חופש בחירה להורים ואוטונומיה למורים ישפרו את רמת החינוך שמקבלים ילדינו, ויהפכו את ההשקעה הציבורית האדירה למשתלמת בהרבה
בטסי דבוס כיהנה כשרת החינוך של ארה"ב בין השנים 2017 ל-2021. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
***
דמיינו איתי לרגע. השנה היא 2030. אתם ההורים של תלמידת חטיבת ביניים שאפתנית, וביחד אתם עוברים על השיעורים הבאים אותם תלמד. זו תקופת הקיץ, אך אין משמעות הדבר שהיא נמצאת בחופשה. עבור ילד בעל שאיפות, או למעשה כל ילד באשר הוא, אין שום היגיון בלקחת הפסקה בת עשרה שבועות מלמידה, רק משום שכך היה תמיד.
במקום זאת, היא פותחת את הבוקר בקורס וירטואלי לתרגול שפת ההינדי, המועבר בידי אחד המדריכים המובילים בבומביי. היא לא רק לומדת את השפה (שאינה כלולה כמובן בשיעורים אותם מציע בית הספר הציבורי), אלא גם רוכשת חברי אמת ברחבי העולם. היא עוד לא סיפרה לכם, אבל היא בוודאי עובדת על תוכנית לפגוש את כל חבריה לשיעור באופן אישי, מתישהו, איפשהו.
לאחר מכן היא ממשיכה לבית ספר מיוחד למדעים וטכנולוגיה הנמצא לא רחוק, עבור שיעור במתמטיקה שימושית. בשיעור הזה אין ספרים; התלמידים לומדים על תפיסות של גיאומטריה ואלגברה באופן תכליתי, כאשר הם מתכנתים רובוט המונע בבינה מלאכותית. אתם מקווים שהיום עשוי להיות היום בו היא מכשירה אותו סוף סוף לסדר את החדר, אחד מהדברים שפחות מעניינים אותה כרגע.
משם היא עולה על רכב הסעה שיתופי ביחד עם כמה חברי לכיתה, בדרכם לבית הספר שבעבר היה נחשב ליוקרתי במיוחד, כזה שרצית ללמוד בו בעצמך כילד אך ההורים שלך לא היו יכולים אפילו לחלום להרשות לעצמם את שכר הלימוד. כיום הוא מוכר פשוט כבית ספר נהדר. שם היא לוקחת קורס משולב בכלכלה, היסטוריה ומדעי המדינה. היום הם עורכים בשיעור סימולציה על האופן בו שיעורי מס משפיעים על הקמת עסקים חדשים.
בסתיו היא מתכננת לבלות את שעות הבוקר בבית הספר הצמוד לכנסייה שלכם, ולהתמקד בפיתוח אישיות. זה חשוב לכולכם שהיא תישאר קרובה לערכי המשפחה. בעודה שם, היא תעבוד גם על כישורי הכתיבה שלה. היא עצמה תהיה נוכחת פיזית בכיתה, אבל המורה לא. הוא מחבר רב-המכר הגדול ביותר של השנה שעברה בתחום המדע הבדיוני. הוא מעולם לא היה מעוניין בהוראת כתיבה בבית ספר אחד בלבד, אבל נמשך לרעיון כאשר הוצע לו ללמד 50 כיתות בו זמנית. בחדר הכיתה יהיה מדריך שיעזור לוודא שכל תלמיד מקבל את הסיוע הדרוש, והסופר שהפך למחנך מתכנן לבקר באופן אישי בבית הספר של הבת בשבועות הקרובים. הבת שלכם מנסה אמנם להסתיר זאת, אבל היא מתרגשת מאוד.
והעלות של כל זה? אפילו לא סנט אחד. המדינה בה אתם מתגוררים העבירה כבר לפני חמש שנים את חוק "חשבון חסכון לחינוך". במקום להעביר את הכסף שהוקצה לחינוך ילדך לבית ספר שלא בחרת, החוק החדש מעביר אותם לחשבון בו אתה שולט. האהבה של בתך ללימודים רק הלכה וגברה מאז. ברור, ישנם עדיין בקרים בהם צריך לשלוף אותה מהמיטה, אבל ברגע שהיא קמה – היא לומדת ואי אפשר לעצור אותה.
ואולי אתם הורים לתלמיד תיכון באזור כפרי בלב אמריקה. הוא לומד במה שהיה נחשב פעם לבית ספר אזורי טוב למדי, ולרוב הוא יסכים עם ההגדרה. למורים שלו אכפת, והשיעורים מעניינים ברובם.
אך בית הספר לא מציע את השיעורים שמעניינים אותו במיוחד. הוא שואף להפוך למהנדס בינה מלאכותית. זהו אינו משלח יד נפוץ בקהילות חקלאיות, אבל הוא סבור כי שילוב רובוטים וחיישנים יכול לשפר מאוד את היבולים ולהפחית את כמות המים וחומרי ההדברה הנדרשים.
הוא פותח את הבוקר בחווה, עוזר לאביו. כחלק מקורס ספרות אליו נרשם באוניברסיטה, הוא מנצל את זמן הנסיעה בטרקטור כדי להאזין לרומנים מפורסמים. בשעה תשע הוא יוצא לכיוון המפעל של חברת 'ג'ון דיר', שם הוא מועסק כמתמחה ועובד לצד כמה מהמוחות המבריקים בתחום הבינה המלאכותית. הוא נשאר שם עד לארוחת הצהריים ואז חוזר הביתה כדי להשתתף בשיעורים מקוונים נוספים. הוא גילה כי הקצב הגבוה שלהם מאפשר לו להתרכז טוב יותר מאשר בכיתה, והוא מספיק לעבור על חומר רב יותר. בשעה 17:00 יש אימון פוטבול המבוסס על קבוצה מהקהילה במקום על קבוצת בית הספר. בעבר היה באזור רק בית הספר והקבוצה לא קיבלה אליה מי שלא היה תלמיד. לפני כמה שנים הם הבינו שאין בכך היגיון, וכעת הקבוצה מנצחת הרבה יותר משחקים.
גם הוא עושה את כל זה דרך חשבון החיסכון המיוחד. המשפחה לא משלמת אגורה, יתרון גדול מאוד עבור משפחה המתגוררת בחווה וחייבת להתנהל בתבונה כלכלית. יתכן כי בקרוב כישורי ההנדסה והמחשוב החדשים יסייעו לשפר את גורל המשפחה, ואולי את גורל העיירה כולה.
ואולי אתה הורה יחיד המתגורר באזור עירוני. אתה נוסע כל בוקר לעבודה בתחבורה ציבורית ועובד שעות ארוכות, ולא תמיד מצליח להגיע בזמן לאסוף את הילד מבית הספר הציבורי. כל יום הוא מאבק רק כדי לוודא שמישהו משגיח עליו מן הרגע בו שניכם עולים על האוטובוס בבוקר ועד הערב בו אתה מגיע סוף סוף הביתה.
אתה מודאג מאיכות החינוך אך בעיקר מודאג מהביטחון. נראה שהשכונה הופכת מסוכנת יותר עם כל שנה שחולפת. באחד הימים אתה נתקל בדוכן המציע מידע על אפשרויות החינוך באזור. מעולם לא חשבת לשלוח את ילדך למקום אחר; ברוב הימים בקושי יש לך זמן לחשוב. אפשרות אחת תופסת את העין. זהו בית ספר דו-לשוני אבל חשוב מכך – הוא פתוח משבע בבוקר עד שבע בערב. הוא מציע מספר תוכניות קהילתיות תחת קורת גג אחת, ומספק מקום בטוח לילדים לפתח את כישוריהם ולהרחיב אופקים, במקום לבזבז את זמנם ברחוב. אתה מתרשם מהקונספט החדשני של בית המתחשב בלוח הזמנים של ההורים, ולא ההפך, ובטוח שהעלות תהיה הרבה מעבר ליכולתך. אלא שלמרבה ההפתעה, שכר הלימוד מכוסה כולו בידי תוכנית מלגות ציבורית. אתה רושם את הילד במקום.
***
כך יכולה להראות מערכת החינוך שלנו. כך היא אמורה להראות. ילדים סקרנים מטבעם אשר הולכים בעקבות התשוקה שלהם, מרחיבים אופקים ולומדים מהטובים ביותר. המחנכים, אלה המוכשרים ללמד ולחלוק ידע, חופשיים להעניק השראה ולפגוש מוחות צעירים, במקום לציית למערכת הנשלטת מלמעלה ונבחנת במדדים מתוקננים.
זהו ניגוד מוחלט לאופן בו המערכת נראית בפועל כיום. זו תהיה גם קפיצה נחשונית ממה שרובנו יכולים לדמיין, ככל הנראה מכיוון שמעולם לא הכרנו שום דבר אחר.
חינוך הוא התעשייה הכי פחות חדשנית באמריקה. השמעתי את ההצהרה הזו לעתים קרובות. אנשים בתחום עדיין נעלבים כאשר הם שומעים את המילה "תעשייה", אך זה לא הופך אותה לאמיתית פחות.
מערכת החינוך היא תעשייה. היא מספקת שירותים לציבור, מחליפה את השירות הזה בעד כסף ויש לה סניפים בכל עיר ועיירה ברחבי המדינה. למערכת החינוך יש מוכרים, יש לה ירידי מסחר, שורת עסקים המוכנים לתמוך בה ויש לה לוביסטים צבאות של לוביסטים, ברמה המקומית, המדינתית והפדרלית. למען האמת, ישנן כמה תעשיות קלאסיות שלא נהנות מכל השפע הזה.
בעוד אנשי ממסד החינוך אינם אוהבים כשמתארים אותם כ"תעשייה", רובם אינם מתווכחים עם החלק הטוען כי היא הכי פחות חדשנית. הם לא יכולים להתווכח בעניין, מכיוון שהם יודעים שהטענה נכונה. הם יודעים שמערכת החינוך לא התפתחה כמו מרבית המערכות האחרות בחיינו.
הפוליטיקאי בן המאה ה-19 הוראס מאן, שהיה כנראה הראשון שהגדיר את ילדי אמריקה כ"בני ערובה של עקרון" במערכת החינוך הציבורית, נחשב לאבי אותה מערכת. בשלהי אותה מאה, מאן לקח את מודל החינוך שפותח במרכז אירופה עבור העידן התעשייתי והביא אותו לבתי הספר באמריקה. שולחנות התלמידים מסודרים בשורה. המורה עומד לפני הלוח. למידה באמצעות שינון. התלמיד יושב זקוף, לא מדבר, עיניים קדימה. מחכה לצלצול. עובר לשיעור הבא וכן הלאה…
החינוך באמריקה לא השתנה ממש מאותה מסגרת בסיסית אותה יצר מאן לפני 175 שנים. חשבו על זה כך: הוראס מאן נפטר כמעט שני עשורים לפני שאלכסנדר גרהם בל המציא את הטלפון. האדם שעיצב את מערכת החינוך שעדיין עומדת על כנה ברחבי ארה"ב כולה מעולם לא ביצע שיחת טלפון. ככל הנראה הוא אפילו לא חלם על דבר כזה.
נדרשו מאה שנים החל משיחת הטלפון הראשונה של בל ועד שהטלפון הסלולרי הראשון יצא לשוק. שלושה עשורים לאחר מכן סטיב ג'ובס הציג לעולם את האייפון הראשון. בסך הכל, 150 שנים חלפו מאז מותו של האב מאן, ועד שפיתחנו את היכולת לגשת למידע בכל מקום ובכל זמן הישר מכף היד. יתכן כי ילד אשר נכנס לגן כיום לעולם לא יראה מכשיר טלפון קווי, לפחות לא מחוץ למוזיאון. למרות תחושת הנוסטלגיה שמכשיר כזה עשוי לעורר בקרב בני דורי, מעט מאוד יטענו כי עולמו של הילד יחסר את המתקן המיושן.
***
משמעותו של חינוך ציבורי אמורה להיות חינוך הציבור, ולא שליחת ילדים לסוג מסוים של בית ספר או מערכת. הבנת ההגדרה הזו היא מרכזית להבנת האופן בו עתיד המערכת אמור להיראות. אני טוענת כי כל בית ספר המחנך את הציבור הוא בית ספר ציבורי, וכל מקום או אדם המחנך את הציבור מספק חינוך ציבורי. אחרי הכל, זו המטרה של חינוך במימון ציבורי – לחנך את הציבור.
אפילו עבור הוראס מאן, הסיבה בגינה הורים מסרו את ילדיהם לחינוך חובה הייתה הבנתו כי אומה המורכבת מיחידים חסרי חינוך לא תישאר אומה לזמן רב. ג'ורג' וושינגטון ותומאס ג'פרסון, כמו מרבית בני זמנם, החזיקו בעמדות דומות.
למעשה הפעם הראשונה בה נעשה באמריקה שימוש בשיטת השוברים לא הייתה ב-1989 בוויסקונסין. הפעם הראשונה הייתה מוקדמת הרבה יותר – בשנת 1781, אם נדייק. תומאס ג'פרסון, בעודו מעצב את מערכת החינוך בווירג'יניה, הבין כי לחלק מהתלמידים יהיו הכישורים והרצון לשאוף לרמת לימודים גבוהה יותר מאשר הוריהם היו יכולים להרשות לעצמם, ומאשר מה שבתי הספר הציבוריים הציעו באותה עת. אז הוא הציע פתרון פשוט" הממשלה תכסה את עלות שכר הלימוד. ג'פרסון לא קרא לזה "שובר", אבל זה בדיוק מה שהצעתו אמרה.
טרם פגשתי בחיי אדם רציני אחד המתנגד לחינוך או לחינוך ציבורי כפי שהוא מוגדר לעיל. זה מה שהופך את דפי המסרים של איגוד המורים הטוענים שאני ורפורמטורים אחרים הם "אנטי חינוך ציבורי" למרגיזים כל כך.
אחת הביקורות המצוטטות ביותר אך ההגיוניות הרבה פחות לגבי גישת החופש בחינוך היא שמטרתה היא להרוס הוא לפגוע בתקציב בתי הספר הציבוריים. במערכת של בחירה חופשית, הדרך היחידה בה בתי ספר מסורתיים יאבדו תלמידים, וכך גם מימון, תהיה כאשר משפחה תבחר לעזוב את בית הספר. הסיכוי שהורים יבחרו לעזוב בית ספר בו ילדם צומח ומשגשג הם נמוכים. הם יבחרו לעשות זאת רק כאשר בית הספר לא עובד עבורם. אם בית ספר אינו עובד מספיק עבור הילדים הרשומים בו, זה אמור להיות סימן שמשהו בו צריך להשתנות. ואם בית הספר אינו מסוגל להגיב בהתאם ולא מסוגל לבצע את עבודתו, אולי הוא באמת צריך להיסגר.
זה מה שקורה בבתי ספר פרטיים ובבתי ספר בזיכיון. אם לא מספיק משפחות בוחרות בהם, הם נסגרים. אין שום דבר רע בכך. חנויות ובתי עסק נסגרים מדי יום, ואחרים חדשים נפתחים. הדינמיקה הבריאה הזו היא מה שמביא לנו בסופו של דבר מסעדות טובות יותר, חנויות מכולת טובות יותר וחוויות טובות יותר בכל תחום בחיים.
הסיבה שבתי ספר ציבוריים אינם נסגרים היא שהפכנו להיות מחוברים יותר לתשתית מאשר למי שמפעיל אותה. הגנה על המערכת ועל כל חלקיה – המבנים, המסורות, הכוח ואפילו הנוסטלגיה מימי בית הספר שלנו – הפכה להיות הדבר החשוב ביותר. "המערכת" היא מוקד הדיון של כל שיחה כמעט הנוגעת לחינוך.
יש לציין כי מעולם לא שמעתי את הטענה כי מתן אפשרויות בחירה רבות יותר להורים או לילדים הוא דבר רע. מה שכן שומעים היא הטענה לפיה זה רע "למערכת" – לבית הספר, למערכת החינוך, לזרם התקציב. זה אמור לספר לנו לא מעט על סדרי עדיפויות.
הרשו לי להניח הנחה נוספת. תארו לעצמכם שהיינו מעניקים לכל תלמיד באמריקה חשבון חיסכון עם הסכום הכולל של ההשקעה המקומית, המדינתית והפדרלית, שכיום ניתנת לבית הספר אליו הוא רשום. מה יהיה החיסרון בכך? ילדים עדיין ילמדו, המורים עדיין יחנכו, ומשלמי המיסים יוציאו את אותו הסכום שהם מוציאים כיום. כמובן שאני מאמינה שרמת החינוך תשתפר, וגם מחקרים מראים זאת. התלמידים ילמדו יותר, ולמורים תהיה יותר אוטונומיה. משלמי המיסים יקבלו תשואה גבוהה יותר על השקעתם.
אך אפילו אם אינכם מאמינים לכל זה, עשורים של נתונים מוכיחים באופן חד משמעי כי המערכת הנוכחית פשוט אינה עובדת. חשבו למשל על הציונים הנמוכים המופיעים מדי שנה בהערכת החינוך הלאומית, או על הדירוג האומלל של ארה"ב (אפילו לא קרוב לעשירייה הראשונה במתמטיקה, מדעים וקריאה) מול מדינות אחרות בעולם בהערכות בינלאומיות שונות. בתי הספר הממשלתיים שלנו מפיקים באופן קבוע תוצאות בינוניות, אפילו עבור התלמידים הטובים ביותר.
אז מדוע אנחנו מנסים לבצע "רפורמה" במערכת החינוך על ידי ביצוע אותו הדבר שוב ושוב? מדוע לא הפכנו את מערכת החינוך שלנו לכזו המבוססת על חופש? כפי שדונלד טראמפ שאל פעם, בהקשר אחר לגמרי –
מה יש לנו להפסיד?"
שוב הגישה הליברטריאנית….
למרדף אחר חדשנות, מין מילת קסם שמצמידים לכל תחום ותעשיה וכעת גם לחינוך, יש מחיר. חדשנות אינה מבטיחה הצלחה אלא נסיון שלרוב כושל. לרוב המשתמשים במונח אין אפילו מושג מה משמעותו.
חדשנות בתעשיה משמעה הכנסת מוצרים נוספים לשוק, חדשים או משופרים, להגדלת רווחיות, שיפור ביעילות. כאשר לרוב המיקוד במחיר כנגד תועלת או בלעדיות.
אם מחיר כנגד תועלת הוא תוצאת הגישה הליברטריאנית בתעשיה, כך תהיה גם בתחרות בין מוסדות חינוך. די לראות את התחרות בין מכללות על כיסו של הסטודנט כדי להבין שהתחרות אינה ברמת הלימודים, אלא בקלות לצלוח אותם ולקבל תעודה נכספת.
כן, בשוק משוכלל בתי הספר הלא יעילים לא ישרדו, את המחיר ישלמו התלמידים כפי שמשלמים בוגרי אותן מכללות המגלים שאין ערך לתעודה שקנו, אם בכלל קבלו לפני שהמוסד קרס.
"אין שום דבר רע בכך" כותבת על סגירת בתי ספר שלא הצליחו, כאילו מדובר במפעל או חנות. כאשר מפעל נסגר או כושל לספק תוצר ראוי, הלקוחות יסבלו הפסד כספי כלשהו על המוצר שקנו ויקנו אחר.
כאשר בית ספר נסגר, כי רמתו נמוכה, כי עלותו גבוהה וכו, התלמידים משלמים מחיר שאין תיקון לו. אלה שלא זכו לחינוך ברמה מספקת אולי יצליחו להדביק את הפער ואולי לא. את המחיר הם עשויים לשלם לכל אורך חייהם. למעבר לבית ספר אחר גם מחיר נפשי לא קל ולעיתים הוא טריגר לנשירה.
בהחלט הגיע הזמן לשיטת לימוד אחרת מזו הפרונטלית, אבל אין מקום לגישה הליברטריאנית בחינוך ולניסויים בילדים. היה צפוי שבישראל, היכן שנערך הניסוי הגדול ביותר בילדים, החינוך המשותף בקיבוצים, יזהרו יותר בגישה ההופכית שמציע הליברטריאניזם. את מחיר הניסוי הכושל ההוא משלמים וישלמו עשרות אלפי בוגריו לאורך כל ימי חייהם.