ג'ימי קרטר תמך בחמר רוז', בקים אל סונג, בקסטרו ובצ'אוצ'סקו. בחמאס הוא "נותן אמון". השאלה היא האם קרטר מביע בגלוי את מה שחושב אובמה בסתר?
מאמרו של נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר (אותו כתב עם "ידידת ישראל" מרי רובינסון, לשעבר נשיאת אירלנד ונציבת האו"ם לזכויות אדם) בו קרא להכרה בחמאס כשחקן פוליטי לגיטימי, הפנה מחדש את תשומת הלב למי שהפך משותף להסכם השלום עם מצרים לעוד אחד מהלשעברים נשואי הפנים העוינים את ישראל. הבישוף הדרום אפריקני דזמונד טוטו הוא הבולט ביניהם. מעבר להידרדרותו של מי שהיה נשיא ארצות הברית לתהומות של עיוורון מוסרי ושנאה, אי אפשר שלא לשאול אם מודל קרטר עלול לחזור על עצמו עם הנשיא ברק אובמה? האם קרטר מבטא בצורה מעט מוקצנת את עמדות אובמה שנאלץ להישאר עדיין בארון מבחינת עמדותיו האמיתיות כלפי ישראל?
דמותו של הנשיא קרטר מורכבת. נוצרי בפטיסטי אדוק, אולי סובל מתסביך משיחי כמו מזכ"ל האו"ם בזמנו דאג האמרשלד. הוא נודע בתמיכתו בזכויות אדם ובזכויותיהם של מיעוטים בארצו. במדיניות החוץ רשם קרטר כינון יחסים דיפלומטיים עם סין, הסכם להחזרת תעלת פנמה, הסכם הגבלת הנשק עם בריה"מ סאל"טII, החרמת אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. הוא איבד את איראן בעקבות ההשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן וניסיון החילוץ הכושל. וג'ימי קרטר חתום, כאמור, על הסכמי קמפ דיוויד והסכם השלום עם מצרים.
כשנתיים לאחר שנוצח בידי רונלד ריגן בנובמבר 80', קרטר יסד את מרכז קרטר שבמסגרתו פעל לתיווך, פישור ויישוב סכסוכים ברחבי העולם. בשנת 2002 קיבל את פרס נובל לשלום. ניצני ההתדרדרות שלו ניכרו כבר בסוף 1978 כאשר ארה"ב, בשל שיקולים גיאו-פוליטיים, תמכה במאבקה של תנועת החמר רוז' נגד ממשלת קמבודיה שנתמכה על ידי וייטנאם. ויאטנאם הקומוניסטית שגירשה את ארצות הברית שלוש שנים קודם לכן מתחומה, פלשה לקמבודיה במטרה לסלק מהשלטון את החמר רוז', תנועת אחות קומוניסטית שעסקה ברצח עם. עמה שלה. תפיסת עולמו הפשטנית של קרטר גרסה שהחלש, האנדרדוג, לעולם צודק והחזק לעולם יהיה התוקפן. תפיסת עולם זו, לה שותף השמאל "המתקדם" האנטי-ישראלי, הובילה למספר התבטאויות בלתי נשכחות שכללו תמיכה ברודן קובה פידל קסטרו, תשבחות לדיקטטור הצפון קוראני קים איל סונג, ושירי הלל לשליט יוגוסלביה בזמנו, המרשל טיטו וכמובן תמיכה גם בדיקטטור הרומני ניקולאי צ'אושסקו. הם כמובן תמכו ב"זכויות האדם". הסכסוך הישראלי- פלסטיני מהווה לדידו דוגמא טיפוסית לנוסחת "דוד וגוליית".
נטייתו האנטי-ישראלית של קרטר תפסה כותרות כשאמר ב-2006 שמדיניות ישראל בשטחים גרועה מזו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. להתבטאות זו נוספה שורה של התבטאויות ומעשים, כולל פרסום ספרו הידוע לשמצה, "פלסטין. לא שלום, אפרטהייד"' בו טען שמדיניות הקולוניזציה של אדמה ערבית על-ידי ישראל היא המכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון. ישראל היא האשמה היחידה במלחמות ובהעדר השלום, ואילו הטרור, הקיצוניות והסרבנות הפלסטינית והערבית ממוזערים או שאינם מוזכרים כלל. קרטר טשטש לחלוטין את הקו הדק שבין אנטי-ישראליות קיצונית לאנטישמיות. בדומה לפרופסורים וולט ומירשהיימר, הוא דבק באחת העלילות האנטישמיות הנפוצות – שליטת היהודים בתקשורת: "בשל כוחות פוליטיים, כלכליים, ודתיים חזקים בארה"ב, לעיתים נדירות נשאלות שאלות או מושמעים גינויים להחלטות של ממשלת ישראל, קולות מירושלים שולטים בתקשורת שלנו, ורוב האזרחים האמריקנים אינם מודעים לתנאים בשטחים הכבושים".
נראה שלנשיא ארה"ב לשעבר יש נטיות אנטישמיות. תמיכתו ביאסר ערפאת לא הוסתרה; מפגשיו לאורך השנים עם בכירי חמאס, גם אם לצורך תיווך בנושא גלעד שליט או הפסקות אש, ואמירתו המפורשת שהוא "נותן אמון בחמאס", ש"עשה כמה דברים רעים", רק תרמו לדימויו כחבר בלהקת המעודדות של חמאס. כך אומר עליו מבקרו החריף ביותר, המשפטן פרופ' אלן דרשוביץ.
הממד הכספי חשוב להבנת עמדותיו של קרטר – מימיו כנשיא ועד ימינו אנו. עוד בראשית כהונתו קיבלה חוות הבוטנים של משפחתו בג'ורג'יה הלוואה מצילת-עסק מבנק פקיסטני הממומן על-ידי סעודיה ואישים באמירויות (BCCI). בנק זה, שנסגר בשנת 1991 והורשע בהלבנת כספי סמים, תמך בתכנית הגרעין של פקיסטן, אפשר למנהיגי אש"ף לצבור מיליארדי דולרים, ואף תמך במהפכה האסלאמית באיראן. בהתחשב בעובדה שהספרייה הנשיאותית ומרכז קרטר קיבלו במהלך השנים תרומות בסך מיליונים רבים של דולרים מסעודיה ונסיכויות המפרץ, אין זה פלא שהמרכז אינו עוסק בהפרות זכויות האדם הנפוצות כל כך בארצות אלה. קרטר לא נטפל לארצות ערב בנושאי זכויות אדם ודיכוי נשים ובמוקד הוא שם את ישראל.
ד"ר קרטר ומיסטר אובמה?
האם אובמה ילך בדרכו של קרטר אחרי נשיאותו? למרות השפל חסר התקדים בו מצויים יחסינו עם ארה"ב, אובמה מעולם לא התבטא במהלך כהונתו בקיצוניות האופיינית לקרטר, אם מסיבות פוליטיות ודיפלומטיות מובנות ואם מכיוון שהוא איננו עוין את ישראל ברמות שכאלו. קשה יותר לנבא מה יקרה אחרי שייצא מהבית הלבן, אך ניתוח ההתבטאויות האחרונות ושורה ארוכה של צעדים של אובמה וממשלו מלמד כי בשנתיים וחצי שנשארו לכהונת אובמה לא צפוי עתיד מלבב ליחסי ישראל-ארה"ב.
צריך קודם כל לומר, כי השפל חסר התקדים ביחסי הממשל עם ישראל אינו נובע משנאת ישראל, אלא מאהדה לעניין האסלאמי והפלשתיני. היא תולדה של שילוב בין שתי תפיסות עולם: הראשונה עושה הפרדה מלאכותית בין האסלאמיזם ה"מתון" בדמות האחים המוסלמים ופטרוניה טורקיה וקטאר, אותם רואה הממשל כשחקנים פוליטיים לגיטימיים וקליינטים פוטנציאליים, לבין האיסלאמיזם הרדיקלי בדמות אל-קעידה, דעא"ש ודומיהם. השנייה, שמשתקפת היטב בראיון שנתן אובמה לתומס פרידמן לאחרונה, היא תפיסה גלובלית יותר המניחה ומצפה שמדינות ושחקנים פוליטיים יתנהגו על פי הרציונל של שיתוף פעולה וויתור על דרישות מקסימליסטיות וניצחונות מוחצים. רק איזון בין שני הצדדים, בלי מנצח ובלי מפסיד, יביא שלום. כשמדובר במדינה דמוקרטית כנגד ארגון טרור איסלאמיסטי כמו חמאס קשה לראות שהשאיפה לפשרות מובילה למקום טוב.
האם הכורדים יכולים להתפשר עם דאע"ש? כנראה שגם אובמה מבין שהתשובה היא לא. זו תפיסה שרק היהירות שלה גדולה מהפשטנות שלה. היא זו שהובילה את ארה"ב להתמקד בתהליך השלום גם כאשר הוא תלוש מהמתרחש באזור. אובמה הוסיף ואמר בראיון לתומס פרידמן ש"רק אם יופעל לחץ פנימי על נתניהו, הוא ייאלץ לעשות ויתורים קשים מאוד, כולל התמודדות עם המתנחלים".
העימות הנוכחי ועצירת משלוח טילי "הלפייר" לישראל מהווים עדות נוספת לאיבוד המצפן המוסרי של הממשל: בעוד דובריו מגנים את ירי הרקטות ותומכים בזכות ההגנה העצמית של ישראל, הם ביקרו את ישראל על כך שאיננה עומדת בסטנדרטים שלה עצמה לשמירה על חיי הבלתי-מעורבים, והזדעזעו מאובדן החיים במקרה הפגיעה בבית ספר של אונר"א בג'באליה ומהשימוש ה"אכזרי" בפגזים במקום בפצצות חכמות בתוך אזורים צפופים. הם הגדירו זאת כטקטיקה אכזרית. בכך למעשה מלכדה ארה"ב את עצמה באסטרטגיה של חמאס העושה שימוש ב"מגנים אנושיים". במקום להטיל אחריות על חמאס על כל ההרס ואובדן חיי אדם, ממשל אובמה בוחר ללחוץ דווקא על ישראל – באמצעות אולטימטומים להפסקות אש הומניטאריות ועצירת משלוח טילים (מהסוג החכם דווקא).
על פני השטח קשה אפוא להצביע על עויינות ושנאה אצל אובמה, כפי שהן מתבטאות אצל קרטר. מה שיש אצל אובמה זה היעדר משמעותי של אהדה לישראל או הזדהות אמיתית עם גורלה, בדיוק היסודות שקיימים בקונגרס וברחוב האמריקני. אובמה מציג תמיכה חלקית ומסויגת בישראל, כל עוד היא "יודעת את מקומה" ומשתפת פעולה עם התכניות והאינטרסים האזוריים של ארה"ב, בגירסת אובמה. אין כאן שותפות ערכית.
אני ימני אבל האתר הזה מתחיל לאבד את הכיוון ואת חוש העיתונאות והופך לאתר נישה שרק מפרסם פרופגנדה צפויה מראש (מזכיר את בשבע).
דוד אומן היקר, כתבת הרבה אבל לא אמרת כלום. דעותיו של קרטר מוכרות וגם של אובמה וכנראה שיש קשר בתפיסת עולמם. אבל למה לצאת עם כותרת מפוצצת במאמר שלא מביא מידע חדש על השניים והקשר ביניהם. למה לשפוך מילים ודעות ולגרום לנו לבזבז את הזמן על אפס עניין עיתונאי, בשביל זה נועד הפייסבוק. ולמערכת האתר, ממליץ לסנן ולערוך את המאמרים ולתת גם עובדות ומחקר עיתונאי מלבד פרשנויות כי יותר מדי פעמים אני יודע מה אני עומד לקרוא, רק על פי מבט קצרצר בכותרת.
לעמיחי, דווקא רבות מהעובדות המוצגות כאן לא היו ידועות לי. לדעתי התגובה שלך תוקפנית ומתלהמת. לא כולם פרופסורים להיסטוריה.