המשורר שכתב למתים: ולדיסלב שלנגל בגטו ורשה

שיריו של שלנגל ליוו את הטרגדיה של יהודי ורשה וחושפים רגשות של אשמה, חשבון נפש ונקמה

געגוע לחיים ותחושת אי צדק. ולדיסלב שלנגל ויהודים בגטו | ויקיפדיה

כאשר באים לדון בנושא ספרות ושירת השואה נראה כי לא ניתן להכחיש את ההיקף העצום שלה. גם בתקופה של מוות וחורבן לא הפסיקו היהודים לכתוב, ולעתים אף הגדילו והעצימו את כתיבתם. אותה יצירה הייתה כאוויר לנשימה לרבים בימים של תופת וסבל, ומשמשת גם כעדות על-זמנית לאימי התקופה. נראה כי השואה החזירה בעוצמה רבה למילה הכתובה את תפקידה הראשוני – קיום מעבר למוות.

ספרות זו כוללת יצירות כמו שירים, עדויות וכרוניקות, מכתבים, יומנים ורשימות שונות. רובה של הספרות היהודית בתקופת המלחמה נכתבה בגטאות ובמחנות ותועדה בחלקה על ידי יהודים למען הדורות הבאים.

אוספים גדולים ממנה נשתמרו הודות לארכיונים מחתרתיים כמו "עונג שבת" בגטו ורשה, שם ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ארגן קבוצה גדולה של חוקרים במטרה לתעד את זוועות הנאצים ואת גורלם של יהודי פולין בארכיון שחלקים ממנו נמצאו לאחר המלחמה.

התקופה שלאחר השואה הביאה עמה מאמץ תיעודי של איסוף עדויות ומסמכים וכמו כן יצירות רבות של ניצולים וכותבים אחרים, חלקם עברו מיד ליד ולעתים נמצאו כעבור שנים במקומות מסתור שונים.

גם בגטו ורשה, נראה שכמעט כל יהודי היה מעורב  בפעילות פוליטית או תרבותית מסוג כלשהו. היא התקיימה באינספור מפגשים חשאיים בכל רחבי הגטו, ונראה כי דווקא התנאים החמורים והייאוש הגובר הביאו להגברתה, כמעין מפלט שהציע הקלה כלשהי מחיי היום יום הקשים. הוקמו מספר בתי ספר שהעבירו שעורים לילדי הגטו על ידי מחנכים מסורים כמו יאנוש קורצ'אק, ואורגנו קורסים מקצועיים בשלל נושאים.

אגודות ספרות ושירה התכנסו לערבי קריאה, ספריות השאלה פעלו במחתרת, הרכבים מוזיקליים ביצעו יצירות שונות והועלו הפקות תיאטרון. כל אלו הן דוגמאות למאבק הכמעט בלתי אפשרי של קידוש החיים בגטו ורשה, בו יהודים רבים פעלו באומץ לב ותושייה לשמר תקווה מועטה בתוך האפלה.

צחוק ודמע

ולדיסלב שלנגל נולד בוורשה ב-1910 למשפחת אמנים. כבר מגיל צעיר גילה כשרון לכתיבה וחריזה. עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הרבה שלנגל לכתוב מחזות ופזמונים לזמרים שונים, טקסטים לקברטים ושירים סאטיריים והומוריסטים, ובשנות השלושים הוא התחיל לפרסם שירים ביומון היהודי "נאש פשגלונד", שיצא לאור בוורשה בשפה הפולנית. יצירתו המוקדמת של שלנגל התאפיינה בסגנון פרוזה סאטירי, אך כללה גם שירי נבואה קודרים שכמו בישרו על הסערה המתקרבת. בשירים אלו נטה שלנגל לסגנון עיתונאי כביכול, ודיבר בשפה ברורה, ללא קישוטים ומטאפורות מסובכות, בתיאורו את ההווי היהודי ואת המצב בפולין.

עם הקמת הגטו בוורשה המשיך שלנגל לכתוב שירה ופרוזה. שיריו הוקראו בהתכנסויות שונות או עבור מועדוני התרבות שהוקמו בגטו. עמנואל רינגלבלום כותב כי שיריו של שלנגל היו נפוצים מאוד בגטו וביטאו את הלכי הרוח בו. קראו ודקלמו אותם בערבי בידור והם עברו מיד ליד, משוכפלים או מועתקים במכונת כתיבה.

על האווירה באותם מועדונים ועל חלקו של שלנגל בהם כתב אדולף ברמן בזכרונותיו: "בקאבארט 'אמנות' משל בכיפה המשורר היהודי-פולני ולאדיסלב שלאנגאל… ביחוד זכה להצלחה בקאבארט 'העיתון החי'. שלאנגאל ואחרים עשו לצחוק ולשנינה תופעות מגוחכות ומכוערות של חיי הגטו, את המנגנון הבירוקראטי של משרדי היודנראט, מעשים שפלים של חברים מסויימים ביודנראט וביחוד של משטרת הגיטו. הקהל צחק, אך היה זה צחוק תוך דמע".

נראה כי במשך תקופה מסוימת היה שלנגל חבר במשטרה היהודית אך פרש מהשירות בשל התנגדותו לנטילת חלק בחטיפות בזמן הגירושים הגדולים. גם בשלבים האחרונים של הגירוש המשיך שלנגל לכתוב ולהקריא משיריו במפגשים חשאיים של קבוצות קטנות בגטו.

שלנגל נספה באפריל 1943, במהלך מרד גטו ורשה. במהלך המרד הוא היה באחד הבונקרים בגטו, אך אין מידע ממשי כיצד ומתי נהרג. רק חלק משיריו וקטעי הפרוזה של שלנגל נשתמרו, חלקם בארכיון עונג שבת ואחרים במחבואים שונים בגטו ומחוצה לו. קובץ היצירות שלו שיצאו בפולנית בשם "אשר קראתי למתים" (Co Czytalem Umarlym), תורגם ופורסם בעברית על ידי הלינה בירנבאום.

נוסטלגיה וכאב

החל מפרוץ המלחמה ב-1939 אין לשיריו של שלנגל כרונולוגיה מדוייקת, אך לגבי חלקם ניתן להעריך מתי נכתבו לפי התוכן. בשיריו ניתן לראות בשינוי מבחינה תוכנית לאורך תקופת הגטו. בימים הראשונים שלאחר סגירת הגטו נראה כי הניתוק מן הסביבה הפולנית הכאיב לו מאוד. זה התבטא בתחושות נוסטלגיה אל החיים הקודמים וצער וכאב על הניתוק שנכפה מהם בשירים כמו "הטלפון".

המשורר מספר בו כיצד הוא יושב ליד הטלפון, אך נוכח בצער כי לא נותר לו איש בצד השני של העיר שאליו יוכל לטלפן, שכן בספטמבר 1939 נפרדה דרכו מדרכי חבריו הפולנים. שלנגל מדגיש בשיר הזה את העובדה כי אמנם גם הפולנים חיים תחת משטר של כיבוש, אך הגורל היהודי גרוע כמובן בהרבה לעומת שאר תושבי ורשה. בידודו הוא כה מוחלט, עד שבאין ברירה הוא מתחיל לשוחח עם השעון ומעלה עימו זיכרונות מן העבר.

מניתוח השירים מימי הגטו הראשונים, מאז הקמתו ועד לתחילת הגירושים, עולה כי שלנגל, כמו רבים מאנשי האינטליגנציה היהודית בפולין, היה קשור בקשרים עמוקים לתרבות הפולנית. גם בשיריו מן התקופה הראשונה הוא ביקש לשמור חלק מייחודו הלאומי הפולני, אשר נותק באחת עם סגירת היהודים בגטו.

בשירים אלה נראה כי אין עדיין תחושת סכנה מיידית ובולטת בהם נימה סנטימנטלית, בתיאור תחושות הבדידות והניכור, והמחשת התהום הפעורה בין תושבי הגטו לבין תושבי ורשה האחרים. הגעגועים העזים לחיים הרגילים טרם המלחמה מתבטאים בתיאור הווי עירוני פשוט כדי להמחיש עוד יותר את המצב הבלתי אפשרי של היהודים הכלואים בגטו, שם נשללו מהם העיסוקים האנושיים והיום יומיים ביותר.

חשבון קשה

שיריו הבאים יכולים להיקרא כמעין כרוניקה של הגטו מנקודת מבטו של המשורר. חלקם נכתבו עבור הקהל באותם מועדוני תרבות ואמנות או ערבי קריאה פרטיים של חובבי שירה, אך נראה כי שלנגל היה מודע לכך שהוא כותב גם למען ההיסטוריה ולמען הקוראים בעתיד. לרוב ידע שלנגל להגניב נימה ביקורתית מוסווית על הכובש ומצליפה כלפי הפולנים המשתפים פעולה עם הנאצים וגם כלפי המוסדות היהודים בגטו. לדוגמה, בשיר בשם "משפטו של לייקין", אשר לא פורסם, כותב שלנגל על זעם האנשים המרומים כנגד אנשי המשטרה היהודית והיודנראט.

עם תחילת הגירושים נראה כי חלה בשלנגל תמורה ויצירתו הבליטה בקווים חדשים את האימה של אותם ימים. באותה תקופה הוא עובד כנראה במפעל למברשות ובחלק מהשירים הוא עורך חשבון קשה עם בני האדם ועם אלוהים.

הביטוי החזק ביותר לתחושת הגטו ההולך ומתרוקן מיושביו נמצא בשיר "החפצים". שלנגל מספר בשיר זה על נדודי החפצים, ביחד עם בעליהם היהודים, ברחבי ורשה הכבושה בתחנות אשר מסמלות את מעבר היהודים בשלבי הגירוש. החפצים נראים כמסמלים את בני האדם, וככל שמתמעטים החפצים לאורך הדרך, כך גם מתמעטים האנשים. כמו היהודים עצמם, החפצים נודדים בתחילה מן החלקים המעורבים של ורשה אל תוך הגטו שנסגר עליהם, ומשם לבלוקים של מקומות העבודה. השלב האחרון במסע הוא לכיכר הגירושים, שם הם ממתינים לבוא הרכבת שתיקח אותם לטרבלינקה.

למחנה המוות עצמו מוקדשים מספר שירים כמו "זה הזמן" ו"התחנה הקטנה טרבלינקה". בשיר הראשון היהודי נחנק בתוך "תא אדים" ולאחר מכן נקבר בקבר אחים, ונראה כי הוא נכתב לפני שהגיעו לגטו ידיעות מדויקות על המתה בגזים ושריפת הגופות. בשיר השני כבר משתמע כי אז היה ידוע לשלנגל היטב לאן מובילים את המגורשים מורשה וכיצד ממיתים אותם בגז.

ניתן לראות כיצד בשירים מתקופה זו תחושת הסכנה הרבה יותר ברורה ומיידית, ועימה מגיעות האשמות כלפי שמים ודרישות לצדק מאלוהים. שלנגל לא היה אדם דתי, אך נראה כי המסורת היהודית אינה זרה לו, ותחושת אי הצדק שנעשה לעם היהודי מביאה אותו לשאלות קשות כלפי האל.

בשיר "חשבון עם האלוהים" מנהל המשורר דו שיח עם אלוהים ועורך עימו חשבון. אלוהים מתואר כאיש מבוגר בעל מבט מלא חסד, אשר הגיע הישר מגן העדן ולכן אין ברשותו "תעודה ארית" שהגרמנים הנפיקו, והוא אינו עונד סרט על שרוולו כפי שחויבו כל יהודי ורשה. המשורר מופיע בתור נציג העם היהודי, אשר שמר כל ימיו על מצוות האל, גם בתנאים הקשים ביותר, אך כל מה שהוא קיבל בחזרה היה "…הבלוק, לוחיות הפח, האומשלגפלאץ, את הבון, טרבלינקות".

שלנגל מזכיר את כל סימני ההיכר של החיים בגטו לאחר הגירוש, כאשר התושבים רוכזו בבניינים הסמוכים למקומות העבודה שכונו בלוקים. רק מי שעבד בבתי החרושת של הגרמנים היה זכאי לקבל את תלוש המזון (הבון) ותג פח עם מספר שהקנה את לו הזכות הזמנית להישאר בגטו. בסיום השיר המשורר מגיע למסקנה שכל אמונתו הייתה לשווא כיוון שאלוהים לא יכול להציל אותו: "האם עוד מצפה אתה כי מחרתים כמו בצוואה בלכתי לגז הפרוסי אומר לך אמן?".

הציפייה למוות

בשיריו מן התקופה האחרונה של הגטו ושל חייו עצמו כותב שלנגל רבות על המוות. שלנגל, כמו רובם של היהודים בנסיבות החיים בגטו, ציפה למוות והרבה לעסוק בו, בעיקר ביחס בין מוות בגבורה לעומת מוות סתמי ללא תהילה. נראה כי לפי שלנגל בימים כאלה של מלחמה חשיבות הדרך בה האדם מת עולה לעתים על חשיבות הדרך בה הוא חי.

בשיר "שתי מיתות" הוא מבטא את תחושתו שהיהודים מתים מוות אלמוני, בזוי ומפוחד. בשיר הזה הוא משווה בין המוות היהודי, ההולך בפסיביות כצאן לטבח, לבין המוות בגבורה של הפולנים הנאבקים למען המולדת:

"מותכם ומותנו אלה שתי מיתות שונות… מותכם – עבור שם דבר עבור המולדת. מותנו מוות טיפשי הוא, בעליות גג או במרתפים… מגיח ככלב מקרן רחוב צדדי".

בחלק אחר מן השירים ניכר כי שלנגל מנסה להוכיח כי גם היהודים יודעים כיצד למות מוות מכובד ומלא גאווה. דוגמה לכך ניתן לראות בשיר "דף מיומן האקציה", המתאר מעמדה של עד ראייה את המצעד האחרון של יאנוש קורצ'אק וחניכיו לאורך רחובות הגטו, מבית היתומים ועד לכיכר הגירושים באוגוסט 1942.

שלנגל מדגיש במיוחד את הצעידה השקטה והמראה הנאה של ההולכים אל מותם ("הילדים היו לבושים בגדים נקיים כלטיול של שבת בגינה"), אם כי לא ברור מן השיר אם הילדים אכן ידעו לאן הם צועדים ומה צפוי להם. שלנגל רואה מעין אות של כבוד בעובדה שאיש לא עושה מאמצים לפדות את הילדים על ידי תחנונים משפילים או שוחד. דמותו של קורצ'אק כפי שמשתקפת בשיר היא דמות הרואית, כמעט מיתית שצועדת אל מותה בגאווה – "במצולות השחיתות והבגידה, בחזית שם המוות אין בו תהילה, במחול הסיוט בעצומו של הליל, היה חיל יחיד גאה".

אותה גבורה של התנגדות סבילה הייתה בעיני שלנגל התנהגות המהווה דוגמה ומופת באותם ימים עגומים של השואה. לכך נוספה מאוחר יותר גם האפשרות של התנגדות פעילה על ידי השבת מלחמה ונקמה, נושאים אשר עולים בשיריו האחרונים של שלנגל. אחת הדמויות בשיר "באותו היום" חולם על נקמה, עדיין לא מוגדרת בשלב זה: "הסכין תפרח באודם הלהבה ובבטן כבצק תחדור… מהפנסים ירדו חבלים כענפים, פרי שחור יתנדנד לצדדים וכך אשתכר, לכשמהפנסים יטפטף לידי לא ליקר אדום…".

גם השיר "Zhalen Bitte" (נא לשלם) נוגע בנקמה, הפעם נגד יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים, נושא שארגוני המחתרת בגטו ורשה עסקו בו רבות. בשיר זה מפנה שלנגל אשמה כלפי אנשי המשטרה היהודית שיאלצו  לשלם על מעשיהם.

במהלך ימי מרד ינואר בגטו ורשה ולאחריו נראה כי נושא הנקמה לובש צורה חדשה בשירתו של שלנגל. הייאוש והדיכאון מפנים את מקומם לבקשת קרב ונקמה. כמו למשל בשיר "התקפת נגד", אשר מבטא את הרצון העז לא רק להגן על הכבוד היהודי, אלא גם לנקום בגרמנים.

אחד ממנהיגי המרד, מארק אדלמן, מזכיר את שירו של שלנגל בהקשר הזה: "באקציה זו של ינואר, בפעם הראשונה אנשים לא הלכו מרצונם למוות. הרגנו כמה גרמנים…אלה היו היריות הראשונות בגטו והן עשו רושם חזק. ולאדיסלב שלנגל, משורר שכתב בגטו שירים והיה לו תסביך של מוות מתוך כניעה, עוד הספיק לכתוב שיר על היריות האלה".

כנראה שמאורעות ינואר הותירו רושם רב גם על שלנגל עצמו, ואולי בעקבות כך הוא שינה את עמדתו כלפי צורת המוות הראויה בזמן מלחמה. ואכן בשיר "התקפת נגד" (מתוארך ל-18 בינואר 1943) האידיאל הבולט הוא אינו עוד מוות סביל מתוך גאווה, אלא מוות תוך כדי השבת מלחמה, מוות פעיל עם נשק ביד: "זה האביב שלנו! זאת התקפת נגד! יין הלחימה מסחרר את ראשנו! אלה יערות הפרטיזנים שלנו, סימטאות של דז'קה ואוסטרובסקה".

השיר נפוץ בכתבי יד ונהגו להקריאו באסיפות שונות בגטו, כמעין קול קורא להתגייסות למרד הבא, שפרץ באפריל 1943 וסימן את הן סופו של גטו ורשה והן את סוף מאבקו לחיים של המשורר שלנגל.

לשחרר את המועקה

אין זה המקום לדיון בשאלה האם שלנגל היה משורר גדול או מקורי. שלנגל עצמו במבוא לספרו מסתייג מסוג של קוראים אשר יחפשו בשירי הגטו שלו "רק פיוט וצורה או טכניקה ורגשות מפוקפקים", ונדמה כי ראה בשירים יותר תיעוד היסטורי מאשר יצירה נעלה או משוכללת. בהתייחסו לכותרת של אוסף השירים, "אשר קראתי למתים", הוא מסביר כי קרא כך לכרך משום שאלו שירים הפונים לאנשים הנידונים למוות כדי לשחררם מן המועקה, או כדי לעורר זעם ורצון לנקמה.

גם רינגלבלום כתב כי שיריו של שלנגל לא היו בעלי רמה גבוהה, אבל ריגשו את השומעים בגלל נושאיהם הנוגעים לחיי הגטו. לכן נראה כי למרות היותה של יצירתו פשוטה למדי, או אולי דווקא בשל כך, היא הצליחה להגיע לקהל נרחב ואף לעמוד במבחן הזמן.

רוב שירתו של שלנגל בתקופת המלחמה יועדה בעיקר לשומעים ופחות לקוראים, ומכאן גם השפעתה הישירה והבלתי אמצעית בשעתה כפי שהתבטאה באספות תרבות ושירה ומפגשים חשאיים אחרים בגטו. השפעה זו עשויה לאבד מכוחה כאשר אנו קוראים כיום את השירים מנקודת מבט שונה לגמרי ובהקשרים אחרים של זמן ומקום. לכן לדעתי חשיבות יצירתו של שלנגל אינה נובעת אך ורק מערכה התיעודי וההיסטורי (החשוב מאוד בזכות עצמו), אלא גם מאותה תחושה של חוויה אותנטית הגלומה בתוכה באופן כה עמוק ודרמטי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. ריבונו של עולם עד כמה שטני היה תכנון ההשמדה של יהדות ורשה שמנתה חצי מיליון איש. לדחוס אותם לגטו מבודד בתנאי צפיפות רעב וקור במשך שנתיים, להקים כוח נוגשים יהודי עברייני שיהיה כפוף לראש היודנרט שהיה לרוב מורכב מאנשים מכובדים ונכבדים מאוד מקרב הקהילה היהודית, ואז להתחיל לשלוח למחנות השמדה כאשר הטיפול בגופות מוטל על אסירים יהודים. המטרה לא רק לרצוח את את היהודים מבחינה פיזית אלא לשבור את רוחם ודימוים העצמי ולרצוח אותם גם מבחינה נפשית.
    כל היהודים שחוו את התופת הזאת הם קדושים בעיני.

  2. יותר היה קל לגרמנים לנהל את ההשמדה
    כשהיהודים תחת הנהלת יהודים אחרים
    שדיברו בשפתם וכך העסק נוהל כהלכה
    מעניין לדעת את היקף שיתוף הפעולה של
    היודנראט והשוטרים היהודים ועד כמה הסיוע שלהם היה מכריע באסון השואה

  3. שלנגל מצא את מותו לא בסתם בונקר, כי אם בבונקר עם לוחמי אצ"י, כמצויין אפילו בויקיפדיה, וניתן לאימות עם ארכיון מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים היהודים במלחמת העולם השניה.
    זאת ועוד, לפי המכון ההיסטורי היהודי בורשה (ע"ש עימנואל רינגלבלום) לחם שלנגל במסגרת האצ"י – הארגון הצבאי היהודי.
    https://www.jhi.pl/psj/Szlengel_Wladyslaw