להילחם במלוא העוצמה נגד הרשע, ולהישאר אנושיים

נידרה פולר מתגוררת בפריז במרחק מטרים מחנות שהטרוריסט 'קרלוס התן' זרק לתוכה פעם פצצה. הוא עשה את זה כמרקסיסט, אחר כך התאסלם. היא קולטת סימנים במרחב הבינלאומי, מעבר לתמונות של דאע"ש בסוריה ועיראק. "ראיתי שהיו איומים על המשטרה באנגליה. דיברו על עריפת ראשים. בארצות-הברית מישהו ירה במישהו. הכל ממש מהימים האחרונים. זה נראה פראי לגמרי", היא אמרה.

פגשתי את נידרה פולר בדירה שהיא שוכרת במרכז ירושלים. קשה לי כבר להיזכר מתי פגשתי אותה לראשונה. אבל אני מודע למה שהיא כותבת כבר לא מעט שנים. בוודאי, מאז שהתפוצצה פרשת א-דורה באיחור של שנה וחצי לאחר האירוע. יש אנשים המקורבים אליה, שהעלו את האפשרות שפרשת א-דורה הייתה האירוע המכונן ששינה את חייה, ששינה את עמדותיה, והיא הפכה ל'ניאו-קון' – ניאו-שמרנית. אבל נידרה פולר שוללת את ההגדרה. א-דורה גם לא היה האירוע ששינה את תודעתה. הוא נקלט כבר אל תוך תובנות שהיא גיבשה לעצמה לפחות לאורך עשר השנים שקדמו להתרחשות א-דורה.

נידרה היא אחת מאותן כותבות שעושות את מלאכתן בצורה מבריקה ולא עושות חשבון. בואו נודה, גם בקרב השמרנים יש קווים אדומים שהם מקבלים מתורת ההתבטאות של הליברלים והשמאל. בעיקר הדברים אמורים בנימוסים והליכות בקשר לשחורים וערבים. פולר חייתה יותר משנות דור כאשת שמאל של העולם השלישי ולכן הרשתה לעצמה להתבטא באירוניה ובזלזול כלפי המועמד האפריקני-אמריקני, זה שהחל את מירוצו לבית הלבן בשנים 2008-2007: היא חייתה בין שחורים ונלחמה למענם, ולכן הרשתה לעצמה להתבדח על חשבון ברק אובמה ואופרה וינפרי. השניים, כתבה אז, המיליונרים השחורים, ליהגו ביניהם באולפן כמו צמד עבדים משוחררים בוגרי מטעי הדרום, כאילו עמסו על שכמם באלות של כותנה. באתרי אינטרנט שמרניים שפרסמו את מאמריה בעבר, לא אהבו את זה, וגם היום כאשר כל השמרנים תוקפים את אובמה ללא רחם סוג האירוניה שהיא מפנה כלפי הנשיא אובמה מושחז וארסי מדי לטעמם.

בצרפת אסור להגיד 'מדינה איסלאמית'

אבל השאלה הראשונה הייתה לגבי נשיא אחר דווקא, רובי ריבלין. לא, היא לא שמעה שהנשיא ריבלין התבטא בכנס האקדמיה למדעים, ש"החברה הישראלית היא חברה חולה הזקוקה לטיפול".

היא לא נפלה מהכיסא, מה גם שזו הייתה כורסא חביבה על המרפסת הסגורה: "אתה זוכר שפעם אמרת לי שבישראל מחזיקים על המדף תיקים נגד אישים בישראל, וברגע מתאים שולפים אותם כדי לטרפד אותם? אולי כשאתה נכנס לבית הנשיא המלים האלו פשוט מוכנות שם ומיד הן יוצאות לך מהפה. הייתי בקול ישראל באנגלית עם באסם עיד. היתה שאלה לגבי ההתנהגות של המוסלמים. הוא אמר שהמערב לא עושה מספיק למען המוסלמים ולכן הם פונים לדאע"ש. אמרתי לו, שזה לא המערב – זו הבעיה של המוסלמים. כנראה שביבי צדק".

ש: בקשר למה? כשהשווה בין חמאס לדאע"ש?

"בוודאי שהוא צודק בהשוואה הזו. אבל הוא צדק כשלא רצה את ריבלין כנשיא. כולם באים הנה כדי להגיד לישראלים מה לעשות. ואני רוצה לדעת, מה היתה אומרת אשה שבעלה מכה אותה ומתעלל בה, והיו אומרים לה – רק אל תביאי לבעלך רובים. אני רואה את כל מה שהישראלים עברו ועוברים. אני פוגשת כאלה שאיבדו את האחים שלהם. מקס סינגר ואשתו איבדו את בנם בלבנון. אתם נושאים בנטל. במערב הם הסירו את הנטל הזה מעל עצמם. כשהייתי צעירה כולם קיבלו על עצמם את מטלת הגיוס. ואז הגיעו ימי השפע והציבור במערב השליך מעל עצמו את מטלות הגיוס".

ש: ההבדל הזה בין מדינות המערב לישראל משפיע על הצורה שבה אנחנו נתפסים?

"כן. ישראל התחילה להיות מושמצת בגלל שיצאה למלחמה. ובייחוד בגלל שנלחמה כשהיה צריך להילחם. עכשיו, אם המערב לא ייצא למלחמה גורלו יהיה כגורלם הנוצרים במזרח התיכון. ישראל היא המדינה היחידה באזור שהאזרחים שלה יכולים להגן על עצמם. בכל הארצות השכנות האזרחים מותקפים בצורה חייתית. מעבר לפינה ישנם אנשים שהם לגמרי חסרי ישע. גם הכורדים יכולים קצת להגן על עצמם".

ש: באופן חלקי. אני מזכיר לך מה סדאם חוסיין עשה להם ומי יודע כמה מהם נהרגו כבר השנה.

"כן! כן! אבל בצרפת אסור להגיד 'מדינה איסלאמית'. שם זה 'הג'יהאדיסט שלך הוא לוחם החופש שלי'. מה שהוציא את הכל החוצה בצרפת – זה היה כשאמריקנים תקפו בעיראק. זה היה רגע התפארת של צרפת! הם היו גאים שלא יצאו למלחמה. דומיניק דה-וילפן (שר החוץ לפני עשור). סדאם הורג אנשים, אזרחים נרצחים אצלו, מותקפים; אבל בצרפת קמה מחאה: האיש הנחמד הזה! לא היו צריכים לגעת בו. זו היתה הגישה שם".

נרטיבים יכולים להרוג

אז מה בכל זאת גרם לה למהפך התודעתי משמאלנית של העולם השלישי למי שהשליכה את עצמה מנגד אל תוך זירת המאבק הרעיוני העתונאי נגד הג'יהאדיזם האיסלאמיסטי ושיתוף הפעולה של אניני הדעות במערב? "בוא נגיד שהיו אירועים משפחתיים, כבר לפני כשלושים שנה", היא אומרת. היא גם מפרטת אבל "אני לא כותבת על ילדיי, אז לא כדאי להכניס את זה גם בראיון". בשורה התחתונה, "הרגשתי שאם לא אשנה את עצמי אף אחד לא יישאר יהודי".

אירועי מלחמת המיפרץ הראשונה חוללו את המהפך. "זה החזיר לי את היהדות בכוח אדיר. גדלתי ביהדות נפלאה. לא היתה אצלנו קנאות בשום צורה. ב-1991, מבחינה פוליטית, זה היה מהפך. הגעתי לצרפת ב-1972. רציתי להגיע לזה שאוכל לכתוב בצרפתית, לדבר בצרפתית, לחשוב בצרפתית. התחלתי לקרוא את העתונים המקומיים החשובים. ב-91', כששמעתי את השיח שמתפתח סביב מלחמת המפרץ, משהו שהסתיר את המציאות נקרע וראיתי דברים בצורה בהירה. פתאום ראיתי למה הצרפתים נכנעו בקלות כזאת לנאצים. הרי עכשיו אני רואה אותם נכנעים לסדאם. אני זוכרת את המאמר עם הכותרת: 'האמריקנים יוצאים למלחמה!' התחלתי לכתוב מחברות יומנים. ראיתי שיש הרבה אינטלקטואלים צרפתים יוצאי ארצות מוסלמיות. הם התחילו לחשוב בצרפת בצורה של ערבסקות נפתלות. הרגשתי איך האנטישמיות חוזרת. קשה היה להאמין שצרפת תחזור להיות אנטישמית".

ש: כבר אז הרגשת את זה, בתחילת ה-90?

"כן. חייתי בדירה בבניין עם מין חצר כזו. בצד השני של החצר גר ישראלי יקר. שנינו האזנו כל הזמן לרדיו. אז עוד לא היו כל האמצעים הטכנולוגיים של היום. יום ולילה האזנו ברדיו ושמענו על הסקאדים. וזה יצר קשר חזק. הסירוב שלי לציונות מקודם היה סוג של מרד. מרד נגד המשפחה. נגד זה שצריכה להיות לי זהות. למעשה, מי שחושב כך לא מבין. היהדות זה כל כך חזק. אבל זה לא משהו שבא אליך בכוח כמו אור חזק שמבליח. זה יותר כמו ציפור במעופה. להוולד יהודי זה לקבל מיד כשאתה תינוק מטוס סילון – ועכשיו לך ותלמד להטיס אותו".

ש: איך נקלט אצלך אירוע הירי של מוחמד א-דורה מיד בהתחלה?

"כפי שאפשר לקרוא בספר, מיד היתה לי תחושה שזה זיוף. לא ראיתי את זה בטלויזיה. רק ראיתי שבתקשורת אומרים שצלם צרפתי במקרה היה במקום?! יומיים קודם אריאל שרון עלה להר הבית והיה פרץ של שנאה בצרפת. תחושת הנוחות שלי בצרפת נקרעה. ידעתי להעריך את מה שיש בצרפת – על כל מה שיש שם. אבל פרץ השנאה הזה קרע אותי מהנוחות הזאת. באופן מידי! היתה לי תכנית לכתיבת רומן נוסף. עזבתי את זה. הבנתי שהרומן הכי חזק מתרחש לנגד עיני. התחלתי לכתוב יומן: 'מחברות של אזרח פשוט'. פניתי בכתיבתי לחברה הצרפתית, ואף פעם לא חשבתי לעזוב. נקרעתי".

נידרה פולר היא ילידת ארצות-הברית ובטור מבריק (שפורסם לא מזמן ב'מידה') שבו תיארה בפרספקטיבה של היום את פסטיבל וודסטוק סיפרה גם על הרקע שלה: היא למדה באוניברסיטת וויסקונסין בתחילת שנות ה-50, התגלגלה בגיריניץ' וילאג' בניו יורק. התרועעה בקרב רדיקלים שחורים שבזו לנערי הפרחים ולמוזיקה הפסיכדלית שחגגה בוודסטוק בשנת 1969.

"אני רוצה להזכיר שאחד המאמרים הראשונים על פרשת א-דורה היה המאמר שלך", היא מביכה אותי. "הסתכלתי על זה והייתי מאושרת כשפגשתי אותך. כתבת כבר אז במושגים של עלילת דם. הבאת את המידע הבסיסי. מה שקרה בצרפת באותו זמן זה שחיינו במעין גיטו וירטואלי. התחלתי למצוא הרבה מאד אנשים שלא הדגישו עד אז את יהדותם. הם דאגו לכל דבר: לאפריקה, לאקולוגיה, לפמיניזם, לחברה. ליהדות לא היה מקום אצלם. ופתאום הכל התחבר. התחילו לשאול: מה קורה לנו? מצאנו אחד את השני. היו פגישות, היו הרצאות. ואחרי התחלנו לשמוע ברחובות צעקות של 'מוות ליהודים!' מיד אחרי א-דורה, באוקטובר 2000. מוות ליהודים בכיכר לה-רפובליק!. יהודים התחילו לשאול אנשים שהשתתפו בהפגנות האלה: למה לא עזבתם את ההפגנה כשצעקו את זה? והתקפות ועוד התקפות ועוד התקפות".

ש: עברתם סוג של חוויה מהפכנית בתוך ים השנאה.

"אני כתבתי. הצטברו לי 100 עמודים. מישהו הדפיס את זה. וחילקתי לאנשים בכל מיני אסיפות. קיבלתי תגובות טובות. ורוניק שמלר הציגה אותי לסטפן ז'ופה מסוכנות 'מטולה'. הוא ביקש שאשלח לו חומר. התחילו לדקלם ולמחזר בתקשורת הצרפתית את האמירות הידועות היום: ישראלים ויהודים שנרדפו והושמדו, נהנים עכשיו להשמיד את הפלשתינים. התגובה שלי היא המפתח למה שעבר עלי: אמרתי לעצמי, האנשים האלה באמת לוקחים את עצמם ברצינות! איך זה יכול להיות?!"

ש: לא חשבת שאולי הם צודקים?

"זה היה מטורף בעיני. קראתי לזה 'שק של גולות'. זה שם של ספר שכתב יהודי צרפתי שניצל בשואה. אמרתי, מה הם חושבים שהם עושים? זורקים גולות וחושבים שנדרוך עליהן וניפול. ואני התחלתי לפרסם. זה נמשך כמה שנים, ויותר ויותר אנשים ניגשו וביקשו ממני לתרגם את מה שאני כותבת לאנגלית. פתאום הבנתי שזה טפשי ועברתי לכתיבה באנגלית. פרסמתי בקומנטארי, בוול סטריט ג'ורנל, בניו יורק סאן. אני חושבת מהר ואני לא עוצרת. לא אוהבת למחזר את עצמי, אני משנה את צורות החשיבה שלי".

ש: בשלב מסוים כתבת את המאמר המכונן Lethal Naratives 'נראטיבים קטלניים', שהציג את צורות המחשבה שמובילות לרצח וטרור.

"כשדיברתי על א-דורה הגעתי לכתיבת המאמר 'נראטיבים קטלניים'. אז הבנתי שזו עלילת דם, שונה מכל השקרים שאומרים על ישראל. זה משהו שלא קרה עד אז. זו לא היתה אינתיפאדה, זה היה ג'יהאד. אין למעשה קונפליקט יהודי-ערבי. פשוט הערבים לא מסוגלים לקבל את קיומה של ישראל. כלפי כל ארץ וזירה יש ג'יהאד מסוג שונה. אבל בציבור אסור לדבר על כל זה בגלוי. כל מי שמדבר על זה זה כמו אשת הארגמן. שמים עליך סימן – וכל מה שאתה אומר, פסול. תסתכל על מה שקרה בקאלה (עיר חוף בצפון צרפת). 030 אלף מסתננים בלתי חוקיים הסתערו על משאיות שנוסעות לאנגליה. זה יצא מכלל שליטה".

השמאל נכנע לג'יהאד

ש: הגעת פעם לדיאלוג עם אינטלקטואלים ישראלים בנושאים האלה?

"כתבתי על גדעון לוי, על אלי בר נביא. אני אוהבת להתווכח. הם מקבלים הרבה יותר קרדיט ממני, כי הם מדברים כצפוי. בשבילי זה כמו ריקוד. כמו התעמלות. לבחון כיצד הרעיונות שלי מחזיקים מול האנשים האלה. שמואל טריגאנו אומר, שהאינטלקטואלים בישראל הם פוסט-מודרניים".

ש: זה לא מוזר לך? שיש כאן אינטלקטואלים כאלה, בלב ההתרחשות של הג'יהאד?

"בצרפת יש השפעה חזקה של האינטלקטואלים היהודים הספרדים. הם מאוד מבריקים. דניאל סיבוני, טריגאנו. הם לא רק מבריקים, הם גם היו חייבים לברוח מארצות ערב. לגבי הישראלים, תמיד הופתעתי כמה מעט הם יודעים על האיסלאם."

ש: פעם כל אחד ידע דברים, בלי לימוד מיוחד. למשל, על המופתי. היום בקושי מותר להגיד עליו משהו ביד ושם. מה שהיה מובן מאליו הפך לידע שנשכח.

"אני חושבת: אם הישראלים היו יודעים על זה, אם היו מתעמקים במה שקשור לאיסלאם – האם הם היו מסוגלים להכיל את האוכלוסיה הערבית? אין לי שום דבר נגד אנשים ממוצא מסוים. אבל כשאני מסתובבת פה בירושלים, ואני הולכת ברחוב שקט – כשאני רואה ערבים אני מפחדת. כשהיינו בכותל בשבוע שעבר (עם בן זוגה, הצלם ג'ירו), עלינו למעלה כמה שיכולנו. ושלושה נערים ערבים באו. מיד התכווצתי. לא הבטתי לעברם ובסוף הם עזבו. ואז ג'ירו אמר לי: את יודעת מה הם עשו? הם הביטו למטה לכותל ועשו עם הידיים כאילו הם מחזיקים מקלע ומרססים את המתפללים. החבר של זה שעשה את זה, אמר לו: 'הוא ראה אותך' ואז הם הסתלקו. ג'ירו יכול להיראות די מאיים".

ש: פה מאשימים כל הזמן את המתנחלים. אומרים שכל מתנחל הוא עוד מכשול בדרך לשלום.

"אין למתנחלים שום קשר לעניין השלום. הרלוונטיות של המתנחלים לשלום היא אפסית. מה זה מתנחלים?"

ש: מכנים את זה קולוניאליזם.

"מאיפה זה בא? ממוחות הג'יהאד. הם יודעים לנהל את המלחמה הזאת".

ש: היית אומרת שהם מצליחים להכתיב לנו איך לחשוב?

"כן. הם לא עולים לטלויזיה כדי להסביר את עצמם. הם מכתיבים את התנאים. פגשתי אחד. הוא אמר לי: אני שמאלני אבל מסכים איתך בנוגע לישראל. כל פעם שתוקפים אותה, ישראל צריכה לקחת שטח. עד שלא יישאר להם איפה לעמוד".

ש: אבל העניין של המתנחלים כאיזו סיסמאת קרב שמצדיקה הכל – זה תפס.

"הם לא מפסיקים להגיד מתנחלים גם על תושבי חיפה ותל-אביב. הם מסבירים בעולם שהם רק תוקפים יהודים. והתגובה, האירופים אומרים שהם זועמים על מה שקורה לפלשתינים. מי שלא מבין מה שדאעש אומרים ומה שחמאס אומרים הוא כמו יהודי ב-1940 שמאמין לתעמולה הנאצית נגד היהודים. ראית את הסרטים הצרפתים הישנים מתקופת וישי?"

ש: האנטישמיות אותה אנטישמיות והצרפתים אותם צרפתים?

"האנטישמיות זה לא משהו שניתן להגדיר אותו רק כאנטי-יהודים. זו תופעה פתולוגית בחברה. הפתולוגיה הזאת מועברת באמצעות האשמות כלפי היהודים. היהדות מעלה את הבעיות האלה על פני השטח וכך יהיה תמיד. מטרתנו, החובה שלנו, היא להפסיק להקשיב לזה ולהפסיק להאמין לדברים אבל לא צריך לחשוב שנוכל לשנות את האנטישמיות. האפשרות היחידה לפעול היא הגנה חזקה נגד האלימות הפיזית שנוצרת על-ידי האנטישמיות. כל מה שאני אומרת, לא שולל את האפשרות שהכי גרוע עלול לקרות".

ש: אני תמיד חושב, שהאנטישמיות היא החומר הנפיץ שבאמצעותו ניתן להחדיר רעיון חדש. קרל מרקס. או ג'ודית באטלר. בלי האנטי-ישראליות שלה מי היה שם לב אליה?

"זה תלוי בנו אם זה יסתיים יום אחד. שמעת על ספר שנקרא 'אומה ללא יהודים'? הספר תיאר את וינה (עוד לפני מלחמת העולם ה-2) כעיר ללא יהודים. היא הופכת לאיזו פרובינציה שכוחת אל מלאה מחלות וזוהמה ושום דבר לא מתפקד. זה תלוי בנו. להבין שהאנטישמיות נפיצה".

דברים שרואים משם

ש: מה חשבת על התוצאות של מלחמת 'צוק איתן'?

"אנחנו עדיין בסטופ-גאפ' (מציאות בקיפאון). עושים כל מה שאפשר אבל זה לא כמו מלחמה שאתה זוכה בניצחון ברור".

ש: אומרים עלינו שעשינו הרבה שגיאות.

"תמיד מסתכלים בהשוואה למלחמות ניצחון. ששת הימים, מלחמת העולם ה-2. גם במלחמות האלה הרבה אנשים מתים סתם ויש שגיאות. ומה שקורה במלחמות. לפתע פתאום הגהינום נפתח. אבל אני תמיד מתרשמת לטובה ממה שהישראלים עושים".

ש: מנגד, יש ביקורת בישראל שאולי חמאס לא חטף מכה מספיק קשה.

"אולי לא חזק מספיק. אבל בדמוקרטיה אתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. במצרים הרגו ביום אחד 600 איש. חיסלו את מורסי. אני חושבת שביבי עשה טוב בצורה שהביא לאחדות במדינה סביב המבצע, וזו אחת הסיבות למה הוא לא עשה דברים מסוימים. כאן, בישראל, יש צורך להילחם במלוא העוצמה נגד רשע, ועדיין להישאר אנושיים. יהודים לא אוהבים להרוג בני אדם. אבל תסתכל על הצרפתים, הם לא יודעים להגן על עצמם נגד הנערים האלה ברחובות. הם ממשיכים להגיד: צריך בתי ספר יותר טובים, השכונות לא מספיק מטופחות. הם לא אומרים בצורה ישירה: מי אלה?! מי הם שבאו לכאן ועכשיו באים אלינו ואומרים שאנחנו כופרים?! למה העולם לא מתאחד באסטרטגיה משותפת נגד הג'יהאדיזם הזה. בכל זאת, אני לא חושבת שישראל היתה צריכה להיכנס לעזה ולספוג שם המון אבידות".

כדי להבין את הראש של נידרה פולר, צריך להבין את השנינות שלה הטעונה באסוציאציות שרבים כבר לא תופסים. לאחד ממאמריה האחרונים קראה: Swing low sweet shariah . כמה אנשים מבינים את משחק המלים הפרוע על אחד משירי הגוספל השחורים היפים ביותר? ספק אם ג'יהאדי ג'ון יבין.