החמאס מפעיל מערך תעמולה פסיכולוגית אגרסיבי במטרה לזרוע בהלה, דיסאינפורמציה ולפלג את הציבור הישראלי. לפעמים זה גם עובד.
מאז החל מבצע "צוק איתן" מפעיל החמאס מערך לוחמה פסיכולוגית אגרסיבי במטרה לזרוע בהלה, דיסאינפורמציה ולפלג את הציבור הישראלי • לשם כך משתמש ארגון הטרור העזתי בתקשורת, באינטרנט ובמערכת החינוך המקומית ככלי שרת לקידום האינטרסים שלו, כמיטב המסורת בעולם הערבי • למרות האופי התעמולתי הבוטה, גורמים בתקשורת ואף בפוליטיקה הישראלית נכשלים בסינון המסרים והטרמינולוגיה של חמאס, ומשחקים לידיו
במוצאי שבת שעברה (12.7) פתחו אזרחי ישראל את מקלטי הרדיו, אתרי החדשות ומהדורות הטלוויזיה כדי לגלות הצהרה חסרת תקדים של חמאס: תל אביב תופצץ בטילים בשעה 21:00 בדיוק. ובכן, הטילים קצת אחרו, ובסופו של דבר הטרידו רק את "כיפת ברזל", אך המטרה העיקרית הושגה: אזרחים רבים נכנסו למרחבים המוגנים מראש ונטשו את החנויות ומקומות הבילוי. כך שיחקה התקשורת הישראלית היישר לידיו של חמאס, העניקה לו במה ב"פריים-טיים", האדירה את כוחו ומילאה את תפקידה נאמנה כ"סוכנת" של ארגון הטרור האסלאמי במסגרת קרב "הלוחמה הפסיכולוגית".
זוהי רק דוגמה אחת לצורה שבה אזרחי ישראל נחשפים באופן תדיר למנגנון שלם, משוכלל, עשיר ומבוסס, שכל תפקידו הוא להשפיע, לעודד פחד וייאוש, ולהנחות את הציבור לקבל החלטות שגויות על סמך התחושות הללו. בימים אלה עושה ארגון הטרור חמאס שימוש נרחב בכלי זה כדי להעביר מסרים ייעודיים, המותאמים לקהלים ספציפיים, בניסיון לפגוע בחוסן הנפשי של מדינת ישראל. המטרה היא לגרום להנהגתה, אזרחיה וחייליה לאבד את האמונה בצדקתה ובכוחה, ולמסמס את המוטיבציה להילחם כנגד האויב ואף את היכולת להתגונן מפניו.
כשהמציאות בגדר המלצה בלבד
הלוחמה הפסיכולוגית ("Psychological Warfare") מכונה בשפה הערבית המודרנית "חרב נפסיה" (מלחמה נפשית/פסיכולוגית) או "חרב אל-עצאבאת" (מלחמת עצבים). זוהי שיטת לוחמה עתיקה כימי האדם וידועה מאוד, אך למרות זאת כמעט ואינה זוכה לדיון במקום הראוי לה בעיתות מלחמה.
בעולם הערבי מדובר בכלי מקובל ביותר: ברשת האינטרנט בשפה הערבית ניתן למצוא עשרות מאמרים וספרים על הלוחמה הפסיכולוגית, התעמולה, זריעת טרור ואימה לצרכים פוליטיים. השימוש באסטרטגיות אלו נתפס כלגיטימי ביותר, וכחלק בלתי-נפרד מהמשחק הפוליטי והמלחמתי המקובל, אם בענייני פנים ואם בענייני חוץ, על בסיס "השתמש בו או תפסיד". מבחינתם, ניתן לעשות שימוש בכל מה שמשרת את המטרה, ללא הגבלה מוסרית או ערכית: אמירת אמת, שיקוף מציאות, "משחק הוגן", עובדות, היגיון, סטנדרטים אתיים או מוסר אינם משחקים תפקיד; ההיפך הוא הנכון – הם ינסה לנצל את הערכים של היריב בצורה המקסימלית בכדי להביסו.
בשעת מלחמה נוהגים מוסלמים רבים ברשתות החברתיות לכתוב "מי ייתן ואללה יזרע את הפחד בליבם (של האויבים)", כשהם מתבססים על פסוקי הקוראן:
…אלוהים חסך למאמינים את נטל המלחמה, אלוהים חזק ואדיר… אחר כך הוריד אלוהים ממבצריהם את בעלי הספר אשר סייעו בידם של הכופרים, והטיל מורא בלבבם, חבורה מתוכם תהרגו, וחבורה אחרת תיקחו בשבי… [הקוראן 33 : 25 – 27]
אולם לא מדובר רק באוסף התבטאויות ספורדי, אלא במנגנון ממוסד. במרבית מדינות ערב משמש משרד המידע ("ויזארת אל-אעלאם") כגוף האחראי על הלוחמה הפסיכולוגית, או לוחמת "המידע האסטרטגי". הפלסטינים החלו להשתמש בשיטה זו, באופן מוצלח למדי, כבר בשנות השישים, כאשר הגיעו נציגיהם לקובה, אלג'יריה וויטנאם כדי ללמוד מלוחמת הגרילה והתעמולה הפסיכולוגית שהתחוללה במדינות אלה. גם הניסיון הרב של איראן, מדינה בעלת משאבים, סייעו ליצירת אסטרטגיית לחימה פסיכולוגית עולמית יעילה, ממנה נהנה כיום גם ארגון חיזבאללה וארגוני טרור אסלאמיים אחרים, שנהנים מחסותה ומשכללים את השיטות בעצמם לאורך השנים.
אינדוקטרינציה לילדים: תוכנית טלוויזיה בערוץ של חמאס
'הארץ' בשירות החמאס
תעמולת חמאס פועלת בעיקר כלפי שלושה קהלי יעד: 1. קהל הבית (תושבי הרצועה); 2. חיילי צה"ל; 3. כלל אזרחי ישראל.
הסעיף הראשון מוכר יותר ומוזכר רבות בישראל. מנגנון התעמולה של דיקטטורת חמאס פועל בתקשורת ובמרחב הציבורי כדי ליצור דמוניזציה כלפי ישראל ולצייר את היהודים כ"רוע המוחלט". בתחום החינוך פועל הארגון כדי לבנות חומה במוחם של הילדים, שנועדה לחסום כל ספק בנוגע לעובדות בהן שטפו את מוחותיהם מגילאי הגן. הילדים מוזנים במסרים הללו מגילאים צעירים מאד ובמשך תקופה ארוכה, עד שהם מופנמים בצורה טוטלית כ"אמת מוחלטת".
ברובם, מסרים אלו מבקשים ליצור תמונה הפוכה מהמציאות הקיימת. כך למשל, בעוד שחמאס מצויד בכלי נשק איראניים מיושנים ומחזיק בכ-20 אלף פעילים ברצועה, יטען הארגון שיש לו כלי נשק מתקדמים וכי הוא ארגון עצום ורב-ממדים; כאשר חמאס טוען שהוא ארגון "שורשי" הזוכה לתמיכה מרובה, הרי שהוא מנסה להסתיר את העובדה שהוא מבודד בינלאומית וכי הוא לא יותר ממיליציה אסלאמית חמושה; כאשר הארגון טוען שפעיליו "אוהבים את המוות יותר מאת החיים", הכוונה להרתיע את היריבים וליצור תדמית של ארגון בלתי-רציונלי, דמוני ובלתי-מנוצח, למרות שכיום אין באפשרותו אפילו לשלם משכורות לפעיליו ברצועה.
הגדילו לעשות מנהיגי חמאס, אסמאעיל הנייה וח'אלד משעל, שטענו כי חמאס "ימנע מכם את הביטחון", למרות שמפקדיו ופעיליו הם אלו אשר מבלים את מרבית חייהם בפנים מכוסות ומתחת לאדמה, מחשש לביטחונם.
עבור חיילי צה"ל שומר חמאס מסרים בעלי אופי שונה ומוגדר, שמטרתם לזרוע תבוסה ופחד. ביניהם ניתן למצוא את הססמאות השבלוניות: "עדיף לך לא להילחם", "המלחמה שלך אבודה מראש", "חמאס הוא ארגון חזק", "אין לך סיכוי לנצח", "עזה תהיה בית הקברות שלכם" וכד', אשר חוזרים על עצמם במתכונת שונה מדי פעם בפעם.
הלוחמה הפסיכולוגית המוצלחת של ארגון הטרור הלבנוני-איראני חיזבאללה, שתרמה להחלטה של אהוד ברק להורות על הנסיגה הכושלת מדרום לבנון (2000), מהווה מודל לחיקוי עבור חמאס. כך למשל, הארגון מנסה להשפיע על הרגש האימהי כדי ליצור תחושות תבוסתנות וחרדות בקרב חיילי צה"ל ובני משפחותיהם. התמונה שלהלן שודרה בערוץ 10 לפני מספר ימים, ומטרתה להשתמש ברגש הטבעי כדי להחליש את החוסן הישראלי.
למרבה הצער, את שלל המסרים הללו יכולתם למצוא בשבוע האחרון זרועים בכל רחבי עיתון 'הארץ', שמהווה סוכן וזרז למסרים של האויב נגד הציבור הישראלי. בערוצי הטלוויזיה מקבל החמאס חיזוק חיובי בחינם, דרך תמונות רקע של מצעדי חמאס, המעטרות את המרקע, ובאמצעות רבבות דגלים ירוקים שמתנוססים מאחורי שטף הפרשנים הבלתי-פוסק. לאחרונה, הטרמינולוגיה של התעמולה החמאסית חלחלה אפילו לתוך דבריה של חה"כ זהבה גלאון, שכתבה בדף הפייסבוק שלה על הסכנה מ"ביצת הדמים העזתית".
לפלג את החברה הישראלית
למרות שפעמים רבות הופכים התעמולה והמסרים של חמאס כלפי האזרחים הישראלים ללעג וקלס, ביסודם הם מיועדים לחבל בתפקוד הפסיכולוגי התקין ולעורר לבטים מוסריים, תחושות אשמה ובלבול, תבוסתנות ואובדן ביטחון עצמי. הם מועברים בדרכים שונות, באמצעות כלי התקשורת והמדיה החברתית של חמאס, וכלי תקשורת ערביים ובינלאומיים.
בכלי התקשורת הישראליים, הם מועברים פעמים רבות באמצעות כתבים לענייני ערבים, לדוגמה תחת מסווה של ראיון עם "בכיר חמאס" או ידיעה חדשותית שהגיעה מהארגון. הראיונות שעורכים כלי תקשורת ישראליים עם תושבי עזה מבוססים, ככל הנראה, על ההנחה שהחברה בעזה היא "דמוקרטית", וכי תושביה יכולים להביע דעה שלא מוכתבת להם מראש על-ידי מנגנוני חמאס. זוהי למעשה הונאה של הציבור, ועל חשבון הציבור, שכן המרואיינים משמשים כשליחים בלבוש אזרחי, המונחים להעביר מסרים נוספים מפי הדיקטטורה העזתית.
דוגמה נוספת היא נטייתה של התקשורת להתייחס ברצינות תהומית לארגונים קיקיוניים המציבים תנאים למדינות ולמעצמות, ולכל מילה שאמר נציג זה או אחר של ארגון טרור ברצועה. הרעיון של "כּלאם בּבּלאש", כלומר המילים הריקות, שלא עולות כסף לדובריהן, הוא השולט באדמת המציאוּת.
המסרים הגלויים והסמויים של חמאס מיועדים גם ליצור מחלוקת בחברה הישראלית, בשיטת "הפרד ומשול". לצורך כך הוא תוקף באמצעות תחושות אשם,טיעונים של צדק ומוסר, ילדים הרוגים, פנייה ללב, למצפון ולרחמים, ואף באמצעות ניסיון לפלג בין העם למנהיגיו – "אין לנו טענות אליכם אלא להנהגה הרעה שלכם", "הטיפשות של מנהיגיכם הובילה אתכם…" וכו' – זאת במטרה לסלף את המציאות כאילו ההנהגה הישראלית היא האחראית למצב, וכי האחריות איננה על כתפי התוקפנות האסלאמית הקיצונית, אשר חרתה לעצמה "לנקות את אדמת פלסטין הטהורה מנוכחות יהודים".
דע את האויב
משל עממי נפוץ מספר על ארבע צפרדעים שטיילו בבִּיצה, כאשר לפתע נפלו שתיים מהן לבור עמוק. הצפרדעים ניסו לקפוץ החוצה מהבור שוב ושוב ללא הצלחה, בעוד הצפרדעים שלמעלה צעקו לעברן: "הבור עמוק מדי, אין לכם שום סיכוי לצאת" ו"חבל על המאמץ שלכן, השלימו עם גורלכן המר!". אחת מהצפרדעים שבבור נתקפה תבוסתנות ואימה מפני המוות המתקרב והחליטה ליטול את חייה במו ידיה, בעוד השנייה המשיכה לקפוץ ולקפוץ, עד אשר לבסוף הצליחה להיחלץ מן הבור. לאחר שנחה מהמאמץ שאלו אותה חברותיה התמהות כיצד הצליחה להיחלץ מן הבור. "אני חירשת", ענתה בשפת הסימנים, "ופירשתי את קריאותיכן הנרגשות כמילות עידוד".
הנמשל ברור: גם בביצה המזרח תיכונית שלנו ניתן ואפשר להתמודד עם מרכיבי הלוחמה הפסיכולוגית. הדרך לעשות זאת מושתת על שלוש קרנות: הראשון הוא חשיבות ההימנעות מחשיפת עצמנו למקורות ולתעמולה של האויב, במידת האפשר; השני בבחינת "ידע הוא כח": להבין מה המטרה של הלוחמה הפסיכולוגית, על-פי העקרונות שפורטו במאמר תמציתי זה; והשלישי הוא הצורך במאבק רעיוני כנגד התעמולה והמסרים של האויב, קרי: לא לאפשר לו לייצר אצלכם ספקנות, תבוסתנות או בלבול. כך ניתן לנטרל את המנגנון של חמאס, ולפרוק אותו מנשקו המסורתי במטרה לבנות חוסן לאומי יציב בימי לחימה מול אויב אכזר.
______________
רוני ביאלר הוא העורך ראשי של המגזין האינטרנטי 'ישראל בערבית' ומתמחה בתקשורת ערבית.
הצרה שלנו היא שיתוף הפעולה של התקשורת הישראלית. אם לא הם, אף אחד לא היה לוקח את התעמולה הזולה הזאת ברצינות. השמאל מטפטף לנו את הארס הזה כבר שנים רבות.
שלום דניאל, תתפלא אבל יש אנשים בישראל שמדקלמים את מסרי חמאס בעל פה, ועוד הם בטוחים שהם אלו שהמציאו אותה.
לא לתת במה לאויב. לא לתת להם שום לגיטימציה. לא להראות נאומים שלהם, לא להראות כמה הם סובלים.
נגמרו הימים שמדינת ישראל מתנהגת כמו צדיק מעונה שחושב קודם על האחרים, ורק אז על עצמו. זוהי מלחמת הישרדות. היום זה רק השלבים הראשונים שלה. או הם או אנחנו. אני בוחר באופציה השניה, וממש לא מעניין אותי כמה הם יסבלו.
אוי האירוניה…
פרשן לענייני עצמו מסביר לנו על לוחמה פסיכולוגית
של ארגון החמאס, מודה בעליבותה הרבה (המקסימום שהצליחו הסמסים והסרטונים של
החמאס לייצר זה ממים של מוזיקה לחתונות), אבל איכשהו עדיין נשבה בעליבותה של תעמולת חיזבאללה בצפון כאילו היציאה מלבנון היתה פחות מהמהלך המוצלח ביותר שביצעה ישראל מאז הכניסה את עצמה לבוץ הלבנוני המסריח שהובילה להקמת חיזבאללה עצמו. צריך להיות פנאט קיצוני (בין אם בימין החיזבאלונרי או בשולי הימין הקיצוני הישראלי שבשניהם יעדיפו לראות דם ואש ותמרות עשן כדי לקדם סכסוך משיחי) בשביל לחשוב אחרת כשהנתונים הסטטיסטיים על כמות ההרוגים, הנזק והעלויות של העשור שלפני היציאה מלבנון אל מול העשור שלאחריו כל כך ברורים ושקופים.
בחזרה לעזה, הבעיה המהותית ביותר של הציבור הישראלי הוא דווקא מנגנון הלוחמה הפסיכולוגית שמפעיל עליו דובר צה"ל. הבדיחה של חמאס וה"כתבים לענייני ערבים" כביכול מטעמם הם כלום לאומת האיפול התקשורתי, מחול השקרים וכלבלבי דובר צה"ל הידועים בתור הכתבים הצבאיים ומואכלים מכף ידו של הדובר.
ההבדל הוא כמובן שבעוד בצד אחד של המשוואה אמנם מזהירים מהלוחמה הפסיכולוגית של הגורמים הצבאיים אבל בכל זאת מאמינים בפלורליזם ובכך שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, בצד השני יוצאים נגד חופש העיתונות באיצטלה מגוכחת של משלים על צפרדעים. לעזרת כל אלו כמובן נחלץ שוב האספסוף הקיצוני שרואה בניסיון לנהל כל דיון ראוי לא פחות מבגידה דמוקרטית בערכי הפאשיזם, וכמיטב מסורת "מחריביך" תוקף פיזית את מי שבא בדעה הפוכה (טוב, יש בעצם גם כאלו בועידת הארץ בקיצון השני).
אתה בטוח שאתה מצליח להבין או לחיות עם עצמך בסבך תיאוריות הקונספירציה הזו?
שלא לדבר על ההלם שקורה לך כל פעם שהמציאות הכתה על פניך.
להגיד בדיעבד על היציאה מלבנון שהיא היתה טובה? ראית איך היא התנהלה בזמן אמת? מה שלום אנשי צד"ל דרך אגב? שלא לדבר ששכחת מלחמה קטנה בדרך. פרט קטן.
גם קפצת מיד להגן על "חופש העיתונות". האם הכותב טען שצריך להשתיק? לא- הוא רק טען שהעיתונאים לא מבינים עד כמה שהם אידיוטים שימושיים. נראה שגם אתה בתוך סבך הקונספירציות כבר לא מבין איזה תפקיד עקום אתה משרת בחברה שלנו- מה לעשות, אפילו על דעתם העקומה של שכמותך אני אגן כחלק מהדמוקרטיה.
חופש הביטוי נגמר ברגע שארגון טרור מנצל את הבמה שניתנה לו לצורך הטלת אימה וטרור פסיכולוגי על הציבור. ארגוני השמאל הקיצוני כמובן יכבדו את חופש הביטוי של ארגון הטרור שלדעתם משרת את מטרותיהם הפוליטיות, אולם יתעלמו מעובדת היות חמאס ארגון דיקטטורי שלא מעניק חופש ביטוי אפילו לנתיניו. הדברים פשוטים ומדברים בעד עצמם, ואין צורך לתת במה לכותבים קיקיוניים מלאי שנאה עצמית, תודה על התגובה.
אתה קורא לסמסים העילגים האלה "טרור פסיכולוגי"?
אני מציע לא להתנשא, גם בחיזבאללה זלזלתם אבל בסוף הייתה התעמולה של חיזבאללה אחד הגורמים המרכזיים שהשפיעו על נסיגת צה"ל הכושלת מלבנון, די עם היהירות והשחצנות.
מקווה שלא שילמתם על הדבר הזה.
מקווה ש"חמאס" ומשתפי הפעולה עימם בישראל לא שילמו לך הרבה על התגובה
אולי כדאי שתלך ללמוד ערבית איפשהו. חרב עצאבאת = מלחמת גרילה.
לקורא הנחמד אלי, נכון שהפירוש המילולי של המילה חרב עצאבאת הוא מלחמת גרילה, אבל הפלסטינים משתמשים בצמד המילים הזה דווקא לתיאור הלוחמה הפסיכולוגית במשמעות של מלחמת עצבים, ראה ספרו של ד"ר רון שלייפר "לוחמה פסיכולוגית". והפוסל, במומו פוסל.
אוי ואבוי… חבל, היית יכול להודות בטעות, ומודה ועוזב ירוחם. אך לא – הוספת חטא על פשע. זה מה שהמקור שלך, שלייפר, כותב:
"הם כינו את צורת הלחימה הזאת "חארב אל-עצבאת (כלומר, מלחמת עצבים, כשהכוונה היא למלחמת גרילה)."
אם היית יודע ולו קצת ערבית, היית מבין שלשלייפר אין מושג וחצי מושג בערבית, ושהמשפט הזה הוא בבל"ת. קודם כל, היית מבין שמי שמשתמש ב"תעתיק" כזה (חארב??? עצבאת???) לא קרא מעולם ערבית. כמו כן, היית מבין שה"תרגום" שלו, "מלחמת עצבים", הוא סתם שגיאה, סתם אטימולוגיה שהוא המציא. הוא טועה לחשוב שזה הפירוש המילולי, בעוד שרק "הכוונה" היא למלחמת גרילה (אגב, פירשת אותו הפוך…). עצאבה בערבית היא (בין היתר) – פשוט – כנופיה, ואין לזה שום קשר לעצבים.
שלייפר הוא בדיוק דוגמה לטענתי, לגבי אנשים שמדברים על תחומים כאלה מבלי לדעת ערבית. אני מציע לך לא להיות כזה. יש יופי של קורסי מכינה באוניברסיטאות השונות. כדאי שתלמד קורס כזה, לפחות כדי שתוכל לקרוא ידיעות עיתונאיות פשוטות, ולא תצטרך להסתמך על מקורות משניים מפוקפקים בעברית. חבל, פדיחה, לא?
הדיון תם, תלמד לדבר בכבוד, אחרי זה תצפה לתשובות.