המרכיבים – הגישה השלטונית וגם ההכרה הלאומית הגרמנית – לא היתה מצליחה ההשמדה האדירה הזאת.

    אני תוהה – מדוע זה קשור בכלל לשאלת האשמה?

    הרי בכך או בכך – העם הגרמני יזם הוביל וביצע בחשק עצום בכל הרמות את ההשמדה.
    אז ממה נפשך – ומה זה משפיע על שאלת הכחשת השואה, או שאלת אשמת הגרמנים? ובוודאי לשאלת שמאל וימין?

    האם יש רווח עיוני מיצירת דעות מגוונות למבנה של אסכולות – צביעת צבעים מנוגדים – ולבסוף יתכן גם אינוס דעות לפי מסגרת הטבלאות שיצרנו?

  23. השערוריה האמיתית:

    לפי מקור מוסמך מתוך המערכת, המסר המועבר לנוער במסעות לפולין הוא שהגרמנים והפולנים לא היו אחראים לשואה. הם רק ביצעו פקודות של איש אחד.
    מסר שערורייתי זה מגובה במחקרים של היסטוריונים ישראלים, וזו עמדתה הנוכחית של מערכת החינוך הישראלית.
    כלומר, (אולי בעקבות תרומות למכוני מחקר מקרנות גרמניות) מערכת החינוך הישראלית 2018 למעשה מקבלת את טיעוניהם של הפושעים הנאציים, דוגמת אדולף אייכמן במשפטו.

    כמובן שזה סותר לחלוטין שלל עדויות של ניצולי שואה, לרבות אנשים אתם דיברתי, כולל סבי ואחרים. הפולנים והאוקראינים, וכמובן הגרמנים, עשו מעל ומעבר כדי להרוג יהודים, מיוזמתם האישית, תוך "גדלת ראש" ומתוך שנאה אמיתית ותהומית.

    שוב השמאל ממציא את המציאות לפי ראות עיניו, ובאין מפריע. אסור להפסיד את הקרב על התודעה.