הצגת מנהיגי ברה"מ כאנשים בינוניים ומגוחכים מהווה תמרור אזהרה – רודנים אינם יורדים אלינו מהאולימפוס אלא צומחים מלמטה
סטאלין מת.
מוקדם ביותר באותו הערב, בחדר הפקה ברדיו של מוסקבה עוקבים בשעמום-מה אחר הקונצרט המועבר בשידור חי מתוך האולפן העצום ליד.
הטלפון מצלצל. "עליך להתקשר בעוד 17 דקות למספר הבא, סטאלין רוצה לדבר איתך", מנהל הרדיו ההמום מספר לעוזרו ומיד מתחיל ויכוח האם מדובר ב-17 דקות מרגע תחילת השיחה או סופה, ומה עליו להגיד, כיצד בכלל מדברים עם סטאלין?
ביד רועדת מחייג המנהל את המספר. סטאלין עונה מיד: "שלח לי את ההקלטה של הקונצרט מהערב", פוקד ומנתק.
הבעיה היא שאף אחד לא מקליט. הקונצרט מועבר בשידור חי, אבל סטאלין רוצה ואנשים מוצאים להורג על פחות מזה. המנהל מחליט לנסות לבצע את הקונצרט שוב והפעם להקליט אותו, בתקווה שיספיק לעשות זאת לפני שהבלדר מגיע לקחת את ההקלטה.
מנהל הרדיו רץ לאולם, הוא מנסה לגרום לקהל ולתזמורת להישאר במקום ומבטיח להם שאף אחד לא ימות. הוא משחד את נגנית הפסנתר הסרבנית ומביא מנצח חלופי לתזמורת, אותו הוא שולף באמצע הלילה מדירתו. המנצח בכלל משוכנע שהוא מובל אל מותו בדיוק כמו שכניו, הזוכים במקרה באותו הזמן לביקור הנ.ק.ו.ד – משטרת ביטחון הפנים של סטאלין.
כשהם חוזרים לאולם ההקלטות, מנהל הרדיו מגלה שרוב הקהל עזב ואנשיו נאלצים למלא את האולם בעוברים ושבים מן הרחוב הסמוך, אחרת סטאלין בעל האוזן המושלמת יבחין בשינוי האקוסטיקה ויוציא את כולם להורג בעקבות התרמית.
בתום הקונצרט ההקלטה נמסרת לבלדר ביחד עם מכתב לסטאלין מנגנית הפסנתר, אבל לא לפני שהבלדר מודיע למנהל הרדיו שהאיחור במסירה נרשם.
זהו הפרולוג של הקומדיה "סטאלין מת!" שתגיע למסכי הקולנוע בארץ ב-19.4. כן, קומדיה, העוקבת אחרי ההתרחשויות לאחר מותו של מנהיג ברית המועצות לשעבר בשנת 1953. הסרט, כמו הספר הצרפתי עליו הוא מבוסס, אינו נאמן במדויק למציאות, אך בדבר אחד לפחות הוא דייק וזו תחושת החרדה המתמדת המועברת לצופים וממחישה מדוע פחד היה אולי המשאב היחיד שלא היה חסר בברית המועצות.
ממנהל הרדיו החרד, דרך מנצח התזמורת שבטוח שעוד שניה הוא נשלח לגולאג, ועד לחברי הפוליטביורו עצמם -לברנטי בֵּרִיַה שפוחד להכריז על מות המנהיג ומספר לכולם שהוא ישן, או חרושצ'וב שכל לילה מספר לאישתו איזה בדיחות סטאלין אהב ואיזה לא. אפילו שומרי הראש של סטאלין פוחדים להזעיק עזרה גם אחרי ששמעו את גופתו פוגעת ברצפה.
מציאות אנושית עגמומית
כולם כל הזמן פוחדים על חייהם וכל אחד יכול למות בכל רגע נתון. הזילות של חיי אדם מזכירה תקופות אפלות אחרות וקשה מאוד למסגר את התחושה בתוך קומדיה, אבל היוצר והבמאי ארמנדו ינוצ'י עומד במשימה בכבוד.
הסיבה היא שהדמויות שלו הן קומיות בבינוניותם ואנושיות בפגמיהן. קשה לא לצחוק על מישהו שמבקש מאישתו לנהל יומן שעוקב אחרי הצלחת הבדיחות שלו, כאילו היה סטנדאפיסט כושל ולא השליט העתידי של ברית המועצות.
ארמנדו ינוצ'י מוכר לציבור בזכות שורה של קומדיות פוליטיות ובראשן הסדרה המצליחה VEEP, שעוקבת אחרי סגנית נשיא ארה"ב ומציגה גם שם אנשים בינוניים ורודפי שררה, אבל לא מתוחכמים או חכמים במיוחד.
המציאות האנושית העגמומית הזו עומדת בניגוד חריף לדרמות כמו 'הבית הלבן' בה הנשיא הוא מלך-פילוסוף אלטרואיסטי, או 'בית הקלפים' שם הדמויות הם נבלים אגואיסטים באופן מושלם.
ההאנשה בכל המובנים של מנהיגי ברית המועצות בסרט אינה מורידה מפשעיהם. להפך, הרובד הקומי וההזדהות מהווים עבורנו תמרור אזהרה – רודנים אינם יורדים אלינו מהאולימפוס אלא צומחים מלמטה. גם הפושעים הגדולים ביותר בהיסטוריה מריצים בדיחות גסות, שותים לשוכרה, ומתחילים בתור אחד מהחבר'ה. הלקח מהסרט, עבורי בכל אופן, הוא שבינוניות אינה מגן בפני רודנות.
אני נותן לסרט ציון של חמש ככרות לחם, שווה לעמוד בתור.
לדעתי הסרט אמריקאי מדי בתפיסה שלו, הבמאי לא מצליח להכנס לראש הרוסי. הפעולות המגוכחות של הדמויות, הדיבורים הבלתי פוסקים, הפאניקה – הכל יותר מדי אמריקאי. רוסים לא חושבים ככה.
יש בזה משהו. לפי הטריילר, ויתכן שהדעה שלי מושפעת מהסטיליסטיקה המאוד אמריקאית שלו, התפיסה הרוסית היא פשוט שונה.
אולי רגשות הבסיס היו דומים (פחד, רצון להשביע את המנהיג ) אבל ההתנהגות שונה לחלוטין. הנוירוטיות שמתאימה לVEEP והקומיות שלARRESTED DEVELOPMENT לא מבטאת את המנטליות הכוחנית/מצ'ואיסטית הרוסית, גם בקומדיות הקלילות והסוריאליסטיות שלהם הכל… פשוט אחר.
אבל כן, לפי הטריילר נראה כמו קומדיה/פנטזיה *אמריקאית* נחמדה.
מצד שני, אם היו עושים את זה על כושים בטח מישהו היה צועק על על ניכוס תרבותי ועל גזענות.
אני לא מסכים, מקסים. כבן למשפחה יוצאת ברית המועצות הופתעתי עד כמה במאי סקוטי ממוצא איטלקי וצוות של שחקנים הצליחו לתפוס פאן מסויים של המנטליות הרוסית. לא רק שהכוחניות והמאצ'ואיזם הרוסי נמצאים בסרט, הם חלק מרכזים ממנו. הסרט הזה הוא בסופו של יום כרוניקה של גברים זקנים ומכוערים שמתקוטטים אחד עם השני כמו חיות – עם דגש חזק על המילה "חיות" – על ענייני אגו מטופשים. זאת ממש הקצנה של הפאן הבהחלט קיים הזה בתרבות הרוסית. לדעתי ניכר שצוות הכותבים עשה שיעורי בית לגבי הדבר שכתבו עליו.
רוסיה זו תרבות אדונים ועבדים, לאור זאת הסרט נראה די מגוחך.
הסרט מרשה לעצמו חופש אומנותי שכולל הומור בריטי שלא מאפיין פוליטיקאים רוסים והצגת הארועים בצורה נוירוטית כשבפועל הם התפרשו על גבי שנה.
מולוטוב וז'וקוב לא היו שרי חוץ ובטחון בפועל באותה תקופה אלא היו בדימוס.
הארוע שסטאלין ביקש הקלטה של קונצרט ששמע ברדיו ואז ניגנו אותו בשנית קרה אבל לא ככה ולא גרם למותו.
שילוב של פולישוק עם ממזרים חסרי כבוד.
אחלה כתבה
ממי חרד היום הציבור היהודי בישראל? מהערבים? לא כי אין לערבים כח מוחלט ואין בהם שחיתות. הציבור חרד מבית המשפט העליון, להם הכח המוחלט המשחית, אנחנו חרדים כל יום מה מכין לנו בית המשפט העליון, במידה רבה אנחנו סומכים על נתניהו, אבל בית המשפט גודע כל ניסיון יהודי להרים ראש