גילויים חדשים בפרשת ברנדוט: הקשר הנאצי והסייען היהודי מאגנס

אם זה היה תלוי בו, מדינה יהודית עצמאית וחזקה לא הייתה קמה, והיהודים היו מצטופפים בחבל ארץ קטנטן, נתונים לחסדי הערבים והאו"ם • הרוזן פולקה ברנדוט, בעברו סוכן נאצי, הגיע לארץ בשנת 48' כמתווך מטעם האו"ם והעמיד בסכנה את המפעל הציוני כולו • עתה נחשף כי הוא לא פעל לבד: פרופסור י' ל' מאגנס, ממייסדי האוניברסיטה העברית, היה מיועציו הקרובים ושכנע את האמריקנים להחרים את ישראל • מאגנס למארשל: "אם ארה"ב תסגור את הברז תיעצר מכונת המלחמה היהודית"

ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם החלטה מספר 181 שפסקה כי הארץ תחולק לשלושה חלקים: מדינה יהודית, מדינה ערבית ויישות בינלאומית בירושלים וסביבותיה. ההחלטה התקבלה תוך תמיכה ניסית ונדירה של רוב מדינות המערב בראשות ארצות הברית, ושל מדינות המזרח בראשות ברית המועצות.

ההחלטה קבעה כי המדינה היהודית תחולק לשלושה אזורים שיתחברו ביניהם בשתי נקודות הצטלבות, כאשר שטחה הכולל יהיה בן כ-15,000 קמ"ר (55% משטחה של ארץ-ישראל) ושני שלישים ממנו – 9,600 קמ"ר – יהיו בנגב. כמו כן הוחלט כי ירושלים וסביבתה תהווה גוף נפרד בשליטה בינלאומית. על פי ההחלטה המדינה הערבית הייתה צפויה לכלול את כל יהודה ושומרון, את הגליל המרכזי, את הגליל המערבי, את רצועת עזה וחלקים של הנגב מדרום לרצועה.

למרות מגבלותיה הבולטות של החלטת האו"ם, רוב הציבור היהודי שמח וצהל. רק חוגים קטנים התקוממו על ביתורה של ארץ ישראל ועל כך שירושלים תודר מן המדינה היהודית. אולם, השמחה היהודית הייתה קצרצרה, כיוון שמדינות ערב הודיעו שהם ינסו למנוע את מימושה. מלחמת העצמאות פרצה למחרת, ב-30 בנובמבר 1947, כשאנגליה עדיין שלטה בארץ.

בראשית מאי 1948, הוחלט באו"ם להערך לקראת עזיבת הבריטים ולמנות במקום "הנציב-העליון" הבריטי, "נציב" מטעם האו"ם – הרוזן פולקה ברנדוט, שמאוחר יותר, ניכס לעצמו את התואר "המתווך מטעם האו"ם לשאלת ארץ-ישראל".

מי היה הרוזן ברנדוט? הרוזן פולקה ויסבורג ברנדוט, נשיא הצלב האדום השבדי, נולד בשבדיה בשנת 1895 והיה בנו של אוסקר אוגוסט ברנדוט, אחיו של מלך שבדיה גוסטב החמישי. במלחמת העולם השנייה הוא השתתף במשימת-תיווך בין 'בנות הברית' ובין הנאצים שהביאה לשיחרור עצירים סקנדינביים ממחנות הריכוז הגרמניים ערב סיומה של מלחמת העולם ('עיסקת האוטובוסים הלבנים'). באותם הימים איש לא ידע על היסוד האנטישמי שלו, שייחשף להלן, ואיש לא חשד בו שבמלחמת העולם הוא היה למעשה סוכן נאצי.

בעת מינויו לתפקיד "המתווך", ברנדוט "לא ידע שמץ דבר כמעט על המזרח התיכון או על ארץ-ישראל, ובשל מינויו החפוז לא היה סיפק בידו ללמוד הרבה", כפי שמציין החוקר בני מוריס. שר החוץ משה שרתוק סיפר שנאמר לו "אגב אורחא" כי ברנדוט הוא "איש ישר, הגון, חרוץ ואיננו חס על עצמו, אך שהוא איננו מבריק ביותר".

למרות בורותו, ברנדוט העז כבר בתחילת שליחותו להכריז שהוא שולל את החלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר וכינה אותה: "החלטה אומללה". הוא עשה זאת, בין היתר, על-סמך פגישות בודדות שערך עם ערבים, עם בריטים ועם "נציג יהודי". "הנציג היהודי" היה איש ההסתדרות הציונית ד"ר נחום גולדמן, שישב בלונדון. לדבריו, גולדמן אמר לו: "ברור שאין תקווה ליהודים בארץ ישראל לחיות לצמיתות בקרב מיליונים של ערבים אויבים. לפיכך קרוב לוודאי שיהיו מסכימים להצטרף לקונפדרציה של מדינות במזרח התיכון, עד כדי להיכנס בברית עם המדינות הערביות, ובלבד שכבסיס לקונפדרציה זו ישמשו גורמים גיאוגרפיים ולא שיקולים גזעיים". כלומר, "הנציג היהודי", שלל את עמדת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל.

ברנדוט נגד העלייה

כשברנדוט החל בתפקידו הוא לחץ מיד על הערבים ועל היהודים להכריז על הפוגה בקרבות. מועצת הביטחון קישרה את ההפוגה עם מניעת עלייה ארצה של יהודים בגיל הצבא ועם אמברגו על משלוחי-נשק לשני הצדדים. הרוזן ברנדוט ציית להחלטת המועצה, אבל פירש אותה באופן רחב ביותר: בעוד שמועצת הביטחון קבעה שלא יעלו ארצה "אנשים לוחמים" ברנדוט החליט כי יש לעצור את כל העולים הצעירים ארצה, מכיוון ש"אין אפשרות לבדוק מי מבין העולים הוא איש לוחם". ההפוגה החלה ב-11 ביוני, כארבעה שבועות אחרי כניסתו לתפקיד והיא תוחמה מראש לארבעה שבועות.

במשך ההפוגה הגיש ברנדוט לשני הצדדים את תוכניתו 'ליישוב שאלת ארץ-ישראל' שהייתה שונה לחלוטין מהחלטת האו"ם ב-29 בנובמבר. לפי תכניתו, היהודים ישלטו על שטח של כ-6,000 קמ"ר בלבד (במקום כ-15,000); ירושלים תהיה בריבונות ערבית (ולא בינלאומית); כל הנגב והגליל המערבי ייכללו בשטח הערבי; יפו, אזור שדה-התעופה בלוד ונמל חיפה (כולל בתי הזיקוק ומסופי הנפט) – יהיו "חופשיים"; יכונן משטר של ברית כלכלית, מדינית וביטחונית (!) בין המדינה היהודית ובין הממלכה ההאשמית בעבר הירדן; תינתן זכות שיבה לפליטים הערביים שנמלטו מארץ ישראל (הוא היה אחד האישים הראשונים שהעלו זאת); ואחרי פרק זמן מסויים תקבענה גם מכסות לעלייה היהודית לארץ.

תגובות חריפות

ב-1 ביולי, הגיבו הערבים שנציגיהם התכנסו בקהיר כדי לדון בתכנית והכריזו כי הם שוללים אותה שלילה מוחלטת, עומדים על סירובם להכיר במדינה היהודית וקובעים כי פרטיה "אינם חשובים". הערבים דרשו מהמתווך "לעשות את ארץ-ישראל למדינה אחידה [כלומר, ערבית – צ.צ] ולהבטיח הגנה למיעוט היהודי".

בן גוריון – בכוונת מכוון – הביא את תוכנית-ברנדוט לדיון בממשלת ישראל רק ב-4 ביולי, אחרי פירסום הווטו הערבי. ב-6 ביולי 1948, הוגשה לברנדוט התגובה הישראלית שהודגש בה כי תכניתו סותרת את החלטת החלוקה של עצרת האו"ם ומתעלמת מ"הקמתה הממשית של מדינת ישראל ריבונית" ומן ה"שינויים הטריטוריאליים שנבעו מהדיפת ההתקפה שנערכה על-ידי ערביי ארץ-ישראל ועל-ידי ממשלות המדינות הערביות השכנות". באשר לירושלים נכתב לברנדוט: "הממשלה הזמנית נפגעה עמוקות מהצעתך בדבר עתידה של ירושלים… יש כאן התעלמות גמורה מן ההיסטוריה ומעובדות היסוד של הבעיה, והן: הקשרים ההיסטוריים של היהדות עם העיר הקדושה; המקום המיוחד שירושלים תופסת בדברי ימי היהודים ובחיי ההווה של היהודים; האוכלוסים היהודים – רוב של שני שלישים לפני שהתחילה התוקפנות הערבית, ורוב שגדל בהרבה אחריה, עקב העזיבה הערבית; העובדה שכל ירושלים, מחוץ ליוצאים מן הכלל וקלי ערך, היא עכשיו בידי היהודים".

הסייען היהודי

אחד האישים שסייעו לברנדוט ולאנשיו בגיבוש תוכניתו היה הפרופ' יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית. מאז שנות העשרים והשלושים הטיף מאגנס נגד חלוקת ארץ-ישראל ותבע שישרור בה משטר דו-לאומי ושהיא תצטרף לפדרציה הערבית. בשנות הארבעים הוא אמנם ויתר על כפיפות לפדרציה ערבית, אך לא חדל להילחם נגד הקמת מדינה יהודית עצמאית והעדיף את רעיון ה"פאריטי" (שיתופיות שוויונית) בין יהודים וערבים.

בחורף שנת 1948 מחלקת המדינה האמריקנית הסכימה עם מאגנס וחזרה בה מתכנית החלוקה. באותה העת היא תבעה כי בארץ יוקם משטר נאמנות בינלאומי ולא מדינה יהודית ומדינה ערבית. מאגנס התעודד מאד ב-19 במארס 1948 כאשר שמע כי שגריר ארצות הברית לאו"ם, הסנטור וורן אוסטין (AUSTIN), מציע במועצת הביטחון להשעות את רעיון שתי המדינות ולהסתפק במשטר נאמנות. הנשיא טרומן, שהיה על סף בחירות לנשיאות כחצי שנה אחר כך, הזדעזע מדבריו של אוסטין. יומיים אחרי ההצהרה הוא כתב ביומנו: "ניסיתי כל היום לברר מה השתבש [בהכרזת אוסטין]. לא הצלחתי. מרשל נתן הצהרה. לא עזר במאום". באותו יום הוא כתב במכתב אישי ששלח לאחותו מרי ג'יין טרומן: "הקונספירטורים בעלי חליפות הפסים ממחלקת המדינה קלקלו לגמרי את המדיניות הארצישראלית שלנו. למרות זאת, נמשיך בדרכנו".

אישים אמריקנים שצידדו בהחלטת ה-29 בנובמבר יצאו בחריפות נגד השינוי בעמדת ארה"ב, שמאוחר יותר התברר כזמני. ביניהם, אלינור רוזוולט, רעיית הנשיא המנוח פרנקלין ד. רוזוולט וחלק גדול – אם כי רק חלק – של המנהיגות היהודית ובראשם אבא הלל סילבר. מעניין לציין כי מזכיר האו"ם טריגווה לי ראה בעמדה האמריקנית החדשה איום על מעמד האומות המאוחדות ואמר למקורביו כי ישקול להתפטר מתפקידו בשל כך.

הצהרת אוסטין גובשה בתמיכת שר החוץ האמריקני ג'ורג' ס. מרשל ועוצבה על ידי אנשי מחלקת המדינה האמריקנית – שמאז ומתמיד העדיפו את הצד הערבי במזרח התיכון מתוך הכרה כי יחסם של מאות מיליוני הערבים והמוסלמים לארה"ב חשוב יותר מאהדת היהודים והציונים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במאות מיליונים המחזיקים בעתודות נפט גדולות.

מאגנס ו'הסטייט דפרטמנט' נגד המדינה היהודית

ככל שנקפו הימים, אנשי מחלקת המדינה, וביניהם לוי הנדרסון, ראש מדור המזרח התיכון וצפון אפריקה, חשו שעמדתם אינה זוכה לגיבוי בציבור האמריקני והם החליטו שעליהם לגייס לצידם "נציגים" ארץ-ישראלים. הם הזמינו לארה"ב את מאגנס ואת עזאם פאשא, מזכיר הליגה הערבית, כדי שיעזרו להם לבסס את התנגדותם לחלוקה. עזאם פאשא, סירב לבוא, אך נשיא האוניברסיטה העברית בא ברצון. הוא נחת בניו-יורק לקראת סוף אפריל 1948, וב-26 לאפריל הוא כינס את מקורביו לדיון בשאלה איך לחזק את ההתנגדות לחלוקת הארץ. בין הנוכחים היו פרופ' עקיבא ארנסט סימון, חברו לאוניברסיטה העברית, איש 'ברית שלום', ששהה אז באמריקה, ולסינג רוזנוולד שנחשב "גדול אויבי הציונות בקרב יהודי אמריקה".

בפגישה עם אנשיו, מאגנס התבטא בחריפות נגד המלחמה שהתנהלה אז בארץ וקבע בביטחון רב כי היישוב העברי יובס, כפי שהגרמנים הובסו במלחמת העולם השנייה. זאת, בשל העובדה שיש מאות מיליוני מוסלמים בעולם, שהזמן משחק לטובתם וביכולתם לספוג אבידות רבות במלחמה נגד היישוב.

באותה העת ניהל מאגנס מגעים גם עם היהדות החרדית המתונה ועם מנהיגים חרדיים קיצוניים. הוא קיווה להעצים את הקולות הפנים-יהודים נגד המדינה הן בסיועם של חוגי אגודת ישראל והן בעזרת נטורי קרתא, החרדים האנטי ציונים הרדיקלים, שהתמידו במאבקם האנטי-ציוני.

שני אינטלקטואלים יהודים בולטים תמכו במאבקו של מאגנס נגד הקמת המדינה היהודית: הנס קוהן, ממניחי היסוד של הדיסציפלינה לחקר הלאומיות, וחנה ארנדט, הפילוסופית-הפוליטית הנודעת. קוהן, שעלה ארצה ב-1925 וירד ממנה לארצות-הברית אחרי ארבע שנים, היה במשך עשרות שנים ידידו הקרוב של מאגנס שאף עזר לו להתערות באמריקה. בשנות הארבעים, ובעיקר בשנת 1948, הוא עשה כל מאמץ כדי להפיץ את עמדותיהם נגד החלוקה. מעניין להזכיר כי באחת מהרצאותיו, ב'טמפל עמנואל' בניו יורק, הוא שוסע בקריאות "בוגד מכור" ואף ניסו להכותו.

חנה ארנדט, שהיגרה מגרמניה הנאצית לארצות הברית בשנות השלושים, הייתה בעלת השקפות דומות. לטענתה התנועה הציונית הייתה, לא פחות ולא יותר, חיקוי-המשכי של הלאומיות הגרמנית שממנה היא נסה. ארנדט הציגה את מאגנס כקוטב הפוך ללאומנות היהודית המתפתחת ולטעמה הוא היה "המצפון של העם היהודי". היא כתבה והירצתה במקומות רבים נגד הקמת מדינת ישראל.

אנשי מחלקת המדינה האמריקנית סייעו כמובן לקדם את עמדותיו של מאגנס, וב-4 במאי הם אירגנו לו פגישה עם שר החוץ האמריקני ג'ורג' מארשל. לפי פרוטוקול השיחה, מאגנס אמר למארשל כי "על ארצות הברית להפעיל לחץ כבד על היהודים באמצעות הטלת סנקציות, כי היישוב היהודי בארץ ישראל הוא פרי התפתחות מלאכותית, ואם כי לעבודת היהודים היו אמנם הישגים יפים רבים, כגון חוות חקלאיות, אוניברסיטאות ובתי חולים – אך הם פועל יוצא של תרומות מארצת הברית – ועתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכול. אם ארצות הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה, תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק ופיננסים".

השיחה חיזקה את עמדותיו של שר החוץ האמריקני נגד המדינה היהודית ועודדה אותו להפעיל אמברגו על הספקת הנשק אליה. יומיים אחר כך, ב-6 במאי, מרשל דאג להפגיש את מאגנס עם הנשיא הארי טרומן. לפי החוקר יוסף הלר, מאגנס שטח בפני הנשיא את השקפותיו, אך לא העלה הצעה קונקרטית של פיתרון מדיני.

במקביל לפעילותו האינטנסיבית של מאגנס בארצות-הברית, הוא יצר קשר עם הרוזן ברנדוט ותלה בו את יהבו. ב-27 ביוני 1948, כאשר ברנדוט פירסם את תוכניתו, טביעות אצבעותיו של נשיא האוניברסיטה העברית ניכרו עליה בבירור. אחת מהן בלטה במיוחד: לא נאמר בה שתקום מדינה יהודית. אחרי שפורסמה התוכנית, מאגנס שלח לברנדוט מכתב ובו הצביע בגאווה על הדמיון הרב בין עמדותיו ובין אלו שביטא הרוזן השבדי. הקשרים בין השניים נמשכו עד סמוך למות שניהם. ידוע על מכתב שברנדוט כתב לנשיא האוניברסיטה העברית בשלהי יולי 1948, ובו הסביר לו כי צריך להעביר את ירושלים לידיים ערביות "מסיבות כלכליות". כמה שבועות אחר-כך, ב-17 בספטמבר ברנדוט נורה. ב-27 באוקטובר גם מאגנס הלך לעולמו.

ברנדוט יוצר את אונר"א

תוכנית ברנדוט עוררה את זעמו של הציבור היהודי שהקיז דם רב בירושלים וסביבותיה וליבתה את הרוחות שממילא להטו בעיר. כוונתו של ברנדוט כי ירושלים תעבור לריבונות ערבית, החריפה את העיקשות היהודית שלא לוותר על העיר. במקביל, הוא לחץ על החזרת הפליטים הערבים תוך כדי המלחמה למקומות שמהם נסו או מהם גורשו. המתווך – בחוסר רגישות מדהים – טען כי גורל הפליטים הערביים דומה לגורל היהודים ששרדו אחרי השואה, וכי לא ייתכן שישראל תקלוט עולים יהודים בשעה שהיא מונעת את שיבת הפליטים הערבים לבתיהם.

רוב הציבור התקומם נגד היוזמה להחזרת הפליטים. אולם, כבר אז נשמעו קולות משמעותיים במפ"ם, שהייתה חברה בממשלה הזמנית, שקראו להחזרת הערבים. אחד הבולטים שבהם היה חבר מרכז המפלגה, המזרחן אהרונצ'יק כהן, חבר קיבוץ שער העמקים (שבשלהי שנות החמישים נדון למאסר באשמת מסירת מידע לסוכן זר).

באוגוסט 1948 ברנדוט ביקר במחנה פליטים ברמאללה. אחר כך כתב ביומנו, "מימי לא ראיתי מחנה זוועה גדול ממה שניצב לעיני כאן ברמאללה… ים של אנושיות סובלת". באותה העת הוא הציע להקים "ארגון סעד אנושי לפליטים הערביים". בן-גוריון כתב ביומנו כי האמריקנים לוחצים שממשלת ישראל תחזיר את הפליטים ואף איימו בסנקציות נגד ישראל אם היא תסרב להחזירם. למרות זאת, ממשלת ישראל החליטה ביום 12 בספטמבר ב-7 קולות נגד 3, "לא לדון בהחזרת הפליטים עד לסידור של שלום". אולם, כחודשיים אחרי מותו של ברנדוט, עצרת האו"ם החליטה בהחלטה 212 על הקמת סוכנות הסעד לפליטים הפלסטינים –UNRPR. ארגון זה הוא אביו-מולידו של אונר"א, UNRWA, על-פי החלטת העצרת 302 בדצמבר 1949.

ההתנקשות

תכנית ברנדוט עוררה התנגדות עזה ביישוב היהודי. באותם ימים פורסמו עשרות מאמרים בוטים נגדו ונגד אנשיו, אשר שיקפו את העמדות של מרבית החוגים הציונים בציבוריות היהודית. ב'מעריב' נכתב ב-2 בספטמבר: "ברנדוט הוא המושל עלינו עתה מטעם ארצות הברית ואנגליה… הברנדוטים הקטנים [קרי: משקיפי האו"ם] שורצים עתה לרוב בארצנו". עיתוני הפועלים ועיתוני המרכז גם הם יצאו נגדו. חברי לח"י היו הבוטים מכולם: הם נסעו בג'יפים הלוך ושוב בחוצות ירושלים ועליהם השלטים (באנגלית): "שטוקהלם – שלך, ירושלים – שלנו" ו"עבודתך – לשווא; אנחנו – כאן". בביטאונם כתבו: "כאשר לא סבלנו את הכוח הבריטי השליט בירושלים, כאשר לחמו בו בדם ואש – כן נילחם בכל כח זה באיזה דגל שהוא אשר יעז להופיע בחוצות בירת ישראל". איומם היה מפורש.

ברנדוט היה מודע לאיבה כלפיו בישראל, אבל הוא לא הירפה ויחד עם עוזריו הכין תוכנית שנייה. ביומנו כתב: "הרושם המוחלט שלי… שהיהודים מרגישים שיש להם עכשיו שני אויבים. הערבים עודם אוייב מס' 1, אך אני ומשקיפי הננו בסמוך להם… איני מסוגל להשיג בשכלי על שום מה נוקטת הממשלה היהודית עמדה כזאת של חוצפה ואיבה כלפי נציגי האו"ם".

המתווך התכוון להציג את תוכניתו השנייה – שהפעם האמריקנים והבריטים השתתפו בחשאי בהכנתה – בעצרת האו"ם בפריס ב-21 בספטמבר. הוא לא הספיק לעשות זאת, כיוון שנהרג ב-17 בספטמבר.

התוכנית הזו הייתה שונה רק במקצת מהראשונה: היא קבעה כי "הגליל [כולו] יוגדר כשטח יהודי" (התווסף הגליל המערבי) ולעומת זאת פסקה כי כל הנגב – מקו מג'דל- פלוג'ה (אשדוד- קרית גת) ודרומה, יעבור לידיים האשמיות. בנושא ירושלים, המתווך חזר בו מן הרעיון שהעיר תהיה בריבונות ערבית וחזר לרעיון בינאום ירושלים וסביבתה בפיקוח האו"ם. לפי תוכניתו השנייה לוד ורמלה – שנכבשו בידי היהודים ביולי – היו עתידות לחזור לשליטת הערבים ושדה התעופה לוד והנמל בחיפה היו אמורים להיות "חופשיים". התוכנית החדשה ביטלה את רעיון הברית הכלכלית, המדינית והצבאית בין ישראל ובין עבר הירדן והכירה במדינה יהודית ריבונית על חלק קטן של הארץ (פחות ממחצית השטח שהוקצב בהחלטת החלוקה). גם על פי תוכנית זו הפליטים הערביים היו אמורים לשוב ארצה, אך הוזכרה גם האפשרות של פיצויים לאלו שיבחרו לא לשוב.

כאמור, ברנדוט לא הספיק לפרסם את תוכניתו השנייה. ב-17/9/48, כעשרים וארבע שעות אחרי שחתם עליה, בשעות אחר הצהרים, אנשי לח"י התנקשו בחייו בשעה שנסע עם אנשיו לשכונת רחביה לפגישה עם מושל ירושלים דב יוסף. ארבעה אנשי לח"י, בראשות יהושע כהן, ארבו לרכבו והרגו אותו. יחד עם ברנדוט נהרג גם ראש מטה האו"ם בירושלים הקולונל הצרפתי אנדרה סארו. כל ארבעת המתנקשים הצליחו להימלט.

למרות ניסיונות האו"ם ובריטניה להמשיך את מה שהם כינו "צוואת ברנדוט” ולקדם פתרונות ברוח תכניתו, האירועים והדינמיקה הבינלאומית שמו קץ לניסיונות אלו. הערבים המשיכו לשלול מפורשות את היוזמה, וממשלת ישראל בראשות בן-גוריון פתחה בשורה של מבצעים לשחרור הנגב כולו ולהכללתו תחת הריבונות היהודית.

להישגים הצבאיים של ישראל היה גיבוי מדיני גלוי מן הסובייטים והם זכו לתמיכה מהנשיא טרומן. האינטרסים הרוסיים היו שקופים: הם לא היו מעוניינים כי הנגב יישלט על ידי "האימפריאליזם הבריטי". האינטרסים האמריקנים היו מוסווים יותר: ומניעיו של טרומן, שכנראה תמך בישראל גם מסיבות מוסריות, לא ברורים דיים. מעניין להזכיר כי גם מזכיר האו"ם טרגווה לי תמך בישראל. הוא אמנם לא עשה זאת בגלוי, אך ידוע ששמח על נצחונות צה"ל בנגב וכי זימן לפגישה את מחליפו של ברנדוט, ראלף באנץ', וניסה "לרכך" גם אותו. באנץ' סיכם ביומנו: לי "הוא פרו-יהודי".

הקשר הנאצי

עד ימינו רב הנסתר על הגלוי באשר לאישיותו של הרוזן פולקה ברנדוט, שכפי שראינו פעל נמרצות כדי שהחלטת האו"ם על חלוקת הארץ לא תתממש. עד היום היסטוריונים חלוקים ביניהם על מעשיו ומגמותיו בימי מלחמת העולם בשעה שניהל מגעים עם היינריך הימלר ראש האס.אס והגסטפו, שהיה אחראי על הקמת מחנות הריכוז ועל רציחת מיליוני יהודים.

הכל יודעים כי ברנדוט ניפגש עם הימלר לפחות ארבע פעמים: ב-19 בפברואר 1945, ב-2 באפריל, ב-21 באפריל וב-23 באפריל. עד היום לא ברורה מהות היחסים שנוצרו בין השניים. יש היסטוריונים שקובעים כי בימי מלחמת העולם הוא רק עסק בפעילות הומניטרית ותיווך בשאלות של חילופי שבויים ואחרים טוענים שהיה מקורב מאד לנאצים ואפילו שהיה סוכן נאצי.

אחרי המלחמה, הרוזן ברנדוט פירסם ספר ובו שיבח את עצמו על כך שחילץ מידי הנאצים אלפי שבויים סקנדינביים – ובהם כ-420 יהודים דניים – ב"מבצע האוטובוסים הלבנים" (מארס-אפריל 1945). אחרי שהספר ראה אור רבו הטענות כי הוא מסלף את האמת וכי הוא בעצם התנגד לשחרור עצירים יהודיים בימי מלחמת העולם השנייה. אחד מאלו שתקפו אותו בחריפות היה הפיני פליקס קרסטן, הרופא/המעסה האישי של הימלר, שטען כי ברנדוט ניכס לעצמו את החילוץ וכי הוא התעלם מאחרים שהיו משמעותיים יותר ממנו בנושא זה. יתר על כן, קרסטן טען כי "במהלך פעילותו התעקש הרוזן שלא לכלול בעסקאות השחרור את העצירים היהודים שבמחנות, ולמעשה היה אנטישמי ששיתף פעולה עם הנאצים".

ד"ר יוהנס הולם, שר-הפליטים של דנמרק בימי מלחמת העולם השנייה, חזר על טענותיו של ד"ר קרסטן בספרו 'האוטובוסים הלבנים' (שיצא לאור בשפה הדנית ב-1985). ניפגשתי עימו בביתו בקיץ 1986 יחד עם עיתונאי ישראלי-דני בשם אורי יערי. היינו בביתו של ד"ר הולם כמעט שעתיים. כיוון שאיני קורא דנית הוא סיכם עבורי את הדברים שכתב בספרו ואמר כי ברנדוט ביקש לשחרר מידי הנאצים אך ורק את הסקנדינבים הלא-יהודים, אך הוא עצמו התנגד לכך בתוקף והגיב: "או שכול האזרחים הסקנדינבים ישוחררו, כולל היהודים, או שאף אחד לא ישוחרר". לטענתו, הוא התווכח עם "המתווך" ובסופו של דבר שניהם הסכימו ביניהם כי הנושא יוכרע בישיבת ממשלת דנמרק. לפי ד"ר הולם, הממשלה הדנית קיבלה את עמדתו ודחתה את עמדת ברנדוט. הדנים פסקו בחדות כי יש לשחרר את כל אזרחיהם, בלי קשר לדתם או למוצאם. בשיחה בינינו ד"ר הולם ביקר בחריפות את שחצנותו של ברנדוט וטען שהיה בעל אינטליגנציה נמוכה.

לפי העיתונאי יוצא לח"י ברוך נאדל, בגנזכי הגסטאפו נמצא מכתב מיום 10 במארס 1945, שנשלח מברנדוט להימלר. במכתב נאמר: "הנשק V (הכוונה לטילים הגרמניים הקטלניים V2 V1 שנורו ע"י הגרמנים לעבר אנגליה- צ.צ) אינו פוגע טוב בלונדון. אני מצרף תרשים של מחסנים צבאיים אנגליים. הגנרל שלנברג (ראש מודיעין החוץ הנאצי שאחרי המלחמה קבל חסות בביתו של ברנדוט בשבדיה – צ.צ) הואיל למסור את מכתבי לידיך אישית לבל ייפול בידיים לא רצויות". לטענת נאדל, כיוון שבאותה העת הגרמנים לא ידעו במדוייק היכן פגעו הטילים שהם ירו, הם השתמשו בברנדוט, שהיה יכול לבקר בלונדון, כמרגל-תצפיתן. עוזי ארד, מראשי 'המוסד' לשעבר, אף אמר לי בשיחה אישית כי ידוע לו שמידע על כך שברנדוט סוכן נאצי הגיע לידיעת ממשלת ישראל בשנות החמישים.

ההיסטוריון הבריטי פיטר פדפילד בספרו 'הימלר, רייכספיהרר-אס-אס', מוסיף ומספר כי פולקה ברנדוט בא לברלין בפברואר 1945 ולמרות שלא הייתה לו כל סמכות לדבר בשם בעלות הברית, הוא ניסה לחבר בין היינריך הימלר ובין המערב וליצור חיץ בין רוסיה ובין שאר בנות הברית. לטענתו, בפגישה נוספת בין הימלר לברנדוט, הימלר ניסה להעביר דרך ברנדוט מסרים לגנרל אייזנהאור.

ראלף באנץ', שהחליף את ברנדוט כמתווך מטעם האו”ם, ניסה להזים את כל הטענות נגדו. הוא מחה בתוקף נגד כל ההאשמות שהאשימו את הרוזן וסירב לאשרן. יתר על כן, הוא דירבן את ממשלת ישראל לטעת יער לזכרו של ברנדוט – וזה אכן ניטע בשנת 1952. מחווה גדולה של ישראל לזכר ברנדוט נערכה בעצרת שכונסה במוזיאון תל אביב במאי 1995. הדובר המרכזי שם היה שר החוץ שמעון פרס שהצהיר: "בשם ממשלת ישראל, ברצוני להשמיע בפני העם השבדי ובפני משפחת ברנדוט את הגינוי החריף ואת צערנו העמוק על רציחתו של הרוזן פולקה ברנדוט שהתרחשה ארבעה חודשים בלבד לאחר שהוקמה המדינה". רבים מאד – כולל בני המשפחה של יהושע כהן – זעמו על ההתנצלות. הם טענו כי היא נעשתה מתוך אינטרס אישי.

האם בן-גוריון תמך?

שעות בודדות אחרי ההתנקשות בברנדוט, איסר הראל מסר לבן גוריון את שמותיהם של יהושע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים, של יהושע כהן, מנחם כהן (אחיו) ונחמה כהן (אשתו), שלדעתו היו אחראים להתנקשות. כיוון ששמות החשודים המרכזיים נמסרו לבן-גוריון מייד אחרי ההתנקשות, ואלו מעולם לא נתפסו ולא נענשו, עד היום תוהים רבים האם ראש הממשלה רצה למצוא אותם. האם העובדה כי בן גוריון הניח למתנקשים מעידה כי הוא תמך בחיסולו של המתווך – ולו בדיעבד? אין לכך כל ראייה. יש חוקרים הסבורים כי בן-גוריון לא רצה לאתרם בשל שיקולים פוליטיים. אחרים משוכנעים שבן-גוריון ניסה לחפות עליהם והעדיף למחול להם. לעולם לא נדע להשיב על כך שאלות תשובות מוחלטות.

בדצמבר 1953, בן גוריון הצטרף לשדה בוקר והתקרב לאיש-המקום יהושע כהן, שהפך לשומר-ראשו ולידידו הקרוב ביותר. ידוע כי פרק זמן אחרי שהשניים הכירו, ולכל המאוחר אחרי כתריסר שנים, יהושע הודה בפני בן-גוריון שהוא זה שהרג את המתווך השבדי. למרות שבאותה העת על פי דיני העונשין של מדינת ישראל לא חלה התיישנות על מעשי-רצח בן-גוריון נמנע ליזום את העמדתו לדין של יהושע. יתר על כן, כל השנים בן-גוריון הירבה להלל ולשבח את יהושע כהן והציגו כדוגמא ומופת לחלוץ ציוני. אחד השיאים היה במכתב שכתב לגאולה כהן ביום 4/2/62 ובו קבע קבע כי דרך חייו של יהושע כהן "היא, לפי הכרתי העמוקה, דרך הגאולה האמיתית". באותו מכתב פסק: "דרך זו הביאתנו עד הלום, והיא תדריך ותוביל אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי".

האם בכך התכוון בן-גוריון גם להתנקשות בברנדוט? אני סבור שכן.

_________

מאמר זה הינו חלק ממחקר נרחב שצפוי לראות אור בקרוב. מראי מקומות ומקורות מפורטים ניתן לראות כאן.

ד"ר צבי צמרת, הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.