ביקורת ספר: חלומו של הכוזרי, מיכה גודמן

חלומו של הכוזרי, ד"ר מיכה גודמן, דביר, 2012; מיכה גודמן מציג עיון מחודש, מקורי ופורה באחד הטקסטים החשובים שעיצבו את העולם היהודי מאות בשנים, ומגלה בכתיבתו הדיאלוגית והספרותית של רבי יהודה הלוי פנים חדשות ומרחיבות דעת

ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי הוא מספרי היסוד בהגות היהודית. למן חיבורו באמצע המאה ה-12, נכתבו עליו פירושים ומחקרים לאין-ספור. לאור זאת יש תעוזה אינטלקטואלית בספרו של ד"ר מיכה גודמן – מחבר הרב-מכר סודותיו של מורה נבוכים וראש מדרשת עין-פרת – השואף ללמוד את הספר מזווית שונה מאלו שעסקו בו עד כה.

כידוע, ספר הכוזרי מורכב מאוסף דיאלוגים בין המלך הגוי שחלם חלום נבואי לבין החבר, החכם היהודי, המפרש את החלום עד שהמלך משתכנע באמת הדת היהודית. חידושו המרכזי של גודמן אינו נוגע לסוגיה מסוימת בספר, אלא הוא נעוץ בטענתו העקרונית כי יש להבין את הכוזרי כספר דיאלוגי. לפי גודמן, רבי יהודה הלוי לא חיבר ספר פילוסופיה שיטתי, דוגמת מתחרהו הגדול מורה נבוכים של הרמב"ם, אלא ספר השייך לז'אנר הדיאלוגי האפלטוני, בו השיח ההדדי בין המלך לחבר מפרה יצירה מורכבת ודיאלקטית יותר.

הדעה המקובלת בין פרשני וחוקרי הכוזרי גורסת כי המחבר, רבי יהודה הלוי, נתן לחכם היהודי לייצג את דעתו. בניגוד לכך, טוען גודמן, דעותיו של רבי יהודה הלוי עולות מתוך חילופי הדברים בין המלך הגוי לחכם היהודי. ככל שהשיח ההדדי מתקדם, הקוראים אמורים לחוות תהליך ולהשתכנע פעם מזה ופעם מזה. הקריאה המורכבת הזו מקובלת היום אצל חוקרי הפילוסופיה של אפלטון (אותה הכיר הלוי), וגודמן מיישם אותה, בהצלחה רבה לעניות דעתי, בקריאת הכוזרי.

הכוזרי כיצירה ספרותית

נוסף על כך, העובדה שרבי יהודה הלוי היה בראש ובראשונה משורר דגול, מביאה את גודמן לבחון את הספר מנקודת-מבט ספרותית. גודמן טוען כי את המסר של הספר יש ללמוד לא רק מהבנת תוכן המשפטים של המלך והחבר, אלא גם מן התפאורה בה ממקם הלוי את הדיון ומדמויותיהם של השחקנים בספר.

הקריאה הספרותית מעלה גם את הצורך לראות במוטיבים שונים המופיעים בספר מעין רמזים או מחוות להקשרם הסיפורי הרחב יותר במקור המקראי. כך, לדוגמא, השיח שבין "מלך חולם" ויהודי ה"פותר את חלומו", מזכיר לנו את יוסף ופרעה, דניאל ונבוכדנצר, ונראה כי הלוי שולח אותנו לעיין גם בסיפורים האלו וללמוד מהם על כוונתו.

יהודי בעל סגולה וגוי מתנבא

הפרשנות הספרותית, לצד הבנת הספר כדיאלוג בין דמויות, מסייעת לגודמן לנסוך אור חדש על אחת הבעיות המרכזיות ביותר ב-כוזרי. נקודת ההתחלה של הסיפור היא חלומו של המלך, לפיו כוונותיו הדתיות רצויות אך מעשיו אינם רצויים. החלום מגלם כאן שלושה מן הנושאים המרכזיים בספר: שאלת השגחת האל על ברואיו, היחס בין הכוונה הדתית ובין המעשה, ושאלת מעמד הגוי והאם אפשר בכלל כי האל יפנה אליו.

העובדה שהמלך הגוי הוא שחולם את החלום עומדת בסתירה לדברים ששם רבי יהודה הלוי בפיו של החבר, לפיהם הקשר בין האדם ובין האל מייחד את העם היהודי וייחודי לו. סתירה זו ידועה משכבר, ועמדו עליה חוקרים רבים. אין ספק כי הלוי היה מודע לסתירה מצד אחד, אך מצד שני, המשורר ואמן הדימויים בחר בכוונה במלך שאינו יהודי ובהתגלות בצורת חלום. העובדה שהלוי אינו מתמודד עם הסתירה לאורך ספרו, מגבירה את הקושיה.

גישתו של גודמן מסייעת לו לפלס נתיב פרשני חדש. קריאת הספר כדיאלוג נותנת לנו להבין כי דעתו של הלוי אינה משתקפת רק בדברי החבר, אלא היא מצויה אצל שני המתווכחים. יתר-על-כן, גודמן אף מראה כיצד דעתו של החבר מתעצבת ומשתנה לאורך הדיאלוגים עם המלך; כלומר, לא רק החבר משכנע את המלך באמיתות הדת היהודית, אלא גם המלך מצליח לשנות את דעת החבר.

כאן עומדת על הפרק אחת הסוגיות התיאולוגיות-פוליטיות המרכזיות, שליוו את הלימוד היהודי ב-כוזרי במהלך הדורות, עד ימינו: סגולת ישראל. גישתו של גודמן חשופה לביקורות הן מצד המצדדים ברעיון סגולת ישראל והן מצד הכופרים בו. הנסיון להפריד בין דעתו של רבי יהודה הלוי ובין החבר, עלול להתפס כמהלך אפולוגטי ואף אנכרוניסטי הנובע מקריאת הכוזרי בעיניים מערביות המושפעות מהתפיסה ההומניסטית. גודמן מודע לחשש זה ומקדיש פרק שלם להתמודדות עם התפיסה ההומניסטית והניגוד בינה ובין הספר. גם כאן טוען גודמן כי אופיו של הספר כדיאלוג מצביעה על תפיסה דיאלקטית של הלוי ביחס לסגולת ישראל, אף שהוא מסרב לוותר עליה כליל.

טיפול מרחיב בספר מורכב

חשוב להדגיש כי לשאלת סגולתו של עם ישראל מקום חשוב – אפשר אף לומר פרובוקטיבי – בספר, אך היא אינה מהווה את מרכזו ובוודאי שאיננה השאלה היחידה איתה מתמודד גודמן. הספר בנוי מדיונים בנושאים שונים העולים בשיח שבין החבר והמלך. כך, למשל, תפיסתו של הספר בנוגע להתגלות האל בהיסטוריה, היחס שבין התבונה וההגיון לבין האינטואיציה והנסיון, ותפיסת האדם. דווקא מתוך הדיון בנושאים שונים, ומבלי שגודמן מצביע על כך בפירוש, עולה לה תמונה אחידה יותר של תפיסת עולמו של הכוזרי, המשתקפת והמיושמת בנושאים השונים. הרחבת הדיון ב-כוזרי והצגת היבטים ורבדים אינטלקטואליים נוספים בו היא ללא ספק הישג חשוב.

חלומו של הכוזרי אינו פירוש צמוד לספר הכוזרי, וגם איננו מחקר אקדמי גרידא על הספר או הסוגיות המצויות בו. למרות שניתן לעמוד על היקף מחקרו של גודמן מן ההערות המופיעות בסוף הספר, נראה שהספר הוא חלק מז'אנר חדש של ספרים היוצאים לאחרונה בנושאי הגות יהודית, אשר מנסה להנגיש את התחום לקורא הרחב מבלי לוותר על עומק הדיונים. משום כך הספר יכול לשמש כמבוא ראוי למי שטרם זכה לקרוא את הכוזרי, אך הוא גם יכול להפנות את מבטו של מי שכבר למד את הספר לנקודות מבט שונות וחדשניות ולהפרות את הדיון ביצירה ששרדה זמן כה רב.