כשהמדינה נותנת לך לאטמה

"גם אני רוצח ימני"? אנשי תקשורת ובכירי 'לאטמה' מציגים: זה מה שקורה כשסומכים על רשויות ממשלתיות.

ביום ראשון האחרון הופתע דדי מרקוביץ. בתור ראש מחלקת פניות הציבור של רשות השידור, היה צפוי שיכיר את הסרטון "רוצח ימני" שעלה בערוץ היוטיוב של הערוץ הראשון. אלא שלמרקוביץ לא היה מושג במה מדובר: "האמת, זה לא נראה לי אמיתי", הוא צייץ בטוויטר שלו.

אלא שזה היה אמיתי למדי: ולאחר הסערה הציבורית שעורר הסרטון מיהרו אנשי הרשות להסירו מן הרשת, ולהודיע לכל מי שרק שאל כי "מנכ"ל רשות השידור שהוא העורך הראשי, הורה על הורדת הקדימון לאחר שהסבו את תשומת ליבו על תוכנו", וכי הוא "יערוך בירור איך עלה הקדימון ללא צפייה ואישור מגורם מוסמך בחטיבת התכניות".

הורדת הסרטון, כמו גם העובדה ששני המשפטים הללו הם פחות או יותר כל מה שאפשר להוציא מדוברות רשות השידור בימים אלו, לא הועילו. וכשקאבר גרוטסקי לשירי 'פרפר נחמד' הוא כל מה שהערוץ הראשון מצליח להרים בתור "סאטירה", מתבקש לחזור ולהבין מה בעצם קרה להבטחה הגדולה של קבוצת 'לאטמה', שייצרה סאטירה ימנית אינטרנטית שסחפה צופים רבים, והייתה אמורה לעלות לשידור בערוץ הראשון מיד אחרי החגים.

"אנשים באמת שאלו אותנו אם אנחנו הפקנו את התשדיר הזה בתור פרובוקציה", אומר אבישי עברי, מנהל לאטמה. "שמאלנים חשדנים שמאמינים בתיאוריות קונספירציה תוהים אם זה לא משהו שארגנו בעצמנו, כי למרות שהערוץ הראשון התחילו לחטוף אש בגלל הסיפור שלנו, זה איכשהו גווע עם החגים. אבל למרות שזה נראה כמו אחלה פארודיה על השמאל, לצערנו זו לא יצירה שלנו".

אתה יודע להסביר מה קרה שם? למה בוטלה בסוף התכנית שלכם?

נפלנו במאבק כוחות בתוך רשות השידור בין כל מיני בעלי תפקידים שם. פשוט אחד רצה לתקוע לשני. אז הוא אמר 'אני אעשה לו קטע'. כמו שהיה עם קרן נויבך בזמנו, שניסו לאזן אותה עם מנחם בן. אתה חושב שלמישהו שם בכלל אכפת מקרן נויבך או ממנחם בן?  לאף אחד שם לא אכפת מתקשורת מאוזנת וכל הקשקושים האלה. הכל אישי, והכל נופל על דברים כאלה. 

את הטענות הללו מחזק דורון צברי, במאי 'מחוברים', האחראי גם לסרט "המדריך למהפכה" על המאבקים ברשות השידור. "יוני בן-מנחם, מנכ"ל הרשות, ואמיר גילת, יו"ר הרשות, הם שניהם מינויים פוליטיים של נתניהו, אבל הם בנתק מוחלט ופועלים אחד נגד השני: מה שאמיר יחליט יוני יטרפד ומה שיוני יחליט אמיר יטרפד. בלי שום שיקול ענייני. זה אף פעם לא היה ענייני שם". לדברי צברי, "זה מקום מושחת ברמות שאתה רק קצת מבין. רשות השידור היא מקום שיש בו כמעט מה שאתה רוצה. ב-12 השנים האחרונות נכתבו עליו לא פחות מ-8 דו"חות של מבקר המדינה, ועוד אחד בדרך".

רשות השידור היא סיוט לא רק לבמאים ומפיקי טלוויזיה, אלא גם לעיתונאים: כל ניסיונותינו להוציא בדל מידע מהרשות אודות תקציבי ההפקה, מנגנוני ההפקה ותהליכי קבלת ההחלטות נתקלו בקיר ברזל אימתני. מעולם לא החזיקו מעטים כל-כך, בכספים ציבוריים רבים כל-כך בחוסר שקיפות בוטה כל-כך. העיקר שלדרוש אגרה הם יודעים.

אינטריגות ותככים. בית רשות השידור בירושלים. צילום: Zivya, ויקיפדיה

הבטחות באוויר, חוזה "בהכנה"

לדברי קרולין גליק, העורכת הראשית ומקימת 'לאטמה', הבעיות התחילו כבר בכך שלמרות הבטחות חוזרות ונשנות של מנכ"ל הרשות בן-מנחם, הדבר מעולם לא הגיע לכלל חתימה על חוזה. "כבר לפני שנה דיברנו על חוזה. היו לנו פגישות, והובטח שאוטוטו נתקדם. מאז הם נעלמו", היא אומרת. לאטמה עברו את כל ועדות התוכן של הרשות בחודש מאי, והובטח להם שייכנסו ללוח השידורים של אוקטובר, אחרי החגים, אבל כל זה ללא חוזה: "סיפרו לנו כל מיני סיפורים: שזה במחלקה המשפטית, שנותרו רק השלמות וכדומה. בשלב מסוים הבנו שזה פשוט שקר. אז הודענו שאנחנו לא יכולים להמשיך ולהחזיק כך את המהדורה".

גם לדעת גליק האשם המרכזי הוא אמיר גילת, יו"ר רשות השידור: "אמיר חטף בסוף רגליים קרות ואמר שצריכים תכנית נוספת, שמאלנית, שתאזן אותנו. ואז הביאו יש מאין את התכנית 'שלום בית' שאושרה לשידור יחד איתנו. אחרי שהם ביטלו את ההתחייבות ל'לאטמה' הם ביטלו גם את התכנית הזו". לדבריה, הסרטון שפורסם השבוע מהסדרה "היהודים באים", הופק על-ידי קבוצה אחרת לחלוטין, שלפי המפורסם ניסתה לפני כשנתיים למכור את הסדרה לערוץ 10, ללא הצלחה.

"אחרי שאנחנו רואים את מה שהעלו לשידור אחרי שאנחנו נפסלנו", מסכמת גליק, "מסתבר שתחושת הרדיפה של הימין לא מצוצה מהאצבע".

שומרים על הטאבו השמאלני

לדברי ד"ר דרור אידר, חוקר חברה ותרבות, ובעל טור בעיתון 'ישראל היום', ל'לאטמה' היה תפקיד חשוב בשיח הציבורי בישראל. "התפקיד של הסאטירה במשטר הוא לאפשר לשלוח חצי ביקורת גם במקומות שהם לכאורה טאבו. זה התפקיד של ליצן החצר של פעם, שהמלך היה סולח לו גם כשהוא היה אומר דברים מאוד חצופים". אלא שאידר מזהה בישראל אנומליה: "הסאטירה המושמעת מייצגת רק חלק מסוים בתוך החברה הישראלית, ושולחת חיציה רק לעבר טאבואים מסוג מסוים מאוד. לא סוד שהסאטירה בישראל מזוהה עם השמאל הישראלי, עד כדי כך שכל מיני חכמולוגים הגיעו למסקנה המגוחכת שאין הומור בימין".

לטענת אידר מה שהציבור זקוק לו הוא איזון, אך ללא התערבות בתכנים וביצירה החופשית. "זה לא נכון לבקש מהיוצרים של סאטירה כמו 'ארץ נהדרת' או 'מצב האומה' שיהיו מאוזנים. זו לא אקטואליה. זו יצירה נשכנית שמטבע הדברים נוקטת עמדה". במקום זאת צריך מה שאידר מכנה "איזון במיקרופונים": "אותו החופש שניתן לקבוצות סאטירה שמאלניות ליצור ולשדר, צריך להינתן גם לקבוצות ימניות". לדבריו, דבר כזה יכול, עקרונית, לעשות רק טוב לרייטינג, אלא  "שבישראל יש תופעה משונה של שכפול: ערוץ 10 משכפל את ערוץ 2; מצב האומה משכפלים את ארץ נהדרת".

צוחקים על הטאבו השמאלני. צוות השחקנים של לאטמה

למה זה לא קורה? כבר כמה שנים שבראש רשות השידור עומדים אנשי ימין ומינויים פוליטיים של הימין.

כבר בזמנו של מוטי שקלר פעלתי רבות להכניס את לאטמה לערוץ 1. אלא שהוא כמובן חשש כי הוא מזוהה באופן מובהק ויגידו שבגלל שהוא מתנחל הוא מכניס ימנים. זה בסדר הרי שאנשי שמאל מכניסים בצלמם וכדמותם, אבל ימנים לא. אמרתי לו: 'אם לעת כזאת הגעת למלכות', שהרי בשביל מה הוא שם אם לא בשביל להוביל שינויים? אבל הוא לא עשה את זה.

ומה לגבי יוני בן-מנחם? לכאורה גם הוא מזוהה עם הימין.

אני מודה, בהתחלה תמכתי בו ואפילו הגנתי עליו כשתקפו אותו. אלא שהוא התגלה כאכזבה גדולה. אדם שדואג רק לעתיד שלו בלי שום חזון תרבותי. וכל מי שחשב, ואני ביניהם, שהוא ישנה במשהו, או יאזן במשהו את המצב הבלתי-אפשרי הזה בערוץ השידור הציבורי, פשוט התבדה. מאז שהוא קיבל את התפקיד הוא ספג הרבה התקפות, והוא פשוט התיישר.

אולי הגיע הזמן לוותר, ולהלחם על סגירת הרשות? אולי עדיפה לציבור תקשורת שפועלת בתנאי שוק חופשי?

גם אני חושב כך. אם כל הערוצים יהיו מסחריים כמו ערוץ 2, יקום יזם ממולח שיבין את השוק הכלכלי האדיר של הציבור הימני-שמרני, ויקים ערוץ כמו רשת פוקס האמריקנית. זה ברור לחלוטין שהוא יצליח ושהוא יתחרה בגדול מול ערוץ 2 ולא מול הערוצים הקטנים. אלא שזה לא קורה כי הממסד רוצה לשמר את הכוח, והוא לא משחרר את השוק.

אידר מאוכזב למדי גם מאנשי הימין:

כשהפריעו לקרן נויבך ראינו התגייסות מוחלטת של אנשי רוח וקולגות מהשמאל. אני לא רואה את הדבר הזה מימין. רוב אנשי הרוח ואנשי התקשורת והבמה שמזוהים עם הימין לא מקימים קול זעקה: הם לא פועלים ולא יוצאים מגדרם כדי לקדם את זה. וכולם מאותה סיבה: הם פוחדים להיות מוכתמים בכתם של 'ימניות', או 'פאשיזם' ושאר כינויי הגנאי שהשמאל יודע להשתמש בהם.

פנינו לרשות השידור על-מנת לשמוע את גרסתו של יוני בן-מנחם, אך נמסרה לנו התגובה הבאה: "יוני לא מתראיין לכלי התקשורת לא בנושא זה ולא בנושאים אחרים". מה עם קצת שקיפות, חופש ביטוי, מחויבות לתת דין וחשבון לציבור? לא בראשות השידור כנראה.

עוד מאותו דבר. אולפן ארץ נהדרת

על חטא שחטאנו בסטייטיזם

הימין ידוע בניסיונותיו "לתקן מבפנים" את המערכות הקיימות, בין היתר בשל אמונה יסודית בכוחה של המדינה ומוסדותיה להיטיב עם העם. האם עשוי מקרה 'לאטמה' לסדוק מעט את האמונה המדינתית של הימין?

"אני מצטערת שהאמנתי להם", מודה קרולין גליק, "ושהתנהלנו בהתבסס על ההבטחות שעוד רגע נעלה לשידור". בסופו של דבר, היא קובעת, "העובדה היא שהם שיקרו לנו. האם כולם שיקרו לנו כל הזמן? כנראה שלא. אבל ברשות השידור יש פתולוגיות פנימיות בעייתיות ביותר. זה לא גוף שמנוהל בצורה ראויה, כך שיש המון קולות סותרים שהם בני סמכות שם, שסותרים אחד את השני כל הזמן".

לדבריה האכזבה מרשות השידור מחזירה אותה למטרה העיקרית של 'לאטמה', לעקוף את התקשורת הממוסדת באמצעות השימוש באינטרנט. "אנחנו צריכים לעשות את זה בכוחות עצמנו, ושלא נחשוב שאלו שמכפישים את הציבור יפסיקו עם זה ויתחילו לבצע את המשימה שלהם: להיות רשות ציבורית שמייצגת את הציבור, שנותנת קול לציבור שמממן אותה מכוח החוק".

יכול להיות שעדיף פשוט לסגור את הרשות?

אם ככה הם מתנהלים אז כנראה שאין ברירה. האמת היא שאני לא חושבת שבאופן שבו המדינה מנוהלת אפשר בכלל לעשות את זה. אני לא יודעת אם אפילו הדבר מצוי בסמכותו של שר התקשורת גלעד ארדן. וזו למעשה הבעיה: הממשלות הנבחרות חסרות למעשה את היכולת לממש את המדיניות שלהן, ולייצג את מי שבעצם בחר בהן. כל מיני פרוצדורות שנבנו על-ידי אנשים שרוצים להכתיב סדרי בראשית בישראל, ורוצים לשמר את המנגנונים שמאפשרים להם את זה, מונעות מהדרג הפוליטי לפעול. יש בישראל אנשים שיושבים בעמדות מפתח שאי-אפשר להזיז אותם לשום מקום. מה שצריך לעשות זה פשוט לעקוף אותם.

גם אבישי עברי סבור שהמהלך כולו היה טעות:

יש לי ביקורת בעיקר עלינו. אנחנו התנהגנו בטיפשות. לא היינו צריכים לסמוך עליהם לא היינו צריכים להאמין להם. היינו צריכים להיות טיפשים בכדי לא להבין שמשחקים בנו, והיינו טיפשים. אני לא חושב שצריך לנקות את רשות השידור מאשמה פה, אבל ברוח הימים הנוראים אני רוצה גם להכות על החזה שלנו ולומר שנהגנו מאוד בנאיביות. אם יש משהו שבו אנחנו היינו לא בסדר, זו הנאיביות שלנו.

לדבריו, "מי שרוצה להתנהל מול גוף ממשלתי, ורוצה לסמוך על ההגינות ועל כללי המשחק והיושרה של פקידי הממשלה, כדאי שמראש יישאר בבית: בפוליטיקה כמו בפוליטיקה. אם אין לך קשרים כלום לא ילך".

מדוברות רשות השידור לא נמסרה תגובה לגופן של הטענות שהועלו בכתבה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

    1. מסימה בהחלט! אלה בוכים שם מה יהיה עליהם פרנסה. מסכנים! אנחנו הציבור חובתנו לפרנס אותם כשהם בכלל אינם מתחשבים בנו ועושים שם כבתוך שלהם! נן נמאסו עלינו.

  1. מאכזב ומצער לקרוא על הפרשה הזו. למרבה הצער, המציאות מראה פעם אחר פעם שלשיקולים לא ענייניים (כמו שיקולים אמוציונליים וחברתיים) יש משקל גדול עד כדי מכריע בלא מעט מקומות וסוגיות. יש הרבה דוגמאות לכך באתר לאטמה, לפחות בכל מה שקשור לתקשורת. מאכזב לא פחות כשמגלים התנהגות לא עניינית שכזו גם במקומות בהם מתהדרים כלפי חוץ בהיצמדות לעובדות, לאמת, ולשיקולים מקצועיים ועניינים כמו באקדמיה ובמדע, ובמיוחד כשהתנהגות כזו מיושמת על ידי אנשים ידועי שם, עטורי תארים פרסים, וכדומה (סוגיית רמת הגולן ממחישה את הטענה הזו. מצד שני, חשוב להדגיש שיש גם הרבה אנשים ישרים והתנהגות ראוייה באקדמיה). זו המציאות והשאלה היא איך מתמודדים איתה.

    קבוצת לאטמה הוכיחה בעקביות שהיא בעלת כישרון רב ויכולת עשייה מוכחת. יש לה תפקיד חשוב באיזון התקשורתי הדרוש. יש לה גם הרבה אוהדים והרבה פוטנציאל עתידי. חשוב שאנשיה לא יתנו למשבר הנוכחי לשבור אותם, ובשביל זה צריך הרבה נחישות וסבלנות וגם ביצוע פעולות נכונות. בין השאר, רצוי מאוד לחזק את הצדדים החיוביים ולהפיק לקחים מהצדדים הפחות חיוביים. לגבי שאלת המימון, למיטב ידיעתי לא מעטים הציעו ללאטמה לבנות מודל עסקי הנשען על תרומות קטנות וגם פרסומות. מציאת נדבנים עשירים מחו"ל (שלדון אדלסון?) ומישראל לא תזיק גם כן. כנ"ל לגבי יזמים ואנשי עסקים ממולחים (יש הרבה כאלה!). אולי גם השגת מימון מקרנות מחקר על ידי ביצוע פרוייקטים משותפים עם האקדמיה (בתי ספר לתקשורת וכדומה). כנ"ל לגבי כח אדם, יתכן שזמני (כגון סטודנטים לכל התארים). אולי אפשר ללמוד גם מכל מיני עמותות עשירות שנשענות על מימון זר איך להשיג את המימון (למה לא בעצם?). כדאי גם להיות ערים לכל מיני הזדמנויות מעניינות שצצות מידי פעם. ומי יודע, אולי בעתיד אפילו החלום הטלוויזיוני ימומש. בקיצור, יש הרבה אפשרויות ואני מקווה שהתקווה עוד לא אבדה. חג שמח ובהצלחה.