ביקורת ספר: מלכת הקונכייה, ציפורה כוכבי-רייני

ציפורה כוכבי-רייני, מלכת הקונכייה, גפן, 2013.

מגרמניה הנאצית לישראל הציונית, מתנועת השומר הצעיר ליישוב היהודי בחברון, מחוויית אונס ברוטאלי למציאת אהבת-אמת, מהתבוללות שלמה לחיי דת, מסופרת נערצת לדמות שנואה: סיפור חייה המרתק ורב-התהפוכות של נעמי פרנקל עולה על הכתב בביוגרפיה ענפה שכתבה, לפי בחירתה של פרנקל עצמה, חוקרת השפות ציפורה כוכבי-רייני

הביוגרפיה שחיברה ציפורה כוכבי-רייני על נעמי פרנקל, מלכת הקונכייה, אינה שגרתית. ניתן לתאר את הספר כסוג של ספירלה – שבמרכזה עומדת דמותה המורכבת של פרנקל – בעלת שני מעגלים עיקריים: האחד נוגע למחברת ולמושא כתיבתה והשני נוגע לעצם תהליך הכתיבה, לו הייתה פרנקל שותפה. רייני לא רק מספרת על חייה של פרנקל, אלא גם מבהירה כיצד היא תופסת את המציאות.

מן הכתיבה ניכרת הרגישות הרבה של רייני לשפה, ויש מקום להניח שזו אחת הסיבות שמשכו את פרנקל לחוקרת השפות הצעירה, אותה פגשה לאחר מלחמת יום-כיפור ולהחלטה כי זו תהיה האישה שתספר את סיפור חייה. מבחינה זו, מלכת הקונכייה היא אוטוביוגרפיה לא פחות מאשר ביוגרפיה. פרנקל הייתה פעילה בכתיבת סיפור חייה באמצעות רייני, ורייני, שחייתה במשך עשר שנים למשך חצי-שבוע בביתה של פרנקל שבחברון ולבסוף אף ישנה איתה במיטתה, שיקפה את העולם כפי שראתה אותו פרנקל, בלא חירות "להביע דעה אישית בנושא זה או אחר".

תחינה לחיים

יש כמה נושאים העוברים כחוט השני לאורך שלושת כרכי הספר, כ-1500 עמודים, המלווים את פרנקל לאורך כל שנותיה: מות אמה בילדותה, עליית הנאצים לשלטון, גילוי יהדותה לאור התחזקות האנטישמיות הגרמנית, והאונס על-ידי המדריך שלה למרקסיזם במשמר העמק, שייקה בארי, אותו חוותה פעמיים ואשר בעקבותיו באו לעולם שתי בנותיה.

בדומה לשיטתו של גרשום שלום, האיש שלימד את פרנקל קבלה, על-פי תפיסתה של פרנקל לכל אירוע יש תכלית. על-כן, הביוגרפיה שכתבה רייני, אינה מורכבת כפסיפס של אירועים חסרי קשר. כמו בספר שהוציא לה תהילת עולם, שאול ויוהנה (ספריית פועלים, 1957), בו מתארת פרנקל את חורבן יהדות גרמניה כתוצר התנכרותה ליהדות, כך גם לסיפור חייה סיבה ומסובב. פרנקל נולדה בגרמניה בשנת 1918 תחת השם ברטל פרנקל, אשר שונה בשנות ה-30 לנעמי על-ידי מדריך 'השומר הצעיר' בגרמניה. היא נולדה עם גידול על ראשה, שהוסר לאחר לידתה, ארוע שגרם לה להרגיש מכוערת ולא רצויה. תחושת הדחייה הפיזית הצטרפה לתחושת הדחייה החברתית שחוותה פרנקל בגרמניה האנטישמית של היטלר, במהלך שנות ה-20 וה-30, והותירה רושם בל יימחה בנפשה.

סיפור האונס המזוויע שביצע שייקה, עמו נאלצה לחיות פרנקל חיי זוגיות במשמר העמק, היווה את ההכנה, התזה, לסיפור אהבתה הגדולה, האנטי-תזה, לישראל רוזנצוויג, עורך ב'ספרית פועלים', איש בית אלפא, ומי שהכין אותה להכיר בסינתזה – העובדה שמגע פיזי וחיבור רגשי עמוק יכולים לדור בכפיפה אחת ולהשלים זה את זה. פרנקל למדה לאהוב את עצמה באמצעות רוזנצוויג ואיתו הביאה לעולם בת, אותה יכלה לאהוב באמת.

מן הביוגרפיה עולה נקודה מרכזית נוספת: המאבק של פרנקל לשמור על אופיה ועצמאותה בתחנות רבות בחייה. לאחר פטירתו של רוזנצוויג (1969) היא חשה ניכור כלפי הקיבוץ והעיר כאחד. לפני מלחמת יום הכיפורים היא גויסה לצבא ושירתה במהלכה בחיל הים, שם למדה על המחדלים החמורים שהתרחשו במלחמה. היא עזבה את מחנה השמאל ועברה לימין בימי מלחמת-לבנון הראשונה, כולל מעבר לקריית ארבע ולאחר מכן חברון. במקומות הללו חיפשה פרנקל את הדרך להגשים את חזון היהדות הנכונה, החברה האוטופית, מקום בו הישראלים יוכלו לשאת את יהדותם בגאווה. אך גם שם היא חשה שלא תצליח להגשים את האידיאל המלווה אותה.

נקודה זו חשובה להבנת הביוגרפיה של רייני. פנייתה של פרנקל לרייני לכתוב את סיפור חייה הייתה למעשה תחינה לחיים. פרנקל הודיעה לרייני כי פרט לישראל, בעלה השני, האהוב והמת, היא היחידה היכולה להבינה. בזמן שאמרה מלים אלו הייתה נשואה פרנקל למזכ"ל איגוד העיתונאים דאז, מאיר בן גור, אולם נישואים אלו היו עקרים מכל בחינה. הניסיון לשקם את יחסיה הכושלים עם שלוש בנותיה לא צלח ועד סיום כתיבת הביוגרפיה היא שרדה מחלת סרטן אחת ושלושה ניסיונות התאבדות כושלים.

מסופרת מוערכת ל"משיחיסטית" ו"גזענית"

ספרה הראשון של פרנקל שיצא לאחר המעבר לחברון, ברקאי (גפן, 1993),  גרם לרבנים בקהילה לגעוש משום התיאורים המיניים שבו. למרות זאת, הרב לוינגר ארגן יום עיון לכבודו, ושיעוריה של פרנקל, בו עודדה המורה החריגה את התלמידים להתנגד לסמכות הרבנית, היו אהובים ביותר. הצד החילוני של המפה התגלה כפחות ליברלי לשינוי שחל בפרנקל. נירה הראל, עורכת הוצאת 'עם עובד', סירבה, על-פי הביוגרפיה, לפרסם את ברקאי משום שהוא ספר "משיחיסטי, המתאים לציבור בשטחים הכבושים".

אירוע זה הוא רק אחד מני רבים. לאחר המעבר לחברון, נאלצה הסופרת, שראתה את היטלר בשנת 1932 באולם הספורט של ברלין קורא להשמדת העם היהודי, לספוג קריאות "נאצית" ו-"גזענית" על בסיס יומיומי, חלקן בשיחות טלפון עלומות וחלקן מאישים ידועים בציבור כגון האלוף במיל. מתי פלד, המייסד לעתיד של "הרשימה המתקדמת לשלום", שתמכה בסדאם חוסין בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. פלד קבע כי עצם קיומה של תכנית טלוויזיה על פרנקל, שהיא "בעלת דעות גזעניות מובהקות", מוכיחה כי קיימת "מאפיה ימנית המשליטה עצמה על אמצעי התקשורת".

היחס העוין של השמאל כלפיי פרנקל לא שכך, ובאופן אירוני הוא מופנה גם כלפיי כותבת הביוגרפיה שלה, רייני. כך, בביקורת שהתפרסמה בעיתון 'הארץ' על מלכת הקונכייה, כתבה עלית קרפ כי זהו ספר "בעל תווים משיחיים". המבקרת טענה כי בספרה של רייני ישנם "אי-דיוקים רבים" וכי יש מקום לחשד כי חלקים מן הספר המתיימרים לתאר את חייה של פרנקל הם "פרי דמיונה של המחברת". יתכן אמנם כי אין להתייחס לכל הפרטים בספר כאל אמת מוחלטת. סוף סוף, פרטים רבים בספר מסתמכים רק על דבריה של פרנקל, שהייתה, כאמור, דמות מסובכת, שלא לומר מתוסבכת. אך מכאן ועד הרמיזה חסרת הבסיס של קרפ כי אפשר וסיפור האונס שעברה פרנקל – מאורע שהשפיע באופן מהותי על כל מהלך חייה – הוא בסך הכל המצאה של פרנקל שנועדה להסתיר את כישלונה כאם לבנותיה, המרחק רב.

יש אירוניה בכך שהתקפה כזו על ספרה של רייני, בלשנית בעלת שם ומרצה במספר רב של אוניברסיטאות בארצות-הברית, מתאפיינת באותו נוסח מילולי שאפיין את ההתקפות כנגד פרנקל. זוהי הוכחה לכך שרייני הצליחה לשקף את דמותה המרתקת של פרנקל, שעדיין מצליחה לקומם רבים מאנשי התרבות בארץ. רייני סיפקה לקוראי העברית ביוגרפיה חשובה ומעניינת, שתמשיך להציק לאלו שזכרה של פרנקל לא נוח להם.