איילת המהתלת

איילת שקד ממשיכה את מסע היסורים המבויים שלה. כשהמכשיר מקליט היא ימנית – כשלא שומעים – היא מקדמת אג'נדה שונה לחלוטין

איילת שקד. מינוי תמוה (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

כאשר איילת שקד התמנתה לכהן כשרת המשפטים בשנת 2015 מתבקש היה שתסיים את כהונתה של מנכ״לית המשרד דאז, אמי פלמור, שכן מדובר באשת שמאל שמינתה ציפי ליבני. אין זה דבר יוצא דופן ששר חדש ממנה מנכ״ל למשרדו אבל איילת שקד השאירה את פלמור בתפקידה ורק כאשר אמיר אוחנה התמנה להיות שר המשפטים הוא נפרד לשלום מהגברת פלמור. ״הרבה גבות הורמו כשהשרה לא פיטרה אותי ואני נותנת לה קרדיט על כך״, אמרה פלמור באחד הראיונות, ״היה צפוי שהיא תביא מינוי פוליטי מהמפלגה אבל היא עשתה צעד שהפגין מקצועיות וסוג של מהלך בונה אמון מול המשרד והמערכת״.

זה בדיוק העניין – צעד בונה אמון. כך סללה איילת שקד את דרכה הנכלולית בפוליטיקה, בעזרת צעדים בוני אמון. אמון שלא הייתה ראויה לו מעולם. הרי זה לא מוזר לגבי איילת שקד שהיתה כבר חתומה על הצעת החוק לסגירת העיתון ״ישראל היום״ שהוגשה במרץ 2014. וכי איזו אשת ימין מעוניינת לסגור עיתון שבשל תמיכתו בבנימין נתניהו כונה ״ביביתון״?

עשר מעלות

אז כן, אני טוענת שאיילת שקד אינה אשת ימין ומעולם לא הייתה. כן, זו אותה איילת שקד שגיבתה את היועמ״ש לשעבר אביחי מנדלבליט והחליטה שלא להקים ועדת חקירה ממשלתית לבדיקת פרשת רות דוד. מדובר בעורכת דין רות דוד שהייתה פרקליטת מחוז תל אביב לגבי התנהלותה בעניין עורך הדין רונאל פישר. דוד, כזכור, נעצרה בחשד שהדליפה מידע מחקירות, תדרכה נאשמים לאחר סיום תפקידה ומנעה חקירה בפרשות שחיתות שונות.

כאמור, בשנת 2016 החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט לסגור את תיק החקירה כלפיה ״בשל היעדר ראיות מספיקות להרשעה פלילית״ למרות שאמר כי ״התנהלותה של רות דוד כפי שהתגלתה בחקירה היא בעייתית ואינה עומדת בקנה אחד עם נורמות ההתנהגות המצופות מפרקליט בפרקליטות המדינה״.
לאיילת שקד, כאמור, לא היתה בעיה עם זה. בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון נכתב:
״רק בדיקה עמוקה ויסודית על ידי ועדה בלתי תלויה תוכל להאיר באור השמש מה בדיוק קרה בשנות כהונתה של דוד כפרקליטת מחוז תל אביב, שקיימה קשרים חבריים עם גורמים שבעתיד יעמדו לצידה לדין״. ובכן, אנחנו עדיין מחכים.

בחודש אפריל 2016 מודיעה השופטת הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות, כי היא מתפטרת מתפקידה לאחר שנמנע פרסום דו״ח שכתבה על התנהלות הפרקליטות. גרסטל כתבה:
״במשך שנים רבות שקדמו להקמת הנציבות, התנגדו אנשי הפרקליטות להקמת גוף ביקורת עליהם, וכל ניסיון חקיקה כזה, נבלם. גם את הקמת הנציבות, על פי מסמך העקרונות, ליוותה התנגדות עזה ביותר של הפרקליטות״. היועץ המשפטי דאז, אביחי מנדלבליט, ביקש מהילה גרסטל לתקן את הדו״ח. היא כמובן, סירבה. שרת המשפטים דאז איילת שקד הסתפקה בהודעה קצרה המצרה על התפטרותה של גרסטל ומסתירה אנחת רווחה. כל כך הרבה גיבוי העניקה איילת שקד בהיותה שרת המשפטים לבג״ץ, לפרקליטות, ליועמ״ש מנדלבליט, לפרקליט המדינה שי ניצן. אבל רק דבר אחד היא מספרת על כהונתה: ״מיניתי שופטים שמרנים״.

שקט, ממנים

ובכן, היא מינתה שופטים שמרנים. שניים. השופט דוד מינץ והשופט אלכס שטיין. היא מינתה אותם כדי לצעוק כל השנים ״מיניתי שופטים שמרנים״ ולהסתיר את כל האסונות האחרים שחוללה ועדיין מחוללת, בראשם כל המאמצים הכנים שעשתה כדי שתקום ממשלת השמאל הנוכחית בראשותו של שותפה לדרך, נפתלי בנט.

ולמה אני מלאה אתכם בכל הפרשיות הללו? כדי לחסוך לכם את האכזבה לגבי תקוות השווא שאתם תולים בה באשר למניעת מינוי השופטים הפרוגרסיביים השבוע.
היא שמחה על המינויים שכן הם יעזרו לה בעקיפין ליישם את המשך ההרס שהחלה עם כינון הממשלה. לציבור, אגב, היא תספר על כאבי בטן ועל צעקותיה במסדרונות הכנסת.

לקריאת כל המאמרים של אורנה ישר – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

19 תגובות למאמר

  1. בדיוק כמו במקרה בו העליון החזיר לשפיטה את פוזננסקי-כץ (פרשת המסרונים),

    נמנעה שקד ממתן תשובה ישירה. העליון אף ביקש הבהרות לתשובתה. היא ניסתה לתרץ – https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001266746 – שכוונתה היא, איזה עונש קל מדי ולכן ניתן להסיק (להסיק תהיה עוד רגע מילה חשובה בתגובה זו), מה כוונתה (במקרה ההוא, זה היה להתיר את פסילתה של פוזננסקי-כץ לשיפוט).

    גם בשאר פרסומיה, מנסה שקד ללכת סביב מעשיה שלה עצמה ולנסות לזרוק הצהרות, מהן ניתן יהיה להסיק שדעותיה הן ימין. דוגמא אלמנטרית תהיה פרסומי מפלגת "שקרנה" לפני הבחירות.

    אז המסקנה היא אלמנטרית ביותר. מעשיה (!) של שקד (והעובדה שהפכה במו ידיה את פרסומיה ללא אמינים), מובילים למסקנה פשוטה ביותר – שקד אחראית להשתלטות החמאס על ממשלת ישראל. מה לעשות שזה אחיה הפוליטי, ראש ממששת המנדטים, אמר על שותפיו הנוכחיים לקואליציה, שהם "תנועת אחות של החמאס". שני הבוגדים במצביעיהם, צריכים להיות אחראים קודם כל למה שהבטיחו ואמרו בעצמם. הבטחה שאינה חקיקה ולפיכך, תלויה בשיתוף פעולה קואליציוני אלא הבטחה שעמדותיהן האישיות של זוג הבוגדים במצביעיהם הם כך וכך – תלויה לשם מימושה, רק בזוג השקרנים.

    וזו הסיבה, מדוע בנט, סער, אלקין, שקד, אורבך, קארה, סילמן, פינטו, כלפון, כהנא, שאשא-ביטון, השכל, בגין, יצחק-הלוי, שיר, האוזר והנדל – כל כנסת הבאה, אתם תראו רק מבחוץ.

    1. כל הסיבות שציינת, מוצדקות ככל שיהיו, מתייחסות רק למפלגת ימינה?
      אז למה מנית את אנשי תקווה חדשה בפיסקה האחרונה?

    2. אלא שמי שתמכה בחמאס היתה דווקא ממשלת ישראל הקודמת בראשות ביבי. זאת על חשבון הרשות הפלסתינית והרצון להוכיח ש"אין עם מי לדבר". דווקא הממשלה הנוכחית מנסה לאזן יותר את היחס שלה לרשות ולחמאס.

    3. לגבי מפלגת תקווה חדשה – מפלגה זו יזמה ועדיין מנסה לקדם, חקיקה החלה בדיעבד (חקיקה למפרע אסורה במשטר דמוקרטי), המבטלת בפועל את חזקת החפות.

      פי שפורסם לדוגמא כאן: בתקווה חדשה רצו לקדם חוק שימנע מנתניהו להתמודד בבחירות – https://news.walla.co.il/item/3440416

      או כאן: https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.9064454 – ציטוט : "אחת המחלוקות נוגעת לשאלה אם החוק יוחל גם בדיעבד – כך שימנע מבנימין נתניהו לשוב ולהתמודד על התפקיד."

      חקיקה כזו, החלה בדיעבד, מבטלת את חזקת החפות וזאת במטרה מוצהרת לפגוע ביריב פוליטי, זהה לחקיקה שהיטלר יזם עם עלייתו לשלטון. עם עלייתו לשלטון, השתמש היטלר בחקיקה ע"מ לאסור על יריבים פוליטיים. מה שהביא לדוגמא לכך, שבבחירות של מרץ 1933 – זכתה המפלגה הקומוניסטית ב-81 מושבים ברייכסטג (כ-12%) אך נציגיה לא יכלו להופיע בציבור וודאי לא לכהן, כשליחי הציבור של בוחריהם, כיוון שברגע שהיו מופיעים, היו נאסרים.

      התוקף החוקי למאסרים אלה, היה מכוחו של צו שהיטלר יזם, לאחר הצתת הרייכסטאג הידועה. אז ראשית, הרי לך דוגמא אחת מיני רבות, לשימושו של היטלר בחוק שכל מטרתו היא לפגוע ביריבים פוליטיים ולמנוע מהם להתמודד ו/או לכהן ברשות הנבחרת. שנית, הצו המדובר התיר לא רק מאסר של קומוניסטים לאחר מתן הצו אלא נתן תוקף חוקי *בדיעבד* לכל אלה שנעצרו עד כה.

      אז במשטר דמוקרטי, אף מהנדס תודעה של שוקן, לא יכול לכתוב "אחת המחלוקות נוגעת לשאלה אם החוק יוחל גם בדיעבד". כיוון שכפי שהדגמתי, רק במשטרו של היטלר חוק כזה יכול לחול בדיעבד (למפרע).

      אין מקום לחקיקה פאשיסטית במדינת ישראל בשנת 2021/22. לכן, אנשי תקווה חדשה, ראויים עוד פחות מאנשי ימינה, לכהן כבוחרי ציבור.

      ניסיון פתטי להסיט את הדיון, מר גור. אתה מגיב לכתבה המבקרת את מעשיה של איילת שקד. אם אתה מרגיש דחף עז להסיט את הדיון לכל נושא שלא מופיע במאמר לו אתה "מגיב", ברור שאין לך כל תגובה לוגית לכתוב במאמר, אין לך תגובה לוגית למה שאני כתבתי ולפיכך, אתה מנסה להסיט את הדיון אפילו לא לנושא שקרוב – נתניהו, חמאס, רע"מ, רשות פלסטינית – העיקר שמישהו יבלע את הפיתיון שלך והדיון יוסט.

      ניסיון פתטי כאמור, המעיד אלפי מונים יותר מכל "תוכן" שכתבת, שאין ולא היית לך שום כוונה לנהל דיון.

  2. 'וכי איזו אשת ימין מעוניינת לסגור עיתון שבשל תמיכתו בבנימין נתניהו כונה ״ביביתון״?'
    אשת ימין שמבינה שמצב שבו יש עיתון שמחולק בחינם בגלל יכולות מימון פסיכיות של טייקון בעוד שעיתונים אחרים חייבים לגבות כסף כדי לשרוד כלכלית לא בדיוק מסתדר עם התזה הימנית של "תקשורת חופשית". כדי לקדם תקשורת חופשית צריך להוריד חסמים ולעודד תחרות – אני בעד לפתוח את שידורי הרדיו הארציים לגופים פרטיים. צריך לוודא שלאף עיתון אין יכולת לשלוט על השוק באמצעים פסולים כמו שישראל היום שלט ועדיין שולט (אני יכול לאהוב את מה שיש בעיתון הזה ויכול שלא, אבל האופן שבו הוא מתקיים לא בדיוק מסתדר עם התזה של תקשורת חופשית). צריך למנוע הארכת זיכיונות אוטומטית לערוצים מסחריים.
    ומילא אם ישראל היום של אותה התקופה (2013-2014) היה עיתון ימני-לאומי ענייני בזירה שבה אין הרבה כלי תקשורת ימניים, מצב שמצדיק באופן חד פעמי את הויתור על העקרונות הנשגבים של השוק החופשי. אבל לעיתון שנותן גיבוי למנהיג פוליטי ללא קשר למעשיו אין שום סיבה לתת הנחות מיוחדות. נכון שהצעת החוק הייתה כתובה באופן בעייתי שמכוון ספציפית למצב שבו היה אז עיתון ישראל היום אבל כידוע חוקים עוברים שינוי כאשר הם נכנסים לועדות. ברגע שנתניהו הלך לבחירות בגלל הצעת חוק שמחייבת תחרות בין עיתונים שונים, הוא הוכיח שמה שמעניין אותו זה לא תקשורת חופשית אלא שמירה בכוח על גופי תקשורת ואנשי תקשורת שנאמנותם שמורה לו. אפילו עיתון ישראל היום לא עניין אותו, שהרי הוא הבטיח למוזס שיפעל לסגירתו אם יקבל סיקור אוהד בידיעות אחרונות. האם באמת התכוון למה שאמר והאם היה יכול לעשות זאת אילו היה רוצה? לא בטוח, אבל הכוונה זה מה שחשוב.
    זה נכון שבנט ושקד הם לא בדיוק מודל לקידום מדיניות ימנית-עניינית בכל מחיר, לטוב ולרע, אבל האדם האחרון שיכול להתלונן על כך זה נתניהו; הדבר נכון גם לכל אלו שתומכים בו ללא תנאים.

    1. שוק חופשי הוא שוק שאין בו התערבות. לאו דווקא שוק שיש בו הרבה מתחרים.
      אם מתחרה מצליח להציע הצעה ללקוחות שאף יריב לא מצליח להתחרות בו הוא כנראה ישתלט על השוק אבל זה רק יבטיח שהלקוחות יקבלו בהכרח את האופציה הטובה ביותר המעשית.
      וכל עוד אין התעבות חיצונית הוא תמיד יחיה בחד שאם הוא ירע את התנאים יבוא יזם אחר ויציע הצעה טובה יותר.
      לכן, חוק ישראל היום לא קידם את השוק החופשי אלא פגע בו ובאזרחי ישראל שנאלצו בגלל החוק האינטרסנטי להתפשר על הסחורה שהם קיבלו.

      בנוסף, ישראל היום מעולם לא נתן גיבוי מוחלט לנתניהו יותר מאשר עיתונים אחרים נתנו גיבוי למפלגות אחרות. אם כבר, מדור הדעות הקפיד מאז יסוד העיתון לפתוח את תרבות הדיון לכל המעוניין לכתוב.
      אגב, היות ולישראל היום יצא שם(לא מוצדק) של עיתון מוטה אפשר להניח שמי שהליט לקרוא אותו ידע לאן הוא נכנס ולכן לא מדובר על הטיה.
      ואפילו אם העיתון היה מגבה פוליטיקאי ספציפי-אז שימצאו עיתון משלהם ויתחרו על הקהל. ק אזכיר לך שלבנט ושקד היה את 'בשבע' מתחילת דרכם הפוליטית.

    2. לימני –
      שוק חופשי שאין בו שום התערבות מצד המדינה לא באמת יכול להיות חופשי, כי יכולים להיווצר בו מונופולים שיתבטאו בקרטלים ותנאי העסקה רעים ואחידים. קרא את הפרק על הקפיטליזם בספר 'קיצור תולדות האנושות' ותבין.
      ובקשר ל"חוק ישראל היום", הוא בא למנוע מצב שבו אדם עם הון עתק ישקיע בעיתון חינמי בעוד עיתונים אחרים יהיו צריכים לגבות כסף כדי לשרוד כלכלית. דומה המצב לרשת מזון תפתח סניפים ליד עסקים קטנים מקבילים ותמכור במחירי רצפה כי יש בעל הון שמכסה אותה על ההפסדים, כאשר המטרה העיקרית היא לא מכירת המוצר אלא הרצון לרסק את העסקים הקטנים שליד הסניף של הרשת. אני מסכים שהחוק נוצר ממניעים עקומים ונוסח באופן בעייתי, אבל גם אם חברי הכנסת שתמכו בו (כולל איילת שקד) עשו זאת מתוך שלא לשמה חוק שמיישם את עקרון התחרות הוא חוק לשמה שמשרת את מטרת שוק חופשי ותקשורת חופשית. עוד דוגמה לחוק שעבר ממניעים עקומים אבל יש בו היגיון בריא במקרים רבים הוא חוק ההסדרה.
      ובקשר לעיתון ישראל היום, בתקופה שבה החוק עלה לדיון בכנסת העיתון כמערכת תמכה בנתניהו בצורה מוחלטת ובלתי מעורערת, כאשר בעלי הטורים המעטים שבקרו אותו היו עלי תאנה גלויים ללא השפעה על הקו של העיתון. גיבוי כמו שקיבל נתניהו לא קבל אף פוליטיקאי ואף מפלגה משום כלי תקשורת. גם גופי תקשורת עם גוון שמאל מובהק בקרו אנשי שמאל כאשר סטו מעקרונותיהם או כאשר סרחו מבחינה מוסרית. בקשר לעיתון בשבע, היחס שלהם לבנט ושקד תמיד היה חשדני, למרות כל הכבוד והשבחים שהם קבלו בו.
      כיום עיתון ישראל היום מאוזן יותר וענייני יותר מבעבר (מה שלא ממש אפשר לומר על אתר מידה) ועדיין אני ערני לפוזיציה כאשר אני קורא בו. הדבר נכון גם למה שאני קורא בעיתון הארץ וברבים מגופי התקשורת הנוספים. בעבר זה לא היה כך. וכן, יש מקום לעיתון שמגויס כולו לגיבוי פוליטיקאי ספציפי ולא בהכרח צריך לסגור אותו. המעט שכן חייבים לעשות זה לחייב אותו בכללי משחק הוגנים ובתחרות אמיתית.

    3. א.ומה הבעיה עם מונופולים? אם התנאים הללו באמת גרועים אז יבוא יזם ויפיל אותם ואם לא אז כנראה שהתנאים הם הטובים ביותר המעשיים ואין מה לצפות לתנאים טובים יותר כשלוקחים בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים(המעסיק והמועסק).
      ב.אף אחד לא זורק כסף לפח רק כדי שאחרים יפסידו. וגם אם כן-אם אין רווחים אז בסוף הכסף יגמר ויעלה במקומו מישהו אחר. זכותם להציע מודל עיסקי מוצלח ולדחוק אחרים החוצה. כפי שכתבתי-זה מבטיח ללקוחות הישארות רק של המוצר הזול ביותר.
      ג.זה לא מה שאני זוכר בתור קורא קבוע של ישראל היום ובשבע(את בשבע עזבתי מאז) ומדי פעם גם עיינתי בידיעות.

    4. ודרך אגב, לגבי הרעת תנאים-בשסיל זה יש כלי שנקרא שביתה. אין שום קשר לשוק חופשי.

    5. שמאלני שמאלני שמאלני.
      תגיד לא, עדיין שמאלני.
      נתנייהו הוא המנהיג הלאומי, יבוא ימני ימני אחריו, ואף אחד מהימין לא דואג, אז למה שמאלנים שונאים את נתנייהו? כי הוא היכניס מידייה ימנית בכח, כי זה מה שהשמאל מאפשר.
      אז שמאלני לך לכתוב בעיתון הארץ, מספיק לימין לקרוא כל יום בכל מקום ואתר את הזבל השמאלני שלך.

    6. "חוק ישראל היום" באמת "בא למנוע מצב שבו אדם עם הון עתק ישקיע בעיתון חינמי בעוד עיתונים אחרים יהיו צריכים לגבות כסף כדי לשרוד כלכלית"?
      ומה עם אתר YNET החינמי – זה לא עיתון שמופץ בחינם?
      ומה עם אתר MAKO החינמי של חברת "קשת" שגם הוא בבעלות מיליונרים?

      עיתון "ישראל היום", בתקופה שבה החוק עלה לדיון בכנסת באמת "תמך בנתניהו בצורה מוחלטת ובלתי מעורערת, כאשר בעלי הטורים המעטים שביקרו אותו היו עלי תאנה גלויים ללא השפעה על הקו של העיתון"?
      האם יש איזה כלי תקשורת בישראל שלא מוחזק ע"י מולטי מיליונר ומקדם את האג'נדה האישית שלו כולל תמיכה במועמד שלו לראשות הממשלה?
      הארץ (תמר זנדברג, ניצן הורוביץ) – עמוס שוקן והאוליגרך הרוסי הנמלט לאוניד נבזלין
      קשת + אתר מאקו (גדעון סער) – דודי ורטהיים וחברים
      רשת + אתר רשת 13 (נפתלי בנט) – אודי אנג'ל
      ידיעות אחרונות + אתר YNET (יאיר לפיד, איילת שקד) – נוני מוזס
      לכולם מותר, רק ל"ישראל היום" אסור.
      אתה כנראה מעדיף רק כלי תקשורת שמפרנסים עיתונאי חצר של לפידיתון (כולל אתר YNET), של גנציתון ("העיתון שחושב בשבילך") ושל ברקיתון (כולל אתר MAKO), אבל מדבר גבוהה גבוהה על "הגינות".

    7. לימני – ה
      בעיה עם מונופולים היא שנוכחותם בשוק לא באמת מאפשרת לשחקנים חדשים להיכנס לתחום, שהרי הסיכון הכלכלי הכרוך במיזם גדול מהסיכוי לשבור את המונופול. אם המדינה לא מתערבת בשוק החופשי כלל או שאינה פועלת באופן אקטיבי נגד המונופולים היא מאפשרת להם להתקיים ולדרוס את הצרכנים והעובדים בלי שבאמת ניתן יהיה להתחרות בהם. הבנק יידע שהסיכון גבוה מדי ולכן לא יסכים להלוואה, או לחילופין יגבה ריבית אסטרונומית תמורתה.
      בעולם כזה הפונקציה שנקראת שביתה אינה קיימת או שאינה רלוונטית, שהרי אין לעובדים יכולת להשוות לתנאי העסקה אחרים ולעיתים אפילו להעלות על הדעת שתנאי העסקה טובים יותר אפשריים.
      שני אלו מעידים על כך שמונופולים סותרים דה פקטו את עקרונות השוק החופשי.
      אני חולק על ההגדרה של זריקת כסף לפח. מדובר בהשקעה זמנית שאמורה להניב רווח גדול יותר בעתיד במקרים רבים. במקרה של עיתון ישראל היום, ההשקעה של אדלסון לא נבעה ממניעים עסקיים אלא אידאולוגיים ולמיליארדר כמוהו אין שום בעיה לממן עיתון גם בלי לראות מזה רווחים. זאת לא יכולת שניתן להתחרות בה ולכן חוק המחייב תחרות הוגנת בין עיתונים במצב הקיים נאמן לעקרון המהותי של שוק חופשי.
      אני דווקא כן זוכר את התמיכה האיתנה וחוסר הביקורת של ישראל היום כלפי נתניהו, אם כי המערכת ידעה להסוות את זה באופן מתוחכם למדי. גם אם נתניהו עשה משהו שמצדיק ביקורת נוקבת של ממש העיתון של אז היה נותן לזה במה לכל היותר במדור דעה שולי. ייאמר לזכותו של העיתון שמעולם לא פרסם מידע שקרי בכל מה שקשור לעובדות עצמן. בשנים האחרונות התמיכה הבלתי מסויגת כבר לא קיימת.

  3. וחשוב לזכור: מינוי שני שופטים ימנים לבית המשפט העליון הוא הישג רק על הנייר שהרי נשיא בית המשפט העליון קובע את הרכב השופטים(וכולנו יודעים לאן נושבת הרוח במשרד נשיא בית המשפט העליון) ולכן אין להם סיכוי להיות אי פעם דעת רוב. וזה עוד בלי לדבר על דיונים משמעותיים בהם יש יותר מ3 שופטים.
    כך ששני השופטים המכובדים אינם בעלי השפעה אמיתית ומינויים אינו הישג כלל.

  4. אז למה רק עכשיו? והאם הקריטריון להיות מנהיג "ימני" הוא ניקיון כפיים? ומה עם חיים כ"ץ, אריה דרעי וביבי בעצמו? אני מבין את האכזבה אבל כדאי להכיר את העובדות. בחודש נובמבר 2016 פירסמה שקד את רשימת המועמדים לבתי המשפט. מתוך 28 מועמדים, 12 היו מקרב הציונות הדתית. מלבד מינץ (המתנחל) ושטיין מכהנים בבית המשפט גם השופטים הסרוגים סולברג (המתנחל) ווילנר. למעשה הכותבת אפילו לא מסתירה את מניעיה: תמיכתה של שקד בנפתלי בנט להקמת הממשלה.

    1. מה???

      התגובה להפרתה של איילת שקד את כל הבטחותיה לבוחרים, החלה מיד עם הפרתה. זהו פרט אלמנטרי וידוע לכל אדם בוגר. כך ש"אז למה רק עכשיו?" זהו כשל לוגי.

      נהפוך הוא. המאמר הגיוני לחלוטין – בדיוק כפי שגב' שקד הפרה את כל הבטחותיה לבוחרים (לא הבטחות חקיקה – אשר מעצם טבעם תלויים בשיתופי פעולה וקואליציה אלא הבטחות למעשיה שלה עצמה – התלויים בה בלבד), אין לצפות ממנה למינויים דומים לאלה שביצעה בעבר, כיוון שהעבר היה העמדת פנים על ידה.

  5. מאמר נהדר ומאיר עיניים.
    לצערי לא מעט אנשי ימין אמיתי עדיין מחכים שתתפכח וכדו', לא ולא.
    מדובר היה תמיד, יחד נחלולי בניטו, בסוס טרויאני בימין הישראלי.

  6. לימני – הבעיה עם מונופולים היא שנוכחותם בשוק לא באמת מאפשרת לשחקנים חדשים להיכנס לתחום, שהרי הסיכון הכלכלי הכרוך במיזם גדול מהסיכוי לשבור את המונופול. אם המדינה לא מתערבת בשוק החופשי כלל או שאינה פועלת באופן אקטיבי נגד המונופולים היא מאפשרת להם להתקיים ולדרוס את הצרכנים והעובדים בלי שבאמת ניתן יהיה להתחרות בהם. הבנק יידע שהסיכון גבוה מדי ולכן לא יסכים להלוואה, או לחילופין יגבה ריבית אסטרונומית תמורתה.
    בעולם כזה הפונקציה שנקראת שביתה אינה קיימת או שאינה רלוונטית, שהרי אין לעובדים יכולת להשוות לתנאי העסקה אחרים ולעיתים אפילו להעלות על הדעת שתנאי העסקה טובים יותר אפשריים.
    שני אלו מעידים על כך שמונופולים סותרים דה פקטו את עקרונות השוק החופשי.
    אני חולק על ההגדרה של זריקת כסף לפח. מדובר בהשקעה זמנית שאמורה להניב רווח גדול יותר בעתיד במקרים רבים. במקרה של עיתון ישראל היום, ההשקעה של אדלסון לא נבעה ממניעים עסקיים אלא אידאולוגיים ולמיליארדר כמוהו אין שום בעיה לממן עיתון גם בלי לראות מזה רווחים. זאת לא יכולת שניתן להתחרות בה ולכן חוק המחייב תחרות הוגנת בין עיתונים במצב הקיים נאמן לעקרון המהותי של שוק חופשי.
    אני דווקא כן זוכר את התמיכה האיתנה וחוסר הביקורת של ישראל היום כלפי נתניהו, אם כי המערכת ידעה להסוות את זה באופן מתוחכם למדי. גם אם נתניהו עשה משהו שמצדיק ביקורת נוקבת של ממש העיתון של אז היה נותן לזה במה לכל היותר במדור דעה שולי. ייאמר לזכותו של העיתון שמעולם לא פרסם מידע שקרי בכל מה שקשור לעובדות עצמן. בשנים האחרונות התמיכה הבלתי מסויגת כבר לא קיימת.