בחזרה לימי גניבת המדינה

מאז מהפך 77, השמאל שלט לתקופות קצרות יחסית. למרות זאת, השינויים שעשה השפיעו דורות קדימה. מחטף רודף מחטף – מהמהפכה החוקתית, דרך אוסלו ועד המשימה הנוכחית: להיפטר מבנימין נתניהו.

עוד שלב בדרך למטרה, ההפגנות בבלפור (צילום: Yaara Di Segni)

מאז 1977, השמאל הישראלי שלט לפרקי זמן קצרים, יחסית. למעשה, התקופות היחידות בהן שלט השמאל באופן כמעט מוחלט היו 4 השנים בממשלת רבין (ומאוחר יותר פרס), ממשלתו קיצרת הימים של אהוד ברק (כשנה וחצי) וממשלתו של אהוד אולמרט (שעל הגדרתה כשמאל יש השגות). אולם למרות זאת, השמאל הישראלי הצליח לשנות את חיי אזרחי ישראל באופן ניכר. הוא עשה זאת באמצעות חוקים, הסכמים ותקדימים שנוצרו.

כיצד הצליח השמאל להשפיע כל כך על חיי אזרחי מדינת ישראל, על אף היותו מיעוט אשר איבד את השלטון לתקופה ארוכה? לתשובה לשאלה זאת ישנה רק מילה אחת: מחטף אחר מחטף.

המהפכה החוקתית

על אף שמדובר בתהליך הדרגתי שהחל עוד בראשית שנות השמונים, המהפכה החוקתית, אשר מחזקת את בית המשפט העליון על חשבון הכנסת, צברה תאוצה עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ב-1992, בשלהי ימי הכנסת ה-12, כשלושה חודשים לפני הבחירות. החוק עצמו עבר ברוב מצומצם של 32 חברי כנסת בלבד, בשעת לילה מאוחרת.

חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אפשרה לבג"ץ להוות כוח עליון על כל חקיקה שהכנסת, אשר בינתיים הפכה למעין חותמת גומי. בעוד שלפני חקיקת חוק היסוד ב-1992 בג"ץ פסל רק חוק אחד של הכנסת (בטענה שהחוק שחוקק היה צריך להתקבל ברוב של-61, ולא משום שהוראת החוק סותרת חוק יסוד), מאז 1992 בג"ץ פוסל חוקים בטענה כי ישנה סתירה בין הוראות החוקים השונים אותם מעבירה הכנסת לבין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

כיום, השלכות המהפכה החוקתית שבוצעה במחטף ברורות לכולנו. חבר הכנסת שמחה רוטמן, במאמר שפרסם ב-2018 באתר זה, מראה כי כמות וקצב פסילת החוקים של בית המשפט עלו באופן משמעותי עוד לכמות של 12 חוקים שבוטלו. בשנת 2017 לבדה התגבר הקצב עד כדי כך שבג”ץ ביטל במהלכה חמש חוקים בדרכים שונות.

השלכות המהפכה החוקתית מורגשות היטב עד היום, וזאת בזכות קבוצה מצומצמת של חברי כנסת שקידמו במחטף חקיקה הרת גורל.

אחד מיוזמי החוק, אוריאל לין, מסביר כיצד הצליח לחולל את המהפכה החוקתית ללא רוב:

“רובינשטיין לא היה כבול להתחייבויותיו של המערך או הליכוד … הוא היה חופשי לעשות כרצונו”, מסביר לין הערמומי, ומוסיף: “איתרתי – או אלתרתי – פרצה בחומה“, והיא היכולת לקדם את ההצעה ולקבל את ההסכמה הקואליציונית “תוך כדי דיוני הוועדה”. לין אף הבטיח לחרדים ש”לא אביא את הצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית ללא הסכמתם” – הבטחה שלא יקיים. כדבריו, היה ללין, “צוהר הזדמנות צר, אך עם הרבה התמדה הוא נוצל עד תום“.

ישנם חברי כנסת אשר תמכו בחוק, אולם הצהירו מאוחר יותר כי אילו ידעו מה יהיו ההשלכות החוקתיות של חוק שכזה, היו מתנגדים לחוק.

חבר הכנסת מיכאל איתן אמר:

"באיזה יום, נכון יותר לילה, באווירה נטולת חגיגיות לחלוטין, הביאו שני חוקים להצבעה, פחות מחצי מחברי הבית נכחו פה […] איש לא דיבר על כך שיש פה אספה מכוננת, איש לא דיבר על כך שמדובר במהפכה, ואיש לא אמר שמבצעים שינוי קונסטיטוציוני כלשהו. הצביעו. לאחר מספר חודשים מודיעים לעם ישראל: התחוללה מהפכה. נו, המהפכה הראשונה שנעשתה בלי שהציבור ידע עליה."

נטען כי יוזמי החוק היו עמומים בנוגע להשלכות האפשריות של חוק זה, אשר למעשה סלל את הדרך עבור בית המשפט העליון להפעלת ביקורת שיפוטית על הכנסת, ולפסילת חוקים אשר מנוגדים לחוק זה, שכזכור, עבר ברוב קטן זעום ובשעת לילה מאוחרת.

הסכמי אוסלו

לאורך השנים שלפני כן, ממשלות ישראל סירבו להכיר באש"ף ולדון עמו. אש"ף, נזכיר, אחראי למספר רב של פעולות טרור בהן נרצחו המוני ישראלים, ביניהן רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

ב-1985 נחקק חוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף, אולם זה לא הפריע לנציגי ממשלת ישראל לקיים מפגשים חשאיים שסללו את הדרך להסכמי אוסלו (החוק בוטל זמן קצר לפני החתימה על ההסכם, בעת קיום המגעים). הסכמי אוסלו נתנו לפלסטינים אוטונומיה בשטחי יהודה שומרון ועזה, ובכך אפשרו לארגוני הטרור להתבסס בחצר האחורית של מדינת ישראל.

ארז תדמור, במאמר שפרסם באתר זה לפני מספר שנים, כתב:

"בין השנים 1978 ל-1993, 15 השנים שלפני הסכמי אוסלו, נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. בין השנים 1993 ל-2008 נרצחו 1,450 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. שיעור הנרצחים אחרי הסכמי אוסלו גדל פי חמישה וחצי. 1180 ישראלים שילמו בחייהם…"

כמובן, מאז נרצחו עוד עשרות ישראלים בגלי הטרור שידענו בשנים האחרונות.
הסכמי אוסלו, כמו חוק היסוד שסלל את הדרך למהפכה החוקתית, נחתמו בחשאיות, ללא ידיעת הציבור.

היה זה יוסי ביילין אשר החל את השיחות החשאיות עם נציגי אש"ף בלונדון ובאוסלו, ללא ידיעת ראש הממשלה רבין, אשר הורה לשר החוץ פרס לחדול מן המגעים. רבין, זמן קצר לאחר מכן, שינה את דעתו מסיבה שאינה ידועה לציבור.

ההסכמים עצמם עברו בכנסת ברוב זעום למדי: הסכם אוסלו א' עבר רוב של 61 חברי כנסת, לעומת 50 מתנגדים ו-9 נמנעים (סיעת ש"ס, אשר פרשה מהקואליציה מיד לאחר החתימה על ההסכם).

הסכם אוסלו ב' עבר ברוב של 61 חברי כנסת, לעומת 59 מתנגדים (בין התומכים בהסכם היו חברי הכנסת אלכס גולדפרב וגונן שגב, אשר התפצלו מסיעת צומת של רפול).

כך יצא שהסכמים כה מכריעים, אשר למעשה שינו את חייהם של מיליוני אזרחי מדינת ישראל, עברו בחטף, ברוב זעום ולאחר קיומן של שיחות חשאיות, ללא ביקורת ציבורית.

תכנית אולמרט

אהוד אולמרט, אשר תחילה הגיע לראשות הממשלה עקב מצבו הבריאותי של שרון ולאחר מכן נבחר בבחירות לכנסת ה-17, הוביל שורה של הצעות מרחיקות לכת לאבו-מאזן. אולמרט הציע לחלק את ירושלים, לחזור לקווי 1967 (עם תיקונים מזעריים) ולאפשר את קליטתם של עשרות אלפי צאצאי פליטים פלסטינים בתוך גבולות ישראל.

ההצעה נכשלה על ידי אבו-מאזן, שככל הנראה תאבנו הלך וגדל לנוכח הנכונות של אולמרט לוויתורים עד אשר תאבונו גבר על רצונו להמשיך בשיחות.

רה״מ לשעבר אהוד אולמרט (צילום: עמוס בן גרשום, לע״מ)

אהוד אולמרט, לא רק שלא נבחר על סמך ההבטחה לביצוע שינויים כה מרחיקי לכת, אלא גם חתר לחתום על תכנית בעלת השלכות כה רבות בעת שהיה ראש ממשלת מעבר. כזכור, אולמרט הודיע על התפטרותו ב-30 ביולי 2008. ציפי לבני נבחרה לראשות מפלגת קדימה, ומשלא עלה בכוחה להקים ממשלה, הודיע הנשיא פרס על הליכה לבחירות. על אף שהמגעים בין אולמרט ואבו-מאזן החלו עוד לפני שהוא התפטר, הצעותיו של אולמרט הפכו לנדיבות ומרחיקות לכת הרבה יותר לאחר התפטרותו.

אולמרט עצמו הביע נכונות להכריז בפורומים בין-לאומיים ביחד עם אבו-מאזן שהושגו הסכמות, אילו רק אבו-מאזן היה נכון לעשות זאת. היה זה ניסיון למחטף נוסף, ללא תמיכה ציבורית.

בחזרה לימינו אנו

ממשלת בנט-לפיד קמה בחטא. מבחינה חוקית, אכן מדובר בממשלה שהיא חוקית. אולם מבחינה ציבורית, אין לה לגיטימיות. נושא זה כבר נדון בהרחבה במאמרו של רן ברץ באתר זה. השבוע פורסם גם כי אחד השותפים החזקים והמשפעים בקואליציה, חבר הכנסת מנסור עבאס, רמז בראיון לעיתון הערבי "אל-קודס אל-ערבי" כי החל להניע מהלך מדיני בנושא חידוש המו"מ ותהליך השלום בין ישראל לפלשתינים. אך ניסיונותיו אלו של מנסור עבאס אינם המחטף היחיד אותו הממשלה החדשה מנסה לבצע.

חקיקה פרסונלית נגד נתניהו, אותה מנסה תקווה חדשה לקדם, גם היא עשויה להיות מחטף. לא רק שתקווה חדשה לא נבחרו על בסיס הבטחה להעביר חקיקה שתמנע מראש האופוזיציה מלרוץ לכנסת בבחירות הבאות, אלא שטענת הקואליציה כאילו חקיקה כזאת לא יכולה לעבור ללא תמיכת ימינה של בנט היא שגויה. הרי הקואליציה אינה צריכה את סיעת ימינה על מנת להעביר חוק שכזה ברוב של 61 חברי כנסת. הרשימה המשותפת תשמח לתמוך בחוק זה (בתמורה להצעות נדיבות). ספק אם מהלך שכזה יגרום לקריסת הממשלה, שכן מדובר בקואליציה שאיש בה אינו מעוניין בבחירות ב-4 השנים הקרובות.

גם היום, בדומה לתקופות קודמות בהן נעשו שינויים מרחיקי לכת בחטף, אנו עדים לניסיונות לשינוי שיטת הממשל שלנו (שאכן צריכה שינוי, אולם בהסכמה ציבורית), להתנעת תהליכים מדיניים שעלולים להביא לנרצחים נוספים ולניסיונות להיפטר מאיש אחד – בנימין נתניהו.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. הימין זוכה בבחירות ברב,

    מדיניות השמאל מבוצעת כי בקרב הפקידות הבכירה, הקצונה הבכירה בצה"ל ובמשטרה ובעיקר בקרב הגורמים המשפטיים – מושלת "הדעה הנכונה".

    בימי נתניהו לאחר שנבהל מבחירת יועמ"ש במה שידוע כברון חברון איבדה הממשלה את הסמכות למנות ולפטר את היועמ"ש – אם בעבר יועמ"ש ידע כי הוא חייב את המנוי לממשלה ובסמכותה לפטרו הרי היום יש "ועדת איתור" ברשות שופטי העליון שעליהם היועמ"ש "הסביר" ירצה בעתיד להצטרף – בכך הממשלה קיבלה "משגיח" מטעם רשות העל ב"ועדת הקישוט של הכיתה".

    הקצינים הבכירים שמשתחררים מצה"ל נשמעים כאלו יצאו מאותו פס יצור בדעתם, האם יתכן שרק "אנשינו" מקודמים לדרגת אל"מ – תא"ל? אם הימין מהווה את רב העם בישראל – האם יש חשוב מתמטי שיכול להסביר למה רב הקצונה הבכירה מייצגת את "מדינת צפון ת"א השבעה"?

    איך יתכן כי מי שקורה את הדווחים על ניירות עמדה של הפרקליטות לא שואל את עצמו האם כל אלפי האנשים שם מצביעים "מרץ" – אם כך איך כל זה קרה?

    התשובה הפשוטה (לדעתי) שהימין לא בשלטון. אנשי הימין מחפשים את הליטוף של התקשורת הדוברת עברית (לא כתבתי ישראלית), את תמיכת הפקידות – הם נבחרו בקולות של הימין אבל הם לא כאלו. הם אניני טעם, הם ליברלים, הם מתורבתים. עושה רושם שהליטוף והפרגון מהפקידות שלמעשה אמורה לסור למרותם חשובה להם מקהל שולחיהם.

    אל תטען כנגד השמאל, הם משחקים מצויין בקלפים חלשים – תטען כנגד הימין שלא מצליח למשול מזה כמה עשורים. תטען כנגד נתניהו שכיהן כרוה"מ בתקופה הארוכה הזו וידע לצטט שהוא ישמור על ביהמ"ש העליון והוא מנע כל מעשה חקיקה להגבילם.

    למעשה, אם את רב ההחלטות מקבלת הפקידות מה זה חשוב מה הדעה של המיניסטר שלוקח לו או לה כמה חודשים להתאקלם במשרד ופוליטיקה מפלגתית גוזלת לו\ה חלק גדול מזמנו?

    1. הימין זכה ברוב בדיוק פעם אחת: בבחירות האחרונות.
      אבל למערנו, סער, בנט וליברמן החליטו להעדיף הצטרפות ונתינת כח למחנה השני.

    2. מה שאתה מפספס הוא שהמגמה היא שבכל הזרועות יש לאט לאט התקדמות של אנשי ימין ועליה באחוזם בכל הדרגות. היום קשה לדמיין מטכ״ל בלי כיפות סרוגות, קורס קצינים הוא רובו ימני וכוכבי עצמו הוא כנראה הרמטכ״ל הימני ביותר בהיסטוריה. ואלה רק דוגמאות מהזרוע הבטחונית.
      וכל זה תודות לליכוד שלאט לאט שינה את התודעה בארץ ובעולם. מתברר שאהרן ברק הוא לא היחיד שעשה פה מהפכה שקטה בעשורים האחרונים.
      נכון, נתניהו אמר שהוא יגן על מערכת המשפט, וגם נשא את נאום בר-אילן אבל נתניהו הוא עוף מוזר, פוליטיקאי שמדבר יותר שמאלה ממעשיו(כדי להרגיע את השמאל) וגם יודע לבחור את הקרבות שלו לפי מה שריאלי(אגב, שקד חזקה את היועמ״ש פי כמה ממנו).

      מה שאתה מפספס הוא שלצד ימנים שמחפשים את הליטוף יש סוג מסוכן יותר: אלה שמחפשים הישגים עכשיו. כי כמו שכתבת, צריך קודם לשנות את המערכת מלמטה ואז אפשר יהיה לקדם מדיניות ראויה. ואם בכמה עשרות שנים שזה יקח נצטרך לסבול תקשורת מסיאה, מחטפים משפטיים ועוד כמה גלי פיגועים-חשוב לזכור שבסוף הדרך זה ישתלם ובגדול!

  2. עיסקת לקניית שלטון
    הקונה מעביר 25% מתקציב המדינה לכת של בטלנים
    שמצידם יתנו לו את קולותיהם.
    אזרחי המדינה משועבדים לעיסקה.
    אפשר לומר שבמצב כזה כמעט כל אמצעי כשר לסכל את ההשתלטות העויינת.

    1. אמת.
      זה נורא עצוב כשפוליטיאים ציונים ש(לפחות לטענתם) אכפת להם מהמדינה מחליטים להישען על קולות הערבים ואף לתת להם תפקידים רבים בקואליציה ובממשלה רק בגלל שנאה למנהיג ציוני אחר וקנאה בפופולריות שלו.

  3. מעניין מה עושה יהודים ועוד שבאו מהאף הימני כמו אולמרט להגיש על מגש של כאילו שלום אבל לא, על מגש של כניעה בלא להתנגדות או ירייה אחת, להעניק לאויב את בסיס קיומו של עמו?

    1. במקרה של אולמרט זה פשוט. האיש הסתבך בעבירות פליליות אמתיות להבדיל מנתניהו. ניסה להציל את עורו על חשבון מדינת ישראל בדומה לשרון שנחלץ מהתיקים שלו ע"י ההתנתקות. מה שהקל עליו הוא שבניגוד לנתניהו רעייתו וילדיו הם חברי מר"צ. אבל השאלה הזאת תקפה לרוב "נסיכי" הליכוד: ציפי לבני, בני בגין, מרידור … בנט איננו אלא אופורטוניסט חסר טיפת מצפון. בסוף נראה שהפוליטיקה הישראלית הצליחה להצמיח רק מנהיג אחד ראוי לשמו ובעל שיעור קומה והוא נתניהו.

  4. חלאות ה00מול
    הרסו את המדינה
    וימשיכו להרוס
    כל זמן שהם בהנהגה..
    צריך לגרום ל00מול לרדת..
    להביס אותם בבחירות,
    לפרק את בג'ץ
    לפרק הפרקליטות המושחתת
    ולחזור לימי נתניהו, החכם, המנהיג המושלם, הפליטיקאי-על
    שרואה למרחקים, שיודע לנהל מדינה
    שצח-כשלג במובן המוסרי..
    ולהעמיד לדין את כל תופרי התיקים המופרכים..להושיב אותם אחרי סורג-ובריח לעולמי עד
    מדינת ישראל אהובתי, עוד נחזיר עטרה ליושנה..לא רחוק היום

  5. יש גם אור באפלה.
    אם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות ניתן לראות שהימין רק הולך ומתחזק. כשהשנה לראשונה מפלגות הימין עברו את גבול ה61 מנדטים(אך לצערנו בנט, סער וליברמן בחרו לתת את הכח לגוש היריב תמורת תפקידים וליטופים). זה רק עניין של זמן עד שתקום קואליציית ימין שתוכל לעשות מחטפים משלה.
    כל הכבוד לליכוד שהוביל למצב הזה בסבלנות ועבודה קשה. בעיקר בעשור וקצת האחרון.

  6. ארז תדמור הנהדר כותב על כך ארוכות בספרו המעולה "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". פוליטיקה היא לא רק הכנסת והממשלה. השמאל מעולם לא נטש את כוחו ושליטתו באקדמיה, במערכת המשפט (בג"ץ, בתי המשפט, פרקליטות, יועמ"ש) ובתקשורת. לכך יש להוסיף בשנים האחרונות גם את הקצונה הבחירה במשטרת ישראל.

    הפתרון למצב זה פשוט- צריך קואליציאת ימין חזקה של מעל ל-61 מנדטים אשר תעביר את פסקת ההתגברות ובכך תחזיר את הבג"ץ לגודלו הטבעי. לאחר מכן ניתן יהיה לטפל במערכת המשפט, בתקשורת ובכל אלה שחותרים תחת מדינת ישראל.

    אני מבקש להבהיר – לא מדובר על רדיפה וציד מכשפות. מותר ואף רצוי שיהיה שמאל ומגוון דעות במדינה דמוקרטית. הבעיה שמאז קריסת הפרדיגמה של אוסלו ושטחים תמורת שלום, השמאל הציוני הפך לפרוגרסיבי אנטי ציוני שאין לו דבר להציע למעט פירוקה של מדינת הלאום היהודי.

  7. פשוט- כשהשמאל אולז בשילטון- מיד יורה לכל הכיוונים ומנצל חולשת האופוזיציה להתמודד בפינצטה דבר אחר דבר. ועוד- בימין יאוש מראש מבג'צ ולא מנסים להיעזר בו נגד הדורסנות…

    1. לדעתי, לא מדויק.

      ההבדל בין דעתינו נמצא ככל הנראה, בסיבה (!) להחלטות כאשר הימין בשלטון. ההבדל הוא: כאשר מי ממפלגות הימין (האמיתיות, לא הבוגדים במצביעיהם שגם גנבו שם קליט: ימינה) נמצאים בשלטון, הן מתנהלות תוך שמירה על החוק. אפשר להווכח על החלטות כאלה ואחרות (תמיד יש חלופות), אך מפלגות הימין לרוב נמצדות לחוק.

      כאשר הפאשיסטים מסמול נמצאים בשלטון: הם פועלים בדורסנות, תוך עבירה ברורה על החוק.

      הוכחה? קלי קלות:

      כאשר נתניהו הרכיב את הממשלה הקודמת (זו בה גנץ, היה ראש ממשלה חליפי) ועמד למנות את גנץ כראש ממשלה ראשון (בהתאם לדרישת הפאשיסטים הלא מכירים בחזקת החפות, לפיה על נתניהו להוכיח קודם כל שהוא זכאי ואז הוא יוכל לכהן כראש ממשלה שני), נזעקו אותם הפאשיסטים בסעיף 13 (ג) לחוק יסוד: הממשלה – בו כתוב שרק ח"כ אשר *קיבל* את מנדט הנשיא, יוכל לכהן כראש ממשלה ראשון ולפיכך, אסור לנתניהו למנות את גנץ, בזמן שאת המנדט נתן הנשיא לנתניהו.

      אך כאשר, חסר תעודת הבגרות קיבל את המנדט מהנשיא, אך את ראשות הממשלה הציע לבוגדים במצביעיהם בנט ושקד – "לפתע", שכחו הפאשיסטים את החוק וה"יועצים המשפטיים" מצאו שסעיף 13א(ב) המדבר על ממשלת החליפים, לא כולל הוראה כזו (למרות שיועצי האחיתופל, "שכחו" שבדברי ההסבר לחוק כתב המחוקק מפורשות, שגם בסעיף זה, ראש הממשלה הראשון חייב להיות זה אשר קיבל את המנדט מהנשיא).

      מילא הפרשנות השונה לסעיפי החוק – עצם השינוי ממה שנדרש מנתניהו, זו עבירה על החוק – כלל יסודי הוא, שחוק חל באופן זהה על כולם. מילא לא היינו נדרשים לסוגייה הזו בממשלה הקודמת, אך אם נדרשנו – זהו התקדים וגם אם ניתן להתפלפל ולעקוף את זה לפי נוסחים שונים של סעיפים שונים. עצם השינוי, בעייתי ביותר.

      גם היטלר, כאשר עלה לשלטון, השתמש ב"חוק" כנגד יריביו הפוליטיים. גם לפני שאסר לבסוף, על מפלגות אחרות. זו היית רק סוף הדרך ובדרך עצמה, ניצלו הנאצים את החוק ע"מ לפגוע ביריביהם.

      הבוגדים במצביעיהם יכולים לבגוד במצביעיהם (זו לא חובה חוקית) אך אם נניח שדמוקרטיה ישראלית, אכן היית חשובה להם – היו צריכים לפרוש מתקידיהם. לא בכל מחיר במשטר דמוקרטי, הופכים להיות שר או ראש ממשלה. זאת, על בסיס העבירה שלעיל (דרישה שונה מהם ממתחריהם הפוליטיים). אך הפאשיסטים אינם עוסקים בחוק ודמוקרטיה – אלה בשבילם, רק אמצעים להשיג את השלטון. שימוש בחוק כנגד יריבים פוליטיים, זוהי אחת ההגדרות של משטר פאשיסטי והיות וכל הקואליציה הנוכחית נתנה לכך יד (גם בשתיקה, תוך הנאה מתוצאות העבירה) זו ההוכחה שאלה פאשיסטים ואין להם שום דרך לומר היום, שאינם כאלה.

      לפיכך, אין מקום בכנסת הבאה לא לבנט הפאשיסט, לא לשקד הפאשיסטית, לא לסער הפאשיסט, לא לאלקין הפאשיסט, לא לליברמן הפאשיסט ולא לשאר הפאשיסטים ממפלגותיהם! האנשים האלה צריכים להיות מגורשים לנצח, מכל תפקיד ממלכתי.

    2. ומכאן יוצא שגדול הפאשיסטים הוא היועמ"ש שבאמצעות ה"פרשנויות" שלו לחוק "נעל" את נתניהו, וכך סלל את הדרך לממשלת הביזיון הזאת. לא במקרה פניו הקרינו כזה אושר (כפי שתפס במצלמות) עם כינון הממשלה הזו.

  8. זו לא גנבה, זה הרבה יותר גרוע – הניסיון לחוקק חוק פרסונלי כנגד נתניהו החל בדיעבד (!), זהו פאשיזם!

    עיקרון החוקיות – אחד הכללים היסודיים ביותר במשטר דמוקרטי (זה שנוכלי הסמול, אינם למדו משפטים ו/או מדעי המדינה ולכן אינם מכירים את המותר והאסור בחקיקה, מסביר מדוע הפאשיסטים משקרים שיש להם קשר לדמוקרטיה), קובע שחקיקה יכולה להיות תקפה, רק מרגע החקיקתה.

    זה אומר, שאפילו על הפאשיסטים שבגדו במצביעיהם וגנבו את ראשות הממשלה, אינו חל חוק, אשר יחוקק בכנסת זו. היות וכאשר התמודדו על התפקיד וקיבלו (באמצעות גניבה ובגידה אך אנו מדברים על התאריך) – היה זה לפני החלת חוק זה. אך אפילו הפאשיסטים בפמפלט של שוקן, מפרסמים ברבים שזו חקיקה פרסונאלית כנגד נתניהו.

    גם היטלר, כאשר נבחר – מנע משאר המפלגות להתמודד בבחירות, בדיוק באמצעות חקיקה (!) ולכן, הדמוקרטיה הישראלית אכן בסכנה – מהפאשיסטים שהשתלטו על הרשות הנבחרת (זה שהפאשיסטים האלה קוראים לכל האחרים פאשיסטים, זה צפוי ורגיל. (א) גם היטלר עשה זאת ו(ב) אינן יכולים לנקוב בשום פעולה, הקרובה אפילו לפעולה שלהם – למעט הכפשות וביטול חזקת החפות, אשר האחרונה מוכיחה שוב (לא מפתיע, פאשיסט סמולני נשאר פאשיסט סמולני) שהם פאשיסטים).

    לפיכך, עפ"י מעשיהם – אל תגידו שמאל אלא אמרו פאשיסטים.

    לכן, ע"מ שמדינת ישראל תמשיך להיות דמוקרטית – אין מקום בכנסת הבאה לא לבנט, לא לשקד, לא לסער, לא לאלקין, לא לליברמן ולא לשאר הפאשיסטים ממפלגותיהם! האנשים האלה צריכים להיות מגורשים לנצח, מכל תפקיד ממלכתי.