דואט של פטרנליזם: כשזנדברג ושפיר מדברות על השמאל

"שלום על הבר" – זהו שמו של האירוע, מבית 'שלום עכשיו', שנערך לפני כשבועיים בתל-אביב. מפגש קטן ואינטימי, שמטרתו לדבר על השלום, ההתנחלויות, ימנים הזויים ומשיחיים ובעיקר על התכניות לעתיד. כבר ידעתי – את השרשרת עם המגן דוד אשאיר בבית.

האירוע התקיים בבר קטן, כוך חשוך ודחוס למדי, שהדרך אליו דומה לכניסה לבונקר תת-קרקעי. בכניסה אין כל בידוק. המשתנות פונות לתוך הבר עצמו ורצפת השירותים מוצפת בנוזל עתיר-ריח, ספק שתן ספק אקונומיקה. "משוחררים, השמאלנים האלה", חשבתי לעצמי. התיישבתי מאחורי הבמה, עליה עמדו זוג צעירים ושרו באנגלית (סוג של רוק אלטרנטיבי שכזה) – אווירה תל-אביבית למהדרין.

הפנים בקהל נראים לי כמו קלסתרונים תל-אביביים טיפוסיים – אשכנזים ברובם, מעודנים, בעלי מבט אינטליגנטי ומעט מתנשא. הם לא מתגודדים האחד עם השני, אין כמעט לחיצות ידיים או חיבוקים – אירוע רציני למדי, למרות מקום התרחשותו. עוד אני מתיישב, וכבר הציעו להתפקד למר"צ. סרבתי בנימוס. לאחר זמן-מה, לבר נכנסות סתיו שפיר ותמר זנדברג. הן מתיישבות להן זו לצד זו, ולימינן מנחה הערב – שלמה קראוס. שתיהן נשים צעירות, נאות-מראה ובעלות טון דיבור נעים ואינטליגנטי, העומד בסתירה כה בוטה למילים שהן מפיקות.

נושא הכנס היה המו"מ בין ישראל לפלסטינים (או יותר נכון, היעדרו), עתידו של השמאל בישראל והמצב החברתי-כלכלי, שכמובן קשורים זה בזה בגלל ש"ההתנחלויות מקבלות יותר". שפיר וזנדברג, שתיים מהח"כיות הצעירות והמבטיחות, משקפות היטב את בעיות היסוד של השמאל: לקט האמירות חסרות-הבסיס שהן סיפקו, מהווה דוגמא חיה למשבר האמון שחל לאחרונה בין מחנה זה לבין אותו חלק מחיינו הקרוי "מציאות".

את הפנינה הגדולה של הערב, סיפקה ללא ספק סתיו שפיר בהתייחסותה לבחירות לנשיאות: "אני חוששת מנשיא א-פוליטי", אמרה וציינה כי התבטאויותיו של שמעון פרס כנגד עמדת ראש-הממשלה "הצילו את כבודנו". "את אומרת את זה רק כי הוא מהמחנה שלך", הקשה המנחה, ולשפיר לא נותר אלא להסכים. נו, לפחות היא כנה.

לא רק את הנשיא פרס מעריכה שפיר. היא מרגישה כי "זמנו של השמאל מגיע", רואה במפלגת 'העבודה' אלטרנטיבה שלטונית ואף הפטירה כי יצחק (בוז'י) הרצוג יהיה ראש-ממשלה. לדעתה, מפלגת 'העבודה' והשמאל צריכים לחתור למרכז הקונצנזוס: "ראו כיצד הצליח הימין להפוך אמירות ימניות לא-פוליטיות", היא אומרת, ושוכחת שזו לא משימה קשה כל-כך כשסטטיסטיקות הפיגועים משחקת לטובתך.

כמובן, שלא הכל רע. אחרי הכל, מודה שפיר, גם השמאל הצליח להחדיר כמה רעיונות לקונסנזוס, כמו "שתי מדינות לשני עמים", שעד לפני 20 שנה נחשבה לעמדה שמאלנית למהדרין. בהתחשב בכך שפה ושם היו גם כמה מנהיגים של מעצמות העולם שהתאמצו "להחדיר" עמדות אלו, זו אמנם לא הצלחה מרשימה כל-כך, אבל גם זה משהו.

התקווה הגדולה של שפיר מגיעה מהנושא הכלכלי, בו השמאל נוחל הצלחה מסחררת. כך, על-פי תוצאות סקר שהיא ציטטה, הציבור הישראלי רואה בטייקונים את האויב הגדול ביותר ואילו במתנחלים את האויב השני. "יש עוד תקווה", אמרה, כי אין כמו פלגנות ושנאת-חינם להתחיל איתם קדנציה ראשונה בכנסת ישראל.

את אי-הנחת שהשתרר כששפיר דיברה על כלכלה תמצת יפה המנחה קראוס, שבעבר היה שותף עמה בדירה: "אני לא מבין איך את מתעסקת עם התקציב – כשהגיעה הודעת החיוב על הארנונה, לא ידעת מה לעשות אתה", הוא התלוצץ.

"הימין הפך להזוי", סיכמה שפיר, ורק השמאל הישראלי – "המבוגר האחראי" כדבריה – נשאר שקול ובעל תכניות אמתיות ורציניות לעתיד.

המנוחשלים באים

למרות המינוחים הזהים ומתק השפיים המשותף, זנדברג היא אופרה אחרת לגמרי. בעוד ששפיר שואפת להגיע ללב הקונצנזוס, זנדברג רואה במפלגת מר"צ את מנהיגת המיעוטים ("האוכלוסיות המוחלשות"), אבירת זכויות-האדם והלוחמת בכיבוש. אבל גם לה, כפי שמסתבר יש סדרי עדיפויות: כשנשאלה כיצד תוכל להקים קואליציה עם החרדים, ענתה זנדברג בפרגמטיות בלתי-אופיינית, כי כל הקמת קואליציה דורשת פשרות: "נלבש שטריימל עבור השלום". ולעזאזל המיעוטים. גם לגבי ש"ס יש לזנדברג תכניות, שהרי מכיוון שזו "מפלגה של מזרחים מסורתיים" הרי שמדובר בטריטוריה מר"צניקית טיפוסית.

לנוכח הרטוריקה הבדלנית שלה, קשה להבין איך בדיוק זנדברג רוצה לצרף אליה את ההמונים המוחלשים. כך, מחלקת זנדברג את הפוליטיקה הישראלית ל-"מחנה הדמוקרטי" ולמחנה הלא-דמוקרטי; כמובן שהדמוקרטים הינם השמאל, ואילו לימין נשארו הפאשיזם, הגזענות ושאר המידות הטובות. ומה יעשה "מנוחשל" שאיתרע מזלו להמנות על המחנה האנטי-דמוקרטי? לזנדברג פתרונים.

אירוע זה סיפק הצצה מעניינת לנבכי הנפש של המחנה הדמוקרטי, ובהחלט גרם לי לרענן במשהו את ההדרות המיושנות של המושג הזה, שמשום מה עדיין זכור לי כאומר משהו על "שלטון העם". בינתיים נראה כי רובם של אזרחי ישראל מעדיפים את השמאל שלהם קטן ולא רלוונטי, גם אם זה אומר לקפוץ מפעם לפעם לביקור בבר תל-אביבי משונה בשביל להיזכר מה הם חושבים.