קרים, החוק הבינלאומי והגדה המערבית

מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי העביר את האביב בדילוגים בין שני נושאי מדיניות החוץ המעסיקים אותו ביותר – שליטת רוסיה על קרים ושליטת ישראל על הגדה המערבית. זאת, ללא שום מודעות לכך שמדובר כאן באירוניה היסטורית עולמית. שני המצבים הללו סובבים סביב אותם עקרונות של החוק הבינלאומי – וכישלונה של ארצות-הברית ביישום עקרונות אלה בצורה עקבית, הוא שהוביל לכישלונה לאורך זמן ביוזמותיה במזרח התיכון, ובו בזמן פתח את הדלת לתוקפנות הרוסית.

אותו עקרון משפטי לפיו קרים הייתה וממשיכה להיות בריבונות אוקראינה נותן גם תוקף חוקי לנוכחותה של ישראל בגדה המערבית. כיצד?

נתחיל עם המקרה הפחות שנוי במחלוקת. הקהילה הבינלאומית מסכימה שלמרות הסיפוח לרוסיה, קרים ממשיכה להיות שטח בריבונות אוקראינה; ב-27 למרץ, החליטה העצרת הכללית של האו"ם, בהצבעה של 100 לעומת 11, להמשיך להכיר בקרים כחלק מאוקראינה. רוסיה אינה יכולה לשנות את גבולות אוקראינה על-פי רצונה.

אך כפי שטענו ריאליסטים רבים מתחום מדיניות החוץ בשעה שפוטין ביצע את המהלך שלו – כלל לא ברור מדוע צריכה קרים להשתייך לאוקראינה מלכתחילה: רוב משמעותי מאוכלוסיית קרים הוא רוסי מבחינה אתנית, לשונית ודתית; ככל הנראה, מרבית האוכלוסייה באזור מעדיפה להישלט על-ידי מוסקבה ולא על-ידי קייב (אם כי לא בשיעור של למעלה מ-90%, כפי שהשתקף כביכול ממשאל העם שנערך שם לאחרונה תחת האיום הרוסי); והטריטוריה סמוכה לרוסיה מבחינה גיאוגרפית ובעבר אף הייתה חלק מרוסיה.

אז למה בכל זאת החליטה הקהילה הבינלאומית שקרים בריבונות אוקראינית? התשובה: קפריזה של ניקיטה חרושצ'וב. ב-1954, ניתק המזכיר הראשון של הוועד המרכזי את קרים מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הרוסית, ונתן אותה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. הוא לא התייעץ עם אנשי קרים, אבל זה לא שינה הרבה – היות וכולם נשלטו מהקרמלין בכל מקרה. מרגע זה ואילך, צוירו באופן רשמי גבולותיה הפנימיים של ברית-המועצות כשקרים מופיעה כחלק מאוקראינה.

כך, כל טענותיה של אוקראינה שקרים שייכת לה נשענות על קפריזה של דיקטטור מת. אך מבחינת החוק הבינלאומי די בכך: כשמדינות חדשות מופיעות בשטחן של ארצות ישנות, או צומחות מתוך אימפריות קולוניאליות, הגבולות הרשמיים האחרונים שהיו בעבר אמורים להיות קווי הגבולות החדשים. דוקטרינה זו ידועה כ-"אוטי פוסידטיס יוריס" – uti possidetis iuri – כלומר, "אתה מחזיק על-פי חוק", הגבול שהיה הוא הגבול שיהיה. עקרון זה יושם לגבי הגבולות של מדינות חדשות ברחבי העולם, והוכר כעקרון בסיסי של החוק הבינלאומי על-ידי בית המשפט הבינלאומי לצדק. גם כאשר מספר מדינות מופיעות מתוך מדינה אחת, כפי שרוסיה ואוקראינה הגיחו מתוך ברית-המועצות, החלוקות האדמיניסטרטיביות הפנימיות הקודמות הופכות לגבולות הבינלאומיים החדשים.

מה שהכי מרשים, הוא שעקרון זה חל במלואו כאשר הגבולות הישנים היו קולוניאליים או שנכפו באופן לא דמוקרטי אחר. לולא היה הדבר כך, ארצות חדשות היו נולדות כאשר כל גבולותיהן שנויים במחלוקת, וכתוצאה סכסוכי גבול אינסופיים היו פורצים בין שכנים. לכן קובע החוק הבינלאומי שהגבולות הרשמיים האחרונים, אפילו גבולות מחוזיים קולוניאליים, יהיו גבולות הקבע. תוקפנות שתפרוץ אחרי כן לא תוכל לשנות אותם, כפי שמדגימה התגובה לכיבוש קרים על-ידי רוסיה.

דין אחד לישראל ולאוקראינה

כעת, ניישם עקרונות אלה ביחס לישראל.

התפוררות האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה הובילה לחלוקת הטריטוריות שלה במזרח התיכון. ליבת האימפריה העות'מאנית הפכה למדינה החדשה של טורקיה, שמצדה, ויתרה על הריבונות הטורקית על טריטוריות עות'מאניות בשאר חלקי המזרח התיכון (לא רק בישראל אלא גם בעיראק, סוריה, לבנון וירדן של ימינו). במקום להחיל את ריבונותן על חלקי האימפריה העות'מאנית שכבשו, אפשרו בריטניה וצרפת לחבר הלאומים שזה עתה נוסד להפוך את הטריטוריות הללו ל"מנדטים". המדינות האירופאיות התחייבו להוביל את המנדטים עד להפיכתם למדינות-לאום עצמאיות. חבר הלאומים עשה זאת בהתאם לסעיף מפורש בכתב האמנה שלו, שהסמיך אותו ליצור מנדטים כאלה מהשטחים "שהשתייכו קודם לכן לאימפריה הטורקית".

ב-1922 ייסד חבר הלאומים "ארץ" חדשה שתשמש כבית הלאומי של היהודים. זה היה המנדט לפלשתינה. לפי סעיפים מסוימים של המנדט, ארץ ישראל נחלקה על קו הירדן כדי ליצור את מדינת עבר-הירדן, Transjordan (הקרויה כיום 'ירדן'), בגדה המזרחית שלה. מאז, השתרעו הגבולות הבינלאומיים של פלשתינה המנדטורית מהנהר ועד הים. המנדט של חבר הלאומים לפלשתינה מספק את הבסיס החוקי לא רק לגבולותיה של ישראל, אלא גם לאלה של ירדן, ולעצם קיומה של ירדן.

ישראל היא המדינה שנוצרה בפלשתינה המנדטורית. כך, לפי "אוטי פוסידטיס יוריס", היא יורשת את הגבולות המנדטוריים. השאלה היחידה היא אם קרה משהו מאז שנות ה-20 ששינה את הגבולות האלה באופן חוקי.

ובכן, שלושה אירועים מצוינים בדרך כלל כמצדיקים את אי-היישום של דוקטרינת אוטי פוסידטיס. ראשית, הייתה הצעת החלוקה של האו"ם מ-1947, החלטה 181. שנית, הניסיון המוצלח בחלקו של הערבים ב-1948-49 למנוע את הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה, שהוביל לקו הירוק של 1949. שלישית, הייתה תגובת מועצת הביטחון של האו"ם לתפיסתה מחדש של ישראל את השטחים האלה במלחמת ששת-הימים. נדון בהם אחד לאחד.

הצעת החלוקה

החלטה 181 לא "יצרה", כפי שרבים נוטים לחשוב, את המדינה היהודית. דבר זה נעשה על הנייר 25 שנים קודם לכן על-ידי המנדט של חבר הלאומים, ואחר כך באמצעות הכרזת העצמאות של ישראל ומלחמת השחרור – מאבק שבו האו"ם לא עשה דבר כדי לקדם את הישרדותה של המדינה החדשה.

החלטה 181 הציעה חלוקה משוכללת של פלשתינה המנדטורית לשבעה חלקים – רעיון שההנהגה היהודית הייתה מוכנה לקבל, אלא שהערבים דחו אתו. בכל אופן, החלטה זו של העצרת הכללית לא עשתה דבר ששינה את הגבולות המנדטוריים, שכן העצרת הכללית אינה גוף מחוקק עולמי. אין לה סמכות חוקית לקבוע כללים מחייבים, שלא לדבר על שרטוט מחדש של גבולותיהם של עמים.

ואכן, החלטה 181 עצמה מכירה במפורש בכך שלעצרת הכללית אין סמכות להעניק להמלצותיה תוקף חוקי. אילו הייתה העצרת הכללית מצביעה היום "לחלק" את אוקראינה, הייתה התוצאה חסרת תוקף בצורה דומה. ההחלטה של 1947 הייתה למעשה רק הצעה לפשרה, שאילו הייתה מתקבלת על-ידי שני הצדדים, הייתה מחייבת. אך בפני עצמה, לא היה לה שום תוקף.

ישראל הכריזה על עצמאותה ב-14 למאי 1948, במסמך שהכריז "על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לפי עקרון "אוטי פוסידטיס יוריס"גבולותיה של מדינה זאת הם גבולות פלשתינה המנדטורית. מיד פלשו אל המדינה החדשה כל שכנותיה, שהצליחו לכבוש חלק ניכר מהטריטוריה שלה. אבל הכיבוש בן 19 השנים (עד ל-67') של חלקים מתוך המנדט על-ידי מצרים וירדן לא עשה שום דבר ששינה את גבולותיה, בדיוק כפי שתוקפנותה של רוסיה כלפי אוקראינה ללא שום התגרות מצד האחרונה אינה ברת תוקף חוקי לצורך שינוי גבולות. אילו היה הכיבוש הירדני משנה את גבולות ישראל, אזי ללא ספק היו 20 השנים שבהן שלטה רוסיה בטרנסניסטריה משנים את גבולותיה של מולדובה, והכיבוש הטורקי בקפריסין שנמשך 40 שנה היה משנה את גבולותיה של זו.

הקו הירוק

ישראל חתמה על שביתות נשק עם שכנותיה ב-1949. אלה לא היו חוזי שלום. הם היו הסכמים זמניים להפסקת אש. ה"קו הירוק" של 1949 היה פשוט קו התיחום שהפריד בין כוחות ישראל לכוחות הערביים, בלי שייקבע גבולות ריבוניים כלשהם. הקו לא ביטל אפוא את הגבול המנדטורי. כל הסכמי שביתת הנשק של ישראל שיקפו זאת, כולל ההסכם בין לישראל לירדן:

שום תנאי מתנאי ההסכם הזה לא יחרוץ בשום פנים מראש את זכויותיו, תביעותיו ועמדותיו של כל אחד מהצדדים ביישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל בדרך שלום, באשר תנאי הסכם זה נקבעים מתוך שיקולים צבאיים בלבד.

סעיפים אחרים גם הם הבהירו ששני הצדדים הכירו בגבולות המנדטוריים כגבולות הבינלאומיים הבלעדיים של ארץ ישראל. המחלוקת היחידה הייתה מי ישלוט בה בסופו של דבר.

באותו המסמך שקבע את תוואי הקו הירוק באופן פורמלי, נאמר במפורש שאין לראות בו קו גבול, או שום דבר אחר מלבד קו זמני של הפרדה בין כוחות ישראל לכוחות הערביים. כשישראל סילקה את כוחות הכיבוש הירדני אחרי שהמלך חוסין תקף וחצה את קו שביתת הנשק במלחמת ששת-הימים, הצורך בהפרדה כזאת הגיע לקצו.

הנשיא ברק אובמה ומזכיר המדינה שלו, כמו רבים אחרים, משתמשים בביטוי "גבולות 1967" לתיאור "הקו הירוק"; אולם זה בפירוש לא היה גבול, והוא לא נוצר ב-1967. בעצם, מלבד בריטניה, אף מדינה לא הכירה בריבונות ירדן על הטריטוריה של פלשתינה המנדטורית, במהלך הכיבוש הירדני שנמשך 19 שנים. כשירדן ומצרים חתמו על הסכמי שלום עם ישראל ב-1979 וב-1994, שתיהן הזכירו במפורש את הגבול המנדטורי כגבול הבינלאומי הנוכחי של ישראל, ובכך העידו על המשך הרלוונטיות שלו.

החלטה 242

מועצת הביטחון של האו"ם הגיבה למלחמת ששת הימים בהחלטה המפורסמת 242, שקבעה את הבסיס לכל הפעולות הבאות של המועצה. לפני שנפנה לנוסח ההחלטה, עלינו לציין שכפי שנכון היה לגבי העצרת הכללית ב-1947, גם למועצת הביטחון אין סמכות להתוות מחדש גבולות לאומיים שהיו קיימים קודם. למרות שלמועצה יש סמכות על-פי מגילת האו"ם להחליט החלטות "מחייבות", אלה מוגבלות להסמכת אמצעים כלכליים וצבאיים בתגובה להפרות של השלום הבינלאומי; היא אינה מסוגלת לשנות את קווי המתאר הבסיסיים של מדינות החברות באו"ם.

לא פחות חשוב מכך, לפי הנוהג המקובל של מועצת הביטחון, על-מנת להפוך החלטה שלה למחייבת נדרשת המועצה לציין במפורש את מקור סמכותה כ-"פרק VII של אמנת האו"ם". החלטה 242 אינה כוללת אזכור כזה, והדבר מראה שהמועצה לא התכוונה ליותר מהמלצה כשקיבלה החלטה זאת.

החלטה 242 כידוע קוראת ל"נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון". נוסח זה נבחר במכוון על-ידי מנסחי ההחלטה, כדי לדחות דרישות שישראל תיסוג מכל השטחים שהיא כבשה, ובמקום זאת הוא מותיר את קביעת ממדי הנסיגה לדיפלומטיה עתידית. הנוסח של 242 חובר על-ידי המשלחת הבריטית לאו"ם, כתחליף לגרסאות האחרות שבהן הופיע הניסוח "מכל" השטחים.

ספרות ענפה נכתבה בניסיון להתמודד עם העובדה שמילת היידוע "the" אינה מופיעה לפני המילה שטחים – "territories" – במשפט הזה, אך כמו דיונים רבים אודות הסכסוך הערבי-ישראלי, שאלות הנוגעות לישראל מוצבות בייקום משפטי ייחודי. למעשה, קל למדי לראות אם השימוש במושג territories הוא נוסח סטנדרטי שבו מועצת הבטחון הייתה עשויה לדרוש נסיגה מלאה. מצאתי 16 החלטות אחרות שבהן נדרשו נסיגות צבאיות, מתוכן ארבע התקבלו לפני 1967. בכל המקרים, הדרישה לנסיגה מלאה היא מפורשת, ומוגדרת בלשון כמו "נסיגה מכל השטח" ו-"the territory", וכן כוללת אזכורים של עמדות שקדמו לפריצת הקרבות. הניסוח של 242 הוא ייחודי בהיסטוריה של מועצת הביטחון, אך עקבי ביחס להיסטוריה של ניסוח החלטותיה וביחס לכוונות המסמך. כך, קריאת 242 כאילו היא דורשת נסיגה מלאה לא רק שאינה קוראת נכון את ההחלטה, אלא גם הופכת את הניסוח של 16 החלטות חשובות אחרות לבלתי הגיוני.

אחרים טוענים שהחלטה 242 מחייבת את ישראל לחזור לקו הירוק, מתוך הסתמכות על דברי המבוא להחלטה, שם מודגשת "אי-קבילותה של רכישת שטחים במלחמה". אך לא מתקבל על הדעת שניסוח זה מבטא כוונה לדרוש מישראל להחזיר לירדן ולמצרים את השטחים שהן עצמן כבשו ב-1949. יתר על כן, הסעיף האופרטיבי הבא ב-242 מתאר נסיגה "לגבולות מוכרים". קווי שביתת הנשק של 1949 לא היו "גבולות מוכרים" במובן משפטי כלשהו. הם היו לא יותר מקווי עצירת הכוחות.

אז לסיכום: חבר הלאומים, שפעל על-פי הסמכויות שהוקנו לו באמנה שלו, קבע את השטח של פלשתינה המנדטורית ב-1922, כפי ששיטת המנדטים קבעה את גבולותיהן של מרבית מדינות המזרח התיכון. לעצרת הכללית של האו"ם לא הייתה סמכות לשנות את השטח הזה בהצעת החלוקה של 1947. וכך גם לתוקפנות הפאן-ערבית של 1948-49 ואופן קבלתה מאז על-ידי הקהילה הבינלאומית.

דעת הקהל הבינלאומית פנתה מאז באופן חריף נגד שליטת ישראל על חלק גדול מהשטח הזה, אבל החוק הבינלאומי אינו תחרות פופולריות; אילו היה כזה, הייתה ישראל כבר מזמן מגורשת אל מחוץ למחנה.

שום דבר מכל זה אינו מערער את הטיעונים הנפוצים בעד יצירת מדינה פלסטינית. טיעונים אלה נעוצים בשיקולים דיפלומטיים ודמוגרפיים. אבל אפילו אם מקבלים את הרעיון שהמנדט נתן לישראל גבולות רחבים מדי עבור האוכלוסיה היהודית, לא נובע מכך שהתוקפנות הפאן-ערבית של 1948-49 קבעה גבולות סבירים או חלופיים. למעשה, גבולות כאלה יכולים וראויים להיות מוגדרים רק על-ידי הסכם הדדי בין ישראל לפלסטינים.

מעבר לכך, גם אם מאמינים שהדוקטרינה הלא-ברורה של הגדרה-עצמית – שבדרך כלל אינה נתפסת כאילו היא מקנה לעם את הזכות למדינה עצמאית – מספקת טיעון שלא ניתן להתנגד לו בעד מדינה ערבית פלסטינית במקום כלשהו בין נהר הירדן והים התיכון, העיקרון של אוטי פוסידטיס עדיין היה רלוונטי. הדוקטרינה הבהירה שאין שום קשר בין הגבולות הרלוונטיים לבין קווי שביתת הנשק של 1949, אלא אם שני הצדדים יסכימו שצריך להיות קשר ביניהם.

נזכיר: על-פי הדוקטרינה, כשמדינות חדשות מופיעות, גבולותיהן אמורים לחפוף את גבולות החלוקה הפנימית הקודמת האחרונה, כגון גבולות מדינה או גבולות מחוז. תחת המנדט, חולקה פלשתינה לשישה מחוזות, שכל שילוב ביניהן אינו דומה לקווי שביתת הנשק של 1949. (לדוגמה, עזה נכללה במחוז אחד יחד עם כל הנגב, בעוד שהאזור הקרוי כיום "הגדה המערבית" השתרע על פני שלושה מחוזות שונים.)

הסכמי אוסלו מ-1993 יצרו שלושה תחומים אדמיניסטרטיביים (אזורי A, B ו-C) – שניים מהם תחת סמכות שיפוט פלסטינית ואחד תחת סמכות שיפוט ישראלית. קווים אלה משמעותיים והגיוניים יותר לפי החוק הבינלאומי, מאשר צבר הכיבושים הבלתי-חוקיים והבלתי-צמודים זה לזה של מצרים וירדן ב-1948-49.

זכרונה הקצר של הקהילה הבינלאומית

הקהילה הבינלאומית, אולי מתוך סימפתיה לטענות הפלסטינים, מעדיפה לשכוח את עקרון אוטי פוסידטיס כאשר מדובר בישראל. מעשיו של פוטין באוקראינה ממחישים את הסכנות האורבות כתוצאה מחוסר עקביות שכזאת. כשהעולם מתחיל לאפשר חריגות מדוקטרינת אוטי פוסידטיס נפתחות הדלתות לטענות כמו זו של רוסיה. ככלות הכל, אם גבול מנדטורי שנקבע על-ידי המוסדות הבינלאומיים אינו ממשיך להיות בתוקף לגבי מדינה חדשה, למה שיהיה תוקף לגבול שנקבע באופן שרירותי על-ידי רודן טוטליטרי כמו חרושצ'וב?

השתלטותה המהירה של רוסיה על קרים – ונכון לכתיבת שורות אלה, הפלישה ההולכת ומתפשטת שלה לאוקראינה – טומנת גם לקחים מדיניים לישראל לגבי הסכם פוטנציאלי כלשהו עם הפלסטינים. פירוקה של אוקראינה על-ידי רוסיה מצביעה על תרחיש מבהיל המראה כיצד מדינת פלסטין עלולה להמשיך בנקיטת פעולות אפקטיביות נגד ישראל גם אחרי חתימת הסכם שלום.

אחד הפרסים העיקריים המובטחים לישראל תמורת יצירת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, הוא גבולות המוכרים על-ידי הקהילה הבינלאומית. למרות שגבולות אלה יהיו צרים, תהיה להם, כך נאמר, ערובה מושרשת של לגיטימיות בינלאומית. מדינות יעבירו את השגרירויות שלהן לירושלים (המערבית), וישראל, כפי שאמרה ציפי לבני, "תהיה על מפת העולם". תפיסת הערך של עסקה כזאת נובעת מההשקפה שבמאה ה-21 לא ניתן פשוט לשכתב גבולות ריבוניים.

קרים הוכיחה ש"התנהגות של המאה ה-19", כפי שקרה לזה קרי, חיה וקיימת, ושהקהילה הבינלאומית תעשה מעט מאוד לעצור אותה. חשבו על שיטותיה של מוסקבה לפירוק אוקראינה:

ראשית, היא המתינה בשקט במשך יותר משני עשורים. כמובן, אם עסקה עם הפלסטינים תחזיק מעמד לאורך טווח זמן קצר כזה, לפני שיבואו בעקבותיה דרישות חדשות, תהיה זאת עסקה הרת-אסון לישראל. שנית, רוסיה התמקדה באזורים שבהם קיימים ריכוזים משמעותיים של אוכלוסיה ממוצא רוסי. באותם אזורים, היא חיקתה את האסטרטגיה שנקט היטלר בחבל הסודטים של הסתה להתפרעויות והפגנות, ובעקבותיהן מחאה נגד תגובת אוקראינה.

זהו בדיוק החשש הגדול ביותר של ישראל: שאחרי האופוריה של עסקת שלום, תתחיל ממשלה פלסטינית – שזכתה לחיזוק ולעידוד בינלאומי, ושלרשותה יעמדו כעת כל המנגנונים של מדינה – לחרחר אי-סדרים בקרב ערביי ישראל בגליל, במשולש ובנגב. כמובן, פלסטין לא תוכל לתפוס את השטחים האלה במהלך יחיד כפי שעשתה רוסיה בקרים, אך היא תנסה לערער את יציבותה של ישראל, כפי שרוסיה עושה כעת באוקראינה.

המטרה המקיאווליסטית תהיה לנצל את תגובת ישראל לאי השקט המפעפע באמצעות סוג של ג'יאו-ג'יטסו דיפלומטי (ניצול כוחו של היריב כנגדו), על מנת לקדם את הטענה שלא ניתן להרשות למדינה יהודית לקיים ריבונות על אוכלוסיה לא-יהודית. ואז יגיעו דרישות שזכו להרבה יותר מדי כבוד כאשר מדובר בדרישותיה של רוסיה ביחס לאוקראינה – יתר פדרליזם, ביזור הסמכות ועוד – שמטרתן להעצים מיעוטים נרגנים המגלים נאמנות רבה יותר לתוקפן השכן מאשר למדינה שבה הם אזרחים. במצב כזה, האם יתלכד העולם להגנה על הגבולות שהוכתבו על-ידי הקהילה הבינלאומית, אחרי שכה זלזלו בהם במקרה של ישראל לאורך עשורים רבים כל כך?

אין אף אחד בעל הבנה עמוקה של החוק הבינלאומי ששואל האם יש צדק והגינות בכך שקרים תישאר חלק מאוקראינה, בלי התחשבות ברצונות של אוכלוסיית קרים. הצבת שאלות כאלה והתייחסות אליהן כחלק מהדיון תגרום בסופו של דבר לציור מחדש של גבולות רבים בעולם. כפי שראינו, אותם העקרונות המצדיקים את טיעוני אוקראינה להחזקת קרים, מצדיקים גם את טיעוניה של ישראל על הגדה המערבית.

ישראל לא צריכה להתרגש יותר מדי מכישלון הקהילה הבינלאומית להחיל את הכללים הרגילים על זכויותיה של המדינה היהודית, היות שהמשבר באוקראינה מראה גם את מגבלות הכללים הללו – אפילו כאשר הם מוכרים ומיושמים כראוי ברמה המשפטית. אוקראינה נהנית אולי מתמיכה בינלאומית בטענותיה בעוד שישראל אינה זוכה לתמיכה כזאת, אך המשבר באוקראינה מראה גם שככל שמדובר במעשים, הקהילה הבינלאומית תהיה מוּנעת בעיקר על-ידי לחצים והעדפות רגעיות, ולא על-ידי שיקולים של חוקיות או הבטחות היסטוריות. בסופו של דבר, כפי שקרה מאז 1948, ישראל תצטרך לסמוך על עצמה.

____

יוג'ין קנטורוביץ' הוא פרופסור ב-Northwestern University School of Law ומתמחה במשפט בינלאומי וחוקתי; עמית בכיר ב'פורום קהלת למדיניות' בירושלים, ופרופסור אורח עמית ליידי דייויס באוניברסיטה העברית.

המאמר המקורי פורסם במגזין Commentary, ואנו מודים על הרשות לתרגמו.