שלטון החוק הסלקטיבי של גרוניס

כשמדברים על שלטון החוק, אנחנו רגילים לחשוב על מערכות מסודרות, שפועלות בהתאם לכללים שהותוו מראש, תוך יצירת וודאות. אנחנו חושבים על בית המשפט שיפסוק ללא משוא פנים, כאשר כולם שווים בפני החוק וכולם מחויבים לפעול לפיו. כשמדברים על חוקי יסוד, העניין רק מתחזק. חוקים קצרים יחסית ופשוטים. החוקים אמורים לקבוע את כללי המשחק ועל כולם, ובראש ובראשונה על בתי המשפט, לפעול ככתבם וכלשונם.

הסיפור הבא עשוי לערער על כך. על פי חוק יסוד "השפיטה", סדרי המנהל של בתי המשפט יקבעו בידיו של שר המשפטים. לכאורה, אין מקום לפרשנות. החוק ברור עד מאוד.

אבל, ככל הנראה, בית המשפט הישראלי ונשיאו, השופט אשר גרוניס, לא רואים את עצמם מחויבים לחוק. רק כך ניתן להבין כיצד הנשיא גרוניס הוציא על דעת עצמו הוראת נוהל לכל בתי המשפט הקובעת סדרי מנהל בנוגע לדחיית דיונים. הנוהל החדש של גרוניס כולל בתוכו הוראות רבות, ובהן כאלו הפוגעות בעורכי הדין ובלקוחותיהם, כך למשל קובע הנוהל ש"טעמים כגון שיקולי נוחות, הסכמת הצדדים או עומס עבודה (של עורכי הדין או של בית המשפט) לא יהוו, כשלעצמם, עילה מספקת לשינוי מועד דיון".

היה יכול להיות מאוד נחמד, אם הנשיא גרוניס היה טורח לבקש משרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לאשר את הנוהל ולקבוע אותו כמחייב. אבל, ככל הנראה, בית משפט שהתרגל שחוקי הכנסת לא מחייבים אותו, רואה לעצמו פחיתות כבוד לבקש משרה לעשות שימוש בסמכותה, והנוהל יצא לדרכו בחודש אפריל 2014, כשהחתום היחיד עליו הוא נשיא בית המשפט העליון.

למי פונים כאשר רשות חורגת מסמכותה? לבג"ץ. ואכן עו"ד מיכאל שרון פנה בעניין לבג"ץ.

בפסק דין אפרורי, שניתן ביום בשבוע שעבר (בגץ 4703/14 עו"ד מיכאל שרון נ' נשיא בית המשפט העליון) הוכיח בית המשפט העליון שגם חוק וגם חוק יסוד, לא מהווים מגבלה עבורו. בלוליינות משפטית כתבו השופטים שלמרות החוק, ולמרות הכל, יש לנשיא בית המשפט העליון "סמכות טבועה" הגוברת על הוראות חוק היסוד וחוק בתי המשפט.

כתוב בחוק שסדרי מנהל הם בסמכות השר, אז מה?

בית המשפט מסביר ש"לשר מסורה קביעת סדרי המינהל ברמה הנורמטיבית הכללית. אך אין בכך לשלול את מעורבות הנשיא במינהל היומיומי של בתי המשפט, ע"פ פרקטיקה רבת שנים ונוהג שנתקבע, המתיישב עם צרכי המערכת ועם השכל הישר – ההידרשות היומיומית המהותית לתפקוד השופטים בבתי המשפט השונים היא בפועל משימת הנשיא, הפועל בשיתוף עם מנהל בתי המשפט, ובדיאלוג שוטף עם שרי המשפטים".

התרגום: החוק קובע משהו, השכל הישר וצרכי המערכת שלנו קובעים משהו אחר, אז נעשה מה שאנחנו רוצים "בדיאלוג שוטף", שהוא למעשה מונולוג של הנשיא גרוניס שמכתיב באופן חד צדדי את הנוהל החדש, והכל בסדר שכן "מדובר בסמכות הכרוכה במעטפת השיפוטית, שיש לראותה כטבועה".

הסמכות הטבועה

אין זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון שולף את קלף הג'וקר של "הסמכות הטבועה" כדי להתגבר על דרישות מפורשות בחוק יסוד. ב-29.9.2014 בית המשפט העליון, בהרכב בראשות הנשיא גרוניס, (בע"מ 3778/12 עו"ד אירינה גלפנבויים נ' מדינת ישראל) פסק שלמרות שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע שאין פוגעים בקניינו של אדם אלא בחוק או מכח הסמכה מפורשת בחוק, יכול בית המשפט להטיל הוצאות אישיות על עורך דין, וזאת למרות שאין הסמכה מפורשת בחוק לעשות כן. גם כאן נשלף הקלף של "הסמכות הטבועה" אשר בית המשפט כתב לגביה כי היא "סמכות הנתונה לבית המשפט גם בהיעדר הסמכה בחוק. בכך היא מהווה חריג לכלל לפיו אין לה לרשות ובית המשפט בכלל רשות לעניין זה – אלא מה שנתן בידה החוק".

אז כל רשות מחוייבת לפעול על פי חוק, חוץ מבית המשפט. כל רשות חייבת להיזהר מפגיעה בקניינו של אדם ללא הסמכה, חוץ מבית המשפט. הכלל חל על כולם, והחריג, כמה נוח, הוא רק לבית המשפט.

זלזול בחוק על ידי בית המשפט הינה תופעה חמורה ביותר, אשר פוגעת באמון הציבור בשלטון החוק בכלל ובבית המשפט בפרט.

גם בפסק הדין בעניין ההוצאות האישיות וגם בפסק הדין בעניין הוראות נוהל דחיית דיונים, לא הסתפק בית המשפט בזלזול בחוק ובקביעה המפחידה לפיה כל הרשויות חייבות בכיבוד הוראות החוק, חוץ מבית המשפט.

לאותה התעלמות מהחוק, התווסף נסיון בעייתי ביותר להמעיט בחומרת הבעייתיות בפעולת בית המשפט בהטלת הוצאות. אליבא דבית המשפט העליון, השאלה האם הטלת הוצאות אישיות על עורך דין, פוגעת בזכות הקנין היא "שאלה מורכבת". כביכול קיימת מורכבות בשאלת הפגיעה בזכות הקניין כאשר כמה אלפי שקלים עוזבים את חשבון הבנק של עורך הדין. גם לגבי נוהל דחיית הדיונים של כב' הנשיא גרוניס, כתבו כל השופטים שהנוהל "אינו מייתר את הצורך בהפעלת שיקול דעת שיפוטי של השופט", אך דילגו באלגנטיות על כך שדחיית דיון שלא בהתאם לנוהל כלל אינה עוברת לעיונו של השופט לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי של השופט שכן הנוהל קובע כי המזכירות לא תקבל את המסמכים.

חשוב שתישמע אמירה ברורה: כל בית משפט, ובית המשפט העליון בראש ובראשונה, חייב להיות קנאי לדרישות סמכות העולות מחוקים ומחוקי היסוד. הזלזול של בית המשפט בחוק ובחוקי היסוד פוגע במעמדו ובאמון שהציבור רוכש לו. בין אם מדובר בציבור עורכי הדין ובין אם מדובר בציבור הרחב. כל מי ששלטון החוק יקר לו, ושמפחד מגל חקיקה שיגביל את בתי המשפט, חייב להבין שזלזול בחוק ובמחוקק על ידי בית המשפט, הינו מתכון בטוח ליצירת תגובות נגד חריפות, ואפילו חריפות מדי.

ניתן היה לצפות, שדווקא בית המשפט העליון של מדינת ישראל, לאחר שניכס לעצמו את הסמכות לפסול חקיקה ראשית של הכנסת על בסיס חוקי היסוד, יהיה קנאי לשמירת חוקי היסוד, שהם בסיס סמכותו, לפחות באופן רטורי. השימוש התכוף במושגים "שלטון החוק" ו"חוקיות המנהל" כהצדקת התערבות של בית המשפט בהכרעותיהם של עובדי ציבור ונבחרי ציבור לא יהיה ראוי לאמון כל עוד שופטי ישראל לא יטלו את קיסם חוסר הסמכות מבין שיניהם ואת קורת הזלזול בשלטון החוק מבין עיניהם.

הכותב הינו מנהל המחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה.