נאום אובמה: השמיעה הסלקטיבית של השמאל

כאשר בוחנים את קווי המדיניות שהציג אובמה בנאומו, מתברר שהשמאל הישראלי ואובמה כבר לא משדרים על אותו גל: הקול קול אובמה, האג'נדה אג'נדת נתניהו.

נאום אובמה נועד לחזק את מעמדו בציבור הישראלי ולהחליש את נתניהו לקראת הגברת הלחץ על ישראל. אך כאשר בוחנים את קווי המדיניות שהציג, מתברר שהשמאל הישראלי ואובמה כבר לא משדרים על אותו גל: אובמה אימץ ללא סייג את הדרישות והעקרונות המדיניים שהתווה נתניהו בשנים האחרונות. מכיוון שהעקרונות הללו ימנעו מאבו מאזן מלשבת ברצינות לשולחן המשא-ומתן, אין סיבה ממשית למצהלות השמאל.

לפני הכל, תני לי להבהיר משהו על הסיפור של "מדינה יהודית". הם התחילו לדבר על המדינה היהודית רק לפני שנתיים. מאז הם מדברים איתי על זה בכל הזדמנות, כל פורום שהשתתפתי בו. שואלים: מה אתה חושב על "המדינה היהודית". אמרתי את זה בעבר, ואגיד את זה שוב: אני לעולם לא אכיר ביהודיות של המדינה, או במדינה יהודית. מחמוד עבאס (אבו מאזן), הטלוויזיה המצרית, 23.10.2011.

תביעת נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית … מערימה קשיים בדרך למימוש תכנית שתי המדינות לשני העמים … המצאת תנאים מכשילים, דוגמת הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית … [נהפכה] למנוף להשלכת האחריות על המשבר בזירה המדינית לפתחם של הפלסטינים. מאמר המערכת של עיתון 'הארץ', 25.10.2012

זה הזמן לעולם הערבי לנקוט בצעדים לקראת יחסים נורמליים עם ישראל. באותו זמן, חייבים הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, ובזכותה להגן על עצמה. נשיא ארה"ב ברק אובמה, ירושלים.

לא היה עוד נאום כזה מפי נשיא אמריקאי, או מפי מדינאי ישראלי. את דבריו של אובמה צריך להכניס לספרי ההיסטוריה – ולספרי הלימוד של ישראל … זה היה נאום הצדק. אם יש עוד נאומים היסטוריים, כזה היה הנאום הזה של ברק אובמה. גדעון לוי, 21.3.2013.

מבולבלים? גם אנחנו. כאשר משווים את תוכן נאומו של נשיא ארה"ב אובמה למאמרי המערכת של 'הארץ' מן השנים האחרונות, שמחת השמאל לאחר הנאום תמוהה. השמאל מן הסתם צודק בכך שאובמה מעוניין ללחוץ על ישראל להציע ויתורים מפליגים לפלסטינים. אולם אם הנאום שנשא הנשיא בישראל לא נועד להונות את הציבור הישראלי, הרי שבקרוב יתברר – כפי שטען השמאל עצמו לפני "הנאום ההיסטורי" – כי ההכרה בישראל כמדינה יהודית היא מכשול בלתי-עביר, שכן אין מנהיג פלסטיני היכול לקבל את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית.

גם אם יתברר כי הליטופים וההסכמה לדרישות ישראל היו מן השפה ולחוץ, בכל זאת סיפק אובמה בנאומו את מלאי התחמושת הרטורית והאידיאולוגית לה יזדקק נתניהו על מנת להדוף את לחצי השמאל והקהילה הבינלאומית. "לא אני קבעתי שעל הפלסטינים להכיר במדינה היהודית", יאמר נתניהו, "את הדרישה העלה נשיא ארה"ב, זוכה פרס נובל לשלום, ידיד ג'יי-סטריט וקורא אדוק של דוד גרוסמן: ברק אובמה".

נתניהו ואובמה בישראל; צילום: קובי גדעון, לע"מ

שמאל גרסה 2.0

בחינה עניינית של הנאום מגלה אובמה קצת אחר, למוד-כישלונות. זה לא השמאל של נאום קהיר (שגם הוא, בזמנו, שלהב את השמאל הישראלי), אלא שמאל מפוכח יותר. שמאל המטיל אחריות לכישלונות המו"מ גם על הפלסטינים ועל מנהיגותם הסרבנית. שמאל שמתחיל קצת לחשוש שאולי הימין צודק, והפלסטינים רוצים הרבה יותר מאשר מדינה עצמאית. שמאל שקורא להצעות של אולמרט ולבני נדיבות, ותוהה בקול מדוע הפלסטינים לא קפצו עליהן. שמאל שרואה, ואומר בקול בנאום פומבי, כמה שנאה ורוע חסרי-הצדקה יש כלפי ישראל. שמאל שמבין כעת כי דרישת נתניהו להכרה בישראל כמדינה יהודית איננה סתמית, אלא משמשת מבחן אותנטי לרצינות כוונות הערבים במשא-ומתן.

בעקבות חששו זה, השמאל החדש מתייחס ברצינות גם לנושאים סמליים, הרבה מעבר לסוגיית ההכרה בישראל כמדינה יהודית. בשלל נושאים הביע אובמה עמדות שרוחן זר לרוב כותבי מאמרי המערכת של 'הארץ', ארגוני "זכויות האדם", "אנשי רוח", או המרצים, המחזאים ויתר חותמי העצומות הסדרתיים שמיהרו להתמוגג מדבריו. כך, למשל, הכחיש אובמה את טענת השמאל שישראל היא סרבנית שלום מתמידה, האשמה הקבועה בקריסת המשאים-ומתנים ובפרוץ האלימות:

אני יודע שישראל הסתכנה למען השלום. מנהיגים אמיצים – מנחם בגין ויצחק רבין – הגיעו להסכמים עם שניים משכניכם. הצגתם הצעות משמעותיות לפלסטינים באנאפוליס. נסוגתם מעזה ולבנון, ואז ניצבתם בפני טרור וטילים. הושטתם יד לחברות בכל רחבי האזור, ולעתים תכופות מדי נתקלתם במציאות מכוערת של אנטישמיות. לכן אני מאמין ברצונו של העם הישראלי בשלום, ויש לכם כל זכות להיות ספקנים באשר לאפשרות להשיגו.

אובמה גם הכחיש את טענת השמאל שישראל הופכת מדמוקרטיה למדינה פשיסטית וגזענית, בשבחו את העובדה ש"ישראל הצליחה לבסס דמוקרטיה חזקה", בזמן בו ישנם "איומים בלתי-פוסקים על ביטחונה". הוא אף קישר בין הפצצה האיראנית לשואה, רעיון עליו זכה נתניהו לקיתונות של לעג ולהאשמה כי הוא מחרחר מלחמה. חשוב יותר: הוא דחה את עמדת הפלסטינים בנוגע לתנאים המוקדמים למו"מ, כולל הקפאה של בנייה בהתנחלויות.

יש היסטוריה לפני השואה: נתניהו ואובמה בהיכל הספר; צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

יתר-על-כן, אובמה, בניגוד לנאומים קודמים שלו, הצדיק את קיום ישראל באופן היסטורי ומוסרי, מבלי להדגיש את השואה. הוא סיפר את הנרטיב הישראלי בהערצה שאם הייתה נשמעת מפי איש ימין הייתה זוכה ודאי בשמאל לכינוי "קיטש לאומני רומנטי":

מסעו של העם היהודי למימוש הבטחת מדינת ישראל נמשך דורות אינספור, דרך מאות שנים של ייסורים וגלות, דעות קדומות, פוגרומים ואפילו רצח עם. בתוך כל אלו, נצר העם היהודי את זהותו הייחודית, את מסורותיו, ואת כיסופיו למולדתו. ולמרות שהיהודים הגיעו להישגים יוצאי דופן בכל רחבי העולם, חלום החירות האמיתית מצא ביטוי מלא ברעיון הציוני – להיות עם חופשי בארצו.

גדעון לוי צודק: הדברים הללו אכן ראויים להיכנס לספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות. בהחלט חבל שבספרים שנכתבו בשנים האחרונות, ברובם על-ידי בני מחנהו, קשה למצאם.

שמאל הוא שמאל הוא כבר-לא-בדיוק שמאל

אכן כן, אובמה שופע הכריזמה הוא איש שמאל מובהק, והפיוזים של הימין קופצים לנוכח הרבה מהתבטאויותיו. הוא נגד הכיבוש, אותו הוא מתאר כמי שחי בסרט שמפיקים לו עיתון 'הארץ' וארגוני הקרן החדשה לישראל; הוא בעד שתי מדינות לשני עמים; הוא אוטופיסט נאיבי, שכנראה מאמין (מפני שכל הילדים מזכירים לו את שתי בנותיו), כי השלום ממש מעבר לפינה (ועזבו אתכם מאינטרסים לאומיים, בטחון, משאבים, תרבות, דת, לאומיות, פערים כלכליים, דמוגרפיה, ועוד). החלטתו לנאום בפני סטודנטים ולא בפני הכנסת מעידה על הבנתו שהוא יתקשה בקרב הנציגים האותנטיים של הציבור הישראלי, ומוטב לו לנאום בפני צעירים אוטופיסטים כמותו (חלילה לא מאוניברסיטת אריאל).

אבל "עוולות הכיבוש" לא היה הכל בנאום. הגישה המדינית העדכנית של אובמה וקבלתו מספר רעיונות שמקורם בהנהגה הישראלית חשובים לא פחות. מוטב לשמאל הישראלי להטות אוזן ולהפנים את המסר המלא של הנשיא, שכנראה למד משהו על ריאליזם ועל המזרח-התיכון בקדנציה הראשונה שלו, בה התנפצו כל כך הרבה מציפיותיו. היום, בסוגיות של מדיניות, הקול הוא קול "מיסטר פרזידנט", אך האג'נדה אג'נדת נתניהו.

כישלון הגישה הכוחנית מול ישראל וריצוי הערבים

מה גרם לאובמה לשנות את גישתו, שבקדנציה הראשונה קיבלה את עמדת השמאל הישראלי כי הפתרון יושג על-ידי הפעלת לחץ על ישראל? כדי לענות יש לנסח את השאלה באופן מעשי: מה השיג אובמה מנאום קהיר, ההתעלמות מישראל, הזלזול בנתניהו (שיחה כשנעליו על השולחן, סירוב לקיים מסיבת עיתונאים משותפת), כפיית הקפאת בנייה בהתנחלויות, ואילוץ נתניהו להכיר בעקרון שתי המדינות (נאום בר-אילן)?

התשובה: כלום בריבוע. הפלסטינים, במקום לבוא למשא-ומתן תחת חסותו, העמידו שורת תנאים נוספים, ויצאו – בניגוד לבקשת אובמה – למערכה דיפלומטית ישירה נגד ישראל במוסדות בינלאומיים שונים. בדעת הקהל הישראלית אובמה נתפס כעוין, ונתניהו הזכיר לאמריקנים את עקרונותיו המדיניים, כולל הכרה בישראל, בנאומים שזכו לתמיכה רחבה ברחוב ובמוסדות השלטון בארה"ב.

וכן, יש גם שואה: אובמה ונתניהו ביד ושם; צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

אובמה למד את הלקח. במקום בו נכשל הכוח, הוא החליט לפעול במוח. במקום להתנגש עם נתניהו וללכד סביבו את הקונצנזוס הישראלי, הוא מצד אחד בונה אמון ופופולריות בציבור הישראלי (לפחות בשמאל ובמרכז), למקרה של עימות עתידי עם נתניהו, ומצד שני מקשיח עמדות מול הפלסטינים, ולא נענה לתביעתם להציב דרישות מוקדמות, כולל בנוגע להתנחלויות. בנוסף, הוא יוצר רושם שלא ישקיע בסכסוך הרבה, בהשאירו כאן את קרי נציגו ללא סמכויות ממשיות.

השלום לא בדרך

ולמרות כל זאת, השלום אינו בהישג יד. גם הגישה השמאלית החדשה של אובמה לא תוביל אליו. השלב הבא בהתפכחותו יגיע כשיגלה אובמה אמת מרה נוספת, שלמדו על בשרם כל אנשי ה"מרכז" הישראלים: הפלסטינים לא אוהבים דרישות. הם רוצים לקבל בלי לתת, ואז לעבור לדרישה הבאה בתור. הנסיון של אובמה להיות מאוזן ייתקל בקיר שהכשיל וימשיך להכשיל את יוזמות המשא-ומתן: הבעיה איננה חוסר-איזון, אלא חוסר-יכולת וחוסר-רצון מצד הפלסטינים לסיים את הסכסוך. כאמור, אפילו את הנוסח הכללי "שתי מדינות לשני עמים, אחת פלסטינית ואחת יהודית" – הנוסחה היחידה להסכם אפשרי – אין פלסטיני שיכול לקבל.

תגובות הפלסטינים לביקור אובמה מראות שאלו הם פני הדברים. הכל, אם כן, נאמר וידוע. אפילו אובמה כבר יודע לחשוש מן העתיד לבוא ומטיל ספק ביכולת להשיג הסכם, כולל הבעת דאגה גלויה בכנות הפלסטינים ותמיכה בשאיפת השלום הישראלית. אובמה 2.0 מציג קווי מדיניות ריאליים יותר, ואין ספק שיש לשמאל הרבה מה ללמוד מנאומו; השאלה היא רק מתי יפסיק השמאל לשמוע באופן סלקטיבי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

16 תגובות למאמר

    1. הכותב ממש לא אומר את זה… הוא רק אמר שהוא כבר לא בעל דעות דומות בדיוק לשמאל אלה נהיה *קצת* יותר הגיוני

    2. למה תמיד התגובה השמאלנית היא תוקפנית ובוטה? למה עם עלבונות? אתם הרי מתהדרים בסובלנות שלכם כלפי האחר והשונה… אה, שכחתי, רק אם השונה דומה לכם.

    3. השמאל זו לא דעה כפי שמנסים להסביר לנו הוגי דעות כבר מעל 100 שנה -זו מחלת נפש הנקראת שנאה עצמית .

      חג שמח לכול בית ישראל
      לשמאלנים – יום אבל נוסף בראותם את שימחתנו

  1. הערבים ידועים בטקטיקת השקר+שיטת הסלאמי שלהם. מה יקרה אם הם כלפי חוץ יסכימו להכיר במדינה יהודית, אך כלפי פנים הם יתייחסו לכך כעוד שלב בדרך לכיבוש פלסטין? אין שום הגיון בהצבת התנאי הזה. אין שום ביטחון בהכרה ערבית במדינת ישראל כמדינה יהודית. כעבור מספר שנים, כאשר הם יהיהו חזקים מספיק בעקבות ה"שלום", הם יגידו "טעינו, איננו מכירים יותר במדינה יהודית", ואז מה נעשה?

  2. מדהים לקרוא את הניתוח של הנאום בשלל גווני התקשורת הישראלית, החל מהארץ, דרך מעריב ועד מידה וישראל היום. בכל טור שראיתי, הכותב טוען שאובמה אימץ בחום את המדיניות של, איזו הפתעה, כותב המאמר. כך דרור אידר וארז תדמור בטוחים שאובמה הפך להיות חבר גאה של מרכז הליכוד, בן דרור ימיני בטוח שאובמה אימץ את עקרונות "המרכז"1 הישראלי, מה שזה לא אומר, ובהארץ בטוחים שהוא היה ונשאר תומך נלהב של שלום עכשיו.
    מראה משהו על רמת "הניתוח"1 של המומחים השונים.

    לאובמה, כמו לכל נשיא אמריקני,יש רק דבר אחד בראש מעייניו, ואלו הם האינטרסים האמריקניים.

    1. like 🙂
      עושה רושם שזיהית נכון את האינטרס של כל עיתונאי, לנקז את ההילה של אובאמה לכיוונו ולטובת מחנהו.
      יחד עם זאת, זהו סוד גלוי שנשיא אמריקני בכהונה שנייה הוא יותר פרגמאטיסט. כך שהנחת היסוד של ארז תדמור אינה מוטעית.

    2. מטל אל טל שלום

      דבריך שמים במידה הראויה את כלל הביקור של ירום-הודו הקיסר ברק אובאמה-סלאסי ה-II[לפחות אם נסתמך על הדיווחים].

      האינטרס הלאומי של המדינות והמדינאים בעומדים בראשן הוא הדבר הראשון שצריך להחלקח בתשומת לב.
      כנ"ל עם 'תרומוטת הומניות' של מדינות אירופיות לארגוני שמאל קיצוני.

      לצערי המילים של הנשיא ריקות מתוכן מעשי והיו מה שדור הריאליטי דורש -Show.

      במעשה ישראל הקפיאה את הבנייה ברחבי יו"ש, התחייב שלא לתקוף את איראן והתנצלה על תוקפנות כנגדה – בסלנג זה נקרא 'ילד כאפות'. בשפה המורכבת יותר נקרא המצב עבדות – ותודעת המהללים בעיתונות הם מה שנקרא בעלי 'תודעת עבד'.

      הם קיבלו אישור מהאדון כי דרכם המוסרית ראויה שכן בעצמם אין הם מסוגלים לשפוט או לבנות מוסר.

      האמריקאים מדברים אינטרסים, אנחנו מדברים מוסר – נחשו מי נשאר עם השאור שבעיסה הדיפלומטית, ישראל או ארה"ב?

      פרובינקא ג'ודאה

  3. פעם, דוברי הימין לפחות דיברו על שלום לצד הביטחון.
    היום, ארז תדמור בכלל לא מתבייש להביע את דאגתו מכך שיתקיים משא ומתן. ארז תדמור מזדעזע מעצם הרעיון שידברו בכלל על שלום. ארז תדמור מכריז כי אין סיבה לדאגה, הרי אבו מאזן לא יתייצב לדיונים על שלום.

    בקיצור, אותו ארז תדמור שגנב אמצעי חבלה מצה"ל, ממשיך לרצות מה שהוא רוצה כל הזמן – מצב של לוחמה. זה מה שעושה לו טוב. והעיקר שיוכל ללכלך על גרוסמן, שאיכשהו תרם גם תרבותית וגם פיזית-משפחתית למדינה יותר ממה שארז תדמור יכול לתרום באלף שנה.

    1. בלי קשר לתוכן המלל שכתב ארז – טענה לגופו של אדם: אד הומינום היא כלי מסוכן.
      היאלא מציגה נימוק מול נימוק, טיעון מול טיעון ולמעשה היא מהווה בגידה בשיח בריא ופלורליסטי

      במילים אחרות – ארנון – שתוק!

    2. מעבר לזה שכפי שציין טל אתה עוסק בעיקר בגידופים ולא בטיעונים עניינים, הרי שהבנת הנקרא שלך לוקה בחסר. הטענה שלך לפיה תדמור מודאג מכך שיתקיים משא ומתן חסרת כל בסיס במאמר שלפנינו. כל שכתוב במאמר הוא שאין סיכוי שנאום אובמה יוביל לפריצת הדרך המדינית שבשמאל מצפים לה בכיליון עיניים מכיוון שאבו מאזן ואנשיו לא מתכוונים ולא חולמים להסכים לדרישה לוותר על זכות השיבה ולהסכים לקיומה של מדינה יהודית. אני מתאר לעצמי שעכשיו תכתוב לי בתגובה שבניגוד לדוברי הימין של פעם, הטוקבקיסטים הימנים של היום כבר לא מסתירים את גזענותם ותמיכתם בתורת הגזע והטוקבק שלי הוא ההוכחה הניצחת לקיומם של מוטיבים של דרוויניזם חברתי ומיליטריזם פרוסי בחברה הישראלית בת זמננו

    3. משא ומתן לשלום – זו פסגת השאיפות . משא ומתן ל"שלום" שמשמעות המשך השנאה , הפיגועים, העוינות, ההתחמשות (מצריים ירדן) זה ממש לא טוב .
      עדיף מצב של ניהול הסכסוך .