ביקורת ספר: פוריה גל גץ, הדתל"שים

ביקורת ספר: פוריה גל גץ, הדתל"שים: מסע אל עולמם של דתיים לשעבר, עם עובד, 2011

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ראש ישיבה שמסרו לו על תלמידו שנצפה מטייל בעיירה עם נערה יפה, הרב הגיב מיד: "אל תדאגו, הוא לא יכול ליהנות מזה. מי שלמד אצלי ספרי מוסר כבר לא יוכל ליהנות מתענוגות העולם הזה".

בראיון של מחברת הספר הדתל"שים עם הרב יובל שרלו, עולה מעין ואריאציה פוליטית עכשווית של הבדיחה: ילדי התנחלויות ובוגרי החינוך הדתי נוטשים את הדת אך נותרים נאמנים לזהות הימנית ולנופי מולדתם. במילותיו של הרב שרלו המתחבט: "איך זה שהילדים שלנו הולכים בעקבותינו בתחום הפוליטי אך לא בתחום הדתי?" הרב שרלו מנסה להבין כאן את המורכבות שבזהותם של הדתיים לשעבר, הידועים בכינויים המקוצר: הדתל"שים.

פוריה גל גץ מבקשת לתעד את היווצרות תופעת הדתל"שיות. הספר, הכתוב בשפה עיתונאית, מבוסס על סדרת ראיונות עם דתל"שים, לצד ראיונות עם רבנים, מחנכים וחוקרים. שאלות היסוד של הספר שבות ועולות בראיונות: האם מדובר בכלל בתופעה חדשה? ככלות הכול, גם תנועת ההשכלה והציונות נולדו מתוך קבוצות שנטשו את תורת אמותיהם ומוסר אבותיהם, וביקשו לממש את חילוניותם החדשה. שאלת חידוש התופעה קשורה לשאלת ביטוייה: מעבר לתחושת הייחודיות והמורכבות הדתל"שית, האם קיימים לזהות זו ביטויים חברתיים ופוליטיים?

דתל"שים ימניים

בפרק "ילדי ההתנחלויות" מראיינת המחברת שני דתל"שים ילידי התנחלות עפרה, אשר אמנם מתעבים כהוגן את החינוך הישיבתי והאולפנא, אך מזדהים עם היישוב ומצביעים למפלגות ימניות. במילותיה של אפרת, בתשובה לשאלה אם הייתה מעדיפה לגדול במקום אחר: "את האולפנא הייתי מחליפה שבע-עשרה פעם, אבל את היישוב בשום-פנים-ואופן לא". המרד של המרואיינים הוא יותר ב"אלוהי-האולפנא" מאשר באלוהי-ישראל, בדקדוק המצוות הכפייתי ולימודי הגמרא המשעממים ופחות בערכי הדת. איתי, המרואיין השני, מתאר את הקשר לנופי הארץ שהוטבע בו ואת הזהות הימנית הדתל"שית:

גם אחרי שהפסקת להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה יפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה. מהבחינה הזו, מפעל ההתנחלויות הצליח. בין החברים שלי יש הרבה שהפכו לחילונים, אבל נשארו ימנים … לפני כמה שנים עשינו פגישת מחזור בעפרה וישראל הראל ממש התמוגג שלמרות שאנו שבט 'הצבי' הסורר, בכל זאת נשארנו עם חיבור חזק לערכי ארץ-ישראל השלמה.

דרוש שותף דתל"ש

מרואיין אחר בספר, הפרופ' לפסיכולוגיה גבי הורנצ'יק, מספר על מודעה שחיפשה שותף דתל"ש לדירה. הורנצ'יק רואה את המודעה כביטוי חברתי לזהות חדשה הנוצרת מתוך המעבר בין החברות. אם בעבר נהגו עוזבי-הדת להיטמע בתוך החברה החילונית ולא נודע כי באו אל קרבה, הרי כיום הם מבקשים לבטא את זהותם הייחודית בצורות שונות. העזיבה של החברה הדתית איננה נתפסת כצעד חד-פעמי בכיוון זהות חילונית, אלא כדיאלוג תמידי בין שתי החברות.

לפי הורנצ'יק, הדתל"שים הם ביטוי ישראלי לתופעה בינלאומית המערערת על תזת החילון, לפיה העולם המערבי מצוי בתהליך הדרגתי ועקבי של חילון טוטלי. אכן, הדתל"שים נוטשים את החברה הדתית ושמירת המצוות, אך הם מאמינים באלוהים וזהותם היהודית חשובה להם במובנים חברתיים יומיומיים. הם סולדים מהאידיאולוגיה הדתית הדוגמטית והמופשטת, אך מתחברים למימדים הריאליים יותר שבדת, למן מנהגים ועד לרגשות דתיים. לעת עתה, שני הקטבים, החילונים והדתיות הממוסדת, נותנים את הטון בחברה הישראלית, אך הדתל"שים עשויים ליצור דרך שלישית.

הסלידה מאידיאולוגיה: על דתל"שים ומסורתיים

הטענה על צמיחת דרך שלישית בין הדתיות לחילוניות מזכירה את המסורתיים: ישראלים, דור שני ושלישי לעליה מארצות ערב, החיים על-פי המסורת אך אינם מבטאים זאת בדקדוקי מצוות, אידיאולוגיה דתית והתבדלות חברתית. לא פלא שהפרק המעמיק ביותר בספרה של גל גץ עוסק בדתל"שים המזרחיים, והמרואיין המעניין ביותר בספר הוא הרב ראובן הכהן-אוריה, יליד איראן וראש הישיבה התיכונית בכפר מיימון. הכהן-אוריה מתאר סלידה כמעט-אינסטינקטיבית מצד התלמידים המזרחיים בישיבתו מעודף הרטוריקה האידיאולוגית והשיח האידיאליסטי המרוחק מהישראליות הריאלית, המאפיינים את רבני הציונות הדתית. כך לדוגמא בימים שלפני ההתנתקות מעזה הייתה אמורה לצאת מכפר מיימון צעדת מחאה לכיוון גוש קטיף. אך בעוד דתיים זרמו לכיוון היישוב מכל הארץ, תלמידי הישיבה, תושבי נתיבות והסביבה, העדיפו לתמוך במאבק מהבית.

ביקורתו של הכהן-אוריה איננה מתמצה בפוליטיקה הדתית אלא היא כוללת גם את מערכת החינוך והאידיאולוגיה הדתית גופה. לימודי היהדות בישיבות הדתיות נוטות להפשטה יתירה, לתחכום הפוגע בריאליזם של הדתיות. לטענתו:

מאמר יסוד חשוב כמו 'איש האמונה הבודד' של הרב סולובייצ'יק, למשל, יתקשה לגעת בשאלות שמטרידות את האבטיפוס של המאמין המזרחי. כזכור, המאמר עוסק בבדידותו של האדם המאמין נוכח המודרנה. ואולם, כדי שהתלמיד המזרחי יחוש את סוג הבדידות המתואר שם, עליו לגדול בעולם מושגים מערבי שהמסורת כבר אינה חלק ממנו.

תופעה פוליטית או אופנה?

הדמיון בין הדתל"שיות המתהווה לנגד עיננו לבין המזרחיות המסורתית מעלה שאלות נוספות: האם אכן יש כאן תופעה חברתית חדשה? כיצד בדיוק מתכננים מושאי ספרה של גל גץ לבסס לעצמם זהות משלהם בתוך גבולות הקרבות הנצחיים של דתיים וחילונים?

בספר, מסתפקת המחברת בראיונות כשלעצמם. היא איננה מבחינה בין אופנות חולפות ודיבורים ערטילאיים על מיוחדות ומורכבות לבין ביטויים חברתיים עובדתיים. ובכל-זאת, השאלות העולות הן כבדות משקל. אם תופעות הדתל"שיות והמסורתיות הן ביטוי לסלידה מעודף המרכיב האידיאולוגי בחברה הדתית, הרי האתגר כאן הוא להבין את החיבור האינסטינקטיבי לנופי המולדת ואהבת המסורת דרך מונחים שאינם אידיאליסטיים, אלא נטועים במציאות. אך האם הזהות היהודית עשויה להתבטא בחיבור ארצי לחגים ולמסורת במקום דקדוקי המצוות ואידאליזציה דתית חובקת-עולם? מהי האלטרנטיבה לקיום המצוות וללימודי הגמרא? ככלות הכול, תופעה חברתית צריכה ביטוי חברתי כלשהו בכדי להתקיים.

לסיום, ריאליסטים יראו בתופעת הדתל"שיות-מסורתיות תהליך טבעי של ישראליזציה שעובר על החברה הדתית; המסורתיים והדתל"שים משילים מעליהם את המשקעים האידיאולוגיים הכבדים, שרידי אלפיים שנות תלישות, ועל מקומם באים מאפיינים דתיים מעוגנים בחיים. לעומתם, האידיאולוגים ומעריצי ההיררכיות, הפסימיים וכופי-הערכים, יראו כאן עוד אופנת אותנטיות שתתפוגג בסוף הדרך לזהות חילונית או חרדית. בין אלו לאלו תשפוט רק ההיסטוריה.