אפיפיור פוליטיקלי קורקט

אני לא זוכר איזה קומיקאי אמריקני אמר זאת (אשמח אם תאירו את עיני) אבל אני מסכים איתו לחלוטין: "פוליטיקלי קורקט הוא רעיון שאומץ על-ידי מיעוט שמאלני ליברלי כשבמרכזו עומדת הטענה ההזויה שאפשר להרים חתיכת חרא מהצד הנקי שלה".

תקינות פוליטית היא תופעה בזויה המשחיתה את המחשבה החופשית. מכבסת מילים ורעיונות המרטשת את המסר ומרדדת את השיח.

יש לסייג כמובן, חוקי התקינות הפוליטית לא חלים על "ליברלים" שמאלניים, להם דווקא מותר לקלל, לנאץ, לגחך ולבוז. המוסר הכפול מאפשר להם לאמץ שיח מתלהם, בוטה ולא מנומק כלפי הימין והשמרנים, קרי החשוכים. אפשר לנסות להגדיר את ה"פוליטיקלי קורקט" כחוק הקובע שכל התרבויות והרעיונות שווים בתנאי שנצא מנקודת הנחה שהציביליזציה המערבית המבוססת על התרבות היהודית-נוצרית היא שורש כל הרע בעולם.

אגב, במקור המושג 'תקינות פוליטית' לקוח מתוך "הספר האדום הקטן" של היו"ר מאו. בראשית שנות ה-60 הוא אומץ על-ידי השמאל הקיצוני במערב ומאז שטף אותנו צונאמי של מוסר כפול, צדקנות, התחסדות והכאה על חטא עד זוב דם.

התקינות הפוליטית מונעת אמירת אמת: מוסלמים רוצחים מוסלמים, מוסלמים רוצחים נוצרים, מוסלמים רוצחים יהודים, מוסלמים מטביעים וטובעים בדם חפים מפשע, אבל השטן הגדול הוא… ישראל.

מושיטים את הלחי השניה

דוגמה טובה ניתנה לנו השבוע. האפיפיור פרנסיסקוס (מספר 226) ביקר אצלנו והתקשורת הישראלית עמדה בדום מתוח. כל הסכינים לשחיטת פרות קדושות הושבו לנדנן – בכל זאת, האפיפיור של העניים, ההוא שנוסע בחיפושית חבוטה, לא איזה רב חשוך. אבל עזבו תחושות בטן, בואו נדבר עובדות.

דומה שאין איש שלא נחשף לתמונת האפיפיור פרנסיסקוס עומד נוגה ומהורהר ומניח יד על גדר ההפרדה. תמונה שווה אלף מילים קובעת הקלישאה, ואפשר להעריך שהתמונה הזו נכנסה לפנתיאון שנאת ישראל כמייצגת את ה"אפרטהייד". התקשורת העלובה, העולמית והישראלית כאחד, לא טרחה לציין שהאפיפיור עמד מתחת לכתובת באנגלית (לא בערבית) המשווה בין בית-לחם לגטו ורשה. עוד נשוב לנקודה הזו.

אח"כ האפיפיור עשה עיקוף עצום וטס מבית-לחם ללוד לקבלת הפנים הרשמית, חלילה שלא להגיע הישר לירושלים ולהכיר בה כבירת ישראל. הוא עלה להר-הבית עם המופתי המסית, וזה האחרון יילל בדמעות תנין על פגיעה במסגד אל-אקצה ובחופש הפולחן.

באותה שעה ממש, שני עיתונאים דתיים (יאיר שרקי ואסף גיבור) הוזהרו על-ידי המשטרה שלא יעזו למלמל תפילה או להתנדנד חס וחלילה. בכל זאת, צריך לשמור על חופש הפולחן המוסלמי במדינת ישראל, ובחור עם פאות שממלמל תפילה עשוי לפגוע מאוד ברגשות המאמינים העדינים. ואפרופו חופש פולחן: במצרים האחים המוסלמים מחוץ לחוק, כאן הם עומדים בראשות עיריית אום-אל-פאחם תחת מעטה התנועה האסלאמית, ומעמידים נציגות בוטה וקולנית בהר-הבית שפועלת על אוטומט בכל שעה שיהודים דתיים מבקרים על ההר.

בנוסף, בעוד שאצלנו ציינו בחגיגיות את ביקור האפיפיור, הכנסייה הקתולית השמיטה שלושה אירועים משמעותיים בסדר היום של הפאפא: הביקור בכותל, הנחת זר על קבר הרצל, ופגישה עם רה"מ נתניהו. אולי שכחו, אולי לא רוצים להכעיס את הערבים בעלי המעי הרגיז.

הכתובת על החומה

לא מעט סופרלטיבים נכתבו אודות ביקור פרנסיסקוס ב"יד ושם". כולם מחו דמעה בקצב אחיד כשהאפיפיור ברך ניצולת שואה. אנא הרשו לי להיות מעט סקפטי. הרבה מאוד שלדים בארון יש לכנסייה הקתולית בהקשר רדיפת יהודים, צר המקום לספר על ההיסטוריה של העם היהודי והנצרות. די להזכיר שבשואה הכנסייה בעיקר החרישה, דממה דקה ומאכזבת מדת שעל דגלה חרוט אהבה.

לענייננו, פחות הטרידה אותי העובדה שהאפיפיור בחר לציין ביד ושם את האנושות שנפגעה במלחמה ונמנע מלציין באופן קונקרטי את ששת מיליון היהודים שהושמדו. הרבה יותר מדאיגה התמונה שהזכרתי קודם, בה האפיפיור מצטלם בגדר ההפרדה תחת גרפיטי המשווה בין תושביה השבעים של בית-לחם (תוחלת חיים גבוהה מאשר בטורקיה) לבין מאות-האלפים שחיו בגטו ורשה בעוני מנוול, רעב אכזרי, מחלות והתעללות, שסופם מוות ומחנות ריכוז.

וכך עומד האפיפיור, ודה פקטו – אם להשתמש בלטינית כראוי למעמד זה – הכחיש שואה. יש בתמונה כדי למרק את המצפון הנוצרי האירופי: הנה ראו, הקורבנות הם היום הקלגסים. אבל חמור מכך, זה לא סוד (וגם האפיפיור יודע) שהרדיפה הגזענית בבית-לחם מופנית אך ורק כלפי נוצרים מידי מוסלמים. הנוצרים בורחים באימה, אבל איזה יופי, כולם עשו פרצופים מרוצים, פקידי הרשות יד ביד עם הקרדינלים.

נכון להיום, באופן פרדוקסלי, אבסורדי או אירוני, תבחרו מה שתרצו, המקום הבטוח ביותר עבור הנוצרים של המזרח-התיכון הוא מדינת היהודים. ישראל היא המדינה היחידה במזרח-התיכון שבה גדל שיעור האוכלוסייה הנוצרית בחצי-המאה האחרונה. לא בכדי העז לומר הכומר האנגליקני הראשי של בגדד כי "המקום הבטוח היחיד לנוצרים במזרח-התיכון הוא ישראל".

הנצרות, שערש לידתה במזרח-התיכון, נרדפת בבית גידולה, עד כדי חשש בעיראק ובסוריה לטיהור אתני שיטתי שמטרתו "לנקות" את האזור מנוצרים. הכס הקדוש לא יכול להתארח בסוריה ולמחות על צליבת נוצרים, וגם לא ייפרס עבורו שטיח אדום בבגדד על-מנת שיבכה על עריפת ראשי נוצרים וגירוש המוני. אפילו מצרים תהיה מסוכנת בהתחשב ברדיפת הקופטים. אכן, טבח, אונס, המרות דת בכפייה, גביית דמי חסות, חטיפת נערות צעירות, עריפת ראשים, צליבה, הפצצת כנסיות ושריפת כנסיות, הם מנת חלקם של נוצרים באזור. אבל את הכס הקדוש מעניינת חומת ההפרדה, שנועדה למנוע מחלאות אדם להתפוצץ באוטובוסים.

אינטרסים ותקינות פוליטית טמאה חברו לקשר שתיקה של הכנסייה. וכרגיל חוזרים לשעיר לעזאזל הקבוע. היהודים. סליחה … ישראל.

ביקור בשירות האסלאם

ויש עוד נקודה, שלא רבים (אם בכלל) שמו דעתם עליה. גם ממני היא כמעט וחמקה, אלמלא ד"ר ירון סרי, אחד ממאזיני התוכנית שלי ברדיו שעדכן אותי בחי. כמה סמלי שביקור האפיפיור בהר-הבית נפל על התאריך מיוחד וחגיגי באסלאם: העשרים ושבעה לחודש רגַ'ב (החודש השביעי בלוח השנה המוסלמי. משמעות המילה היא כבוד, ועל כן החודש מכונה "החודש המכובד"). ביום הזה אירע אירוע מכונן בתולדות האסלאם וכתוצאה מכך גם בתולדות הסכסוך.

בעשרים ושבעה ערך מוחמד את המסע הלילי מן העיר מכה ועלה השמיימה ממסגד אל-אקצא. מאירוע זה, שנזכר בקוראן, מביאים המוסלמים ראיה על קדושת ירושלים באסלאם (אם כי פרשנות אחרת טוענת שאל-אקצה בכלל נמצא בסעודיה). ליל המיראג' נחגג על-ידי הסונים, למעט הסלפים. גם הכותל קשור תרתי משמע, משום שעל-פי אמונתם, קשר מוחמד את סוסתו בוראק לכותל הדמעות שלנו.

הר-הבית, אל-אקצה, הם מוטיב מכונן בלאומיות הפלסטינית. באינספור בתים פלסטינים תלויה תמונת ההר. הנרטיב שלהם מבוסס עליו. תמהני אם לא הייתה כוונת מכוון בלו"ז הביקור. על התקשורת הישראלית אין מה להלין, מדובר בסחבה עלובה, מנוגבת מכל ידע היסטורי וחסרת זיקה אמיתית לשורשי האומה. אבל איפה היו משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה? אשכרה אידיוטים שימושיים בשירות התעמולה הפלסטינית.