ובינתיים במפלגת התקשורת

סקרי הבחירות מנבאים תוצאה עגומה. לא למחנה השמאל או למחנה הימין, עד כמה שיש עוד בכלל הצדקה להשתמש במונחים הללו, אלא למערכת הפוליטית שלנו כולה. הסקרים, לפחות אלה של השבוע האחרון, המושפעים מן האופטימיות (הבלתי מוצדקת) שאחזה ב"שמאל" עקב האיחוד של ציפי לבני ויצחק הרצוג, מנבאים לנו מערכת פוליטית עקומה, לא מייצגת ולא יציבה.

המערכת בה שתי המפלגות "הגדולות" החוצות בקושי את רף 20 המנדטים ולצידן לפחות ארבע מפלגות עם עשרה מנדטים או יותר, כולל אחת מאיימת להפוך למפלגה גדולה שלישית, היא מתכונת לאי יציבות, לעוד קואליציה לא מתפקדת ולבחירות נוספות במהרה בימינו. הסקרים משקפים נאמנה את המצב הפוליטי הכאוטי והמתפורר שלנו. אג'נדות גדולות אין יותר. לא נשאר באמת על מה לריב והחברה הישראלית נחלקת פוליטית סביב קווי מתאר משונים ופתלתלים.

גם ב'מרצ' יודעים עמוק בלב, שהסכם שלום עם הערבים לא ייחתם פה בקרוב. גם בנט יודע שתכניתו לסיפוח יהודה ושומרון לא רלוונטית תחת נשיא ארצות-הברית הנוכחי וכנראה גם תחת הנשיאה הבאה. ובפן הכלכלי – כולם יודעים פחות או יותר איפה נמצאים מוקדי הכוח, שחונקים את הכלכלה הישראלית ומעכבים אותה מלפרוח, אבל אף אחת מהמפלגות ואף אחד מהפוליטיקאים לא מתכוון ברצינות לטפל בהם. הרי אם הקואליציה ה"קפיטליסטית" ביותר שניתן להעלות על הדעת (נתניהו, לפיד, בנט ולבני) לא הצליחה להוביל שינויים משמעותיים בכלכלה הישראלית, אף קואליציה אפשרית לא תעשה זאת. מה נותר לבוחר הישראלי? הוא מצביע מתוך הרגל, לפי השתייכות שבטית, מתוך היקסמות ממשיח תורן או, יותר ויותר, פשוט לא מצביע.

שעתן היפה של העוגות הגרפיות

באופן פרדוקסלי, האופן המדויק בו משקפים הסקרים את הלך הרוח הציבורי פוגע בתוקף שלהם עצמם. הציבור מבולבל, קפריזי ואדיש, זה ניכר היטב בסקרים. מה שלא ניכר בטבלאות, העמודות והעוגות הגרפיות שזוהי שעתן היפה, הוא התוקף ההולך ופוחת של סקרים במצב של ציבור שנכתש לכדי אומצת רפלקסים. קריאה רציפה של סקרים מובילה רק למסקנה כי לא כדאי ואי אפשר להסתמך עליהם. המפלגות הופכות כולן למפלגות בינוניות, בין השאר בגלל חוק המשילות שהעבירה הממשלה היוצאת והיה אמור, כמובן, למנוע בדיוק את תופעת הפרגמנטציה הזאת ולעודד גושים גדולים. במקביל, הבוחר הישראלי נע בקלות ממפלגה למפלגה, כשהוא חוצה צירים שבעבר נחשבו לבלתי עבירים (כך למשל התלבטו רבבות מצביעים בבחירות הקודמות בין רשימות 'יש עתיד' ו'הבית היהודי', שנחשבו בעולם הישן למפלגות הניצבות משני עברי המתרס) ומאלץ את הסוקרים להניח שולי טעות רחבים יותר (או לפרסם סקרים אמינים פחות). ריבוי מפלגות דומות, נאמנות בוחר נמוכה, ואחוזי הצבעה נמוכים – כל אלה מסתכמים במפה פוליטית קשה לחיזוי (וכאמור לממשלה קשה להנהגה).

"ידיעות אחרונות" הקדיש את אחד משעריו השבוע לפרישתה של שרת התרבות לימור לבנת מהחיים הפוליטיים. כמקובל בעיתון הזה ובכלי תקשורת אחרים בארץ, הוצגה לבנת, פוליטיקאית אפרורית למדי, כמופת וסמל למתינות, סובלנות, אהבת אדם וכל תכונה שכלי התקשורת האלה רצים להבהיר שאינה נמצאת בליכוד. בזמנו, כשבני בגין הצטרף לליכוד הדגיש אמנון אברמוביץ' בחדשות 2 כי מדובר באיש עם דעות קיצוניות במיוחד. כשאותו בני בגין פרש כעבור כמה שנים הספיד אברמוביץ' את המתינות שעוזבת את הליכוד יחד עם בגין. זאת מסורת כזאת בתקשורת הישראלית להכפיש ולגדף אנשי ימין כל עוד הם פעילים פוליטית ולהלל ולשבח אותם מרגע שפרשו והשאירו אותנו עם כל המלוכלכים האחרים. בגין האב, שאין גבול לחרפות ולהשפלות שספג מעיתוני השמאל, נחשב היום לדמות מיתולוגית, שני רק לרבין ואולי לבן גוריון. ז'בוטינסקי הוא כבר סמכות כמו הלכתית בעיתוני השמאל היום. חכו עשר שנים ותוכלו לקרוא בכלי התקשורת הללו, אם רק יתקיימו עדיין, על פרישתה של הנסיכה הז'בוטינסקאית האמיתית מירי רגב, שפורשת כי נמאס לה מהליכוד, שנורא הקצין בזמן האחרון…

אז רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ' ומעל כולם עיתון 'ידיעות אחרונות', מתגייסים בגלוי ודי כרגיל לקמפיין "רק לא ביבי" של מפלגות ה"שמאל", אך נדמה שהפעם זה קצת פחות מפריע. אולי כי אותו תהליך פרגמנטציה שעובר על המערכת הפוליטית עובר גם על התקשורת הישראלית. נראה שמצביעי ימין רבים צופים בערוץ 20, קוראים 'ישראל היום' וגולשים בפייסבוק, כך שפחות אכפת להם מה אומרים האברמוביצ'ים למיניהם. מתעצבנים עליהם עדיין, אבל יותר מתוך הרגל מאשר מתוך זעם חורך.

דבר נוסף שהביא למפלס זעם נמוך מהרגיל על התקשורת הוא קרב האיתנים המלוכלך והקולני של 'ישראל היום' ו'ידיעות אחרונות'. הנ"ל  עזר יותר מכל דבר אחר לקבע במוחם של אזרחי  ישראל את ההבנה, כי עיתון הוא בסך הכל שופר של מישהו, בדרך כלל בעל הון, שכותב בו מה שהוא רוצה. נוני מוזס אולי הרגיש תחושת ניצחון כשחוק 'ישראל היום' עבר בכנסת בקריאה טרומית (ויש אומרים כי סייע  לנתניהו להחליט על קיצה של ממשלתו), אבל זה היה ניצחון פירוס כי הקורא הישראלי, גם קורא 'ידיעות', לא יכול יותר להמשיך להעמיד פנים כאילו העיתון שהוא קורא מספק לו "חדשות" אובייקטיביות. היום יותר מתמיד מבין האזרח הישראלי, כי הוא לא חייב לקרוא עיתון או לצפות בערוץ שמעלה לו את לחץ הדם כשהוא תומך בגלוי במועמדים הפוליטיים של המחנה השני. צרכן התקשורת גילה בדיוק מה שגילה מצביע הליכוד או העבודה הקלאסי – שיש אלטרנטיבות.

אימפוטנציה נוכח השקרים

גם בתקשורת העולמית אין חדש. שנאת ישראל היא עדיין המוטיב האופייני ביותר לסיקור ישראל ברשתות התקשורת הגדולות בעולם. זכורה לנו פארסת סיקור הרצח המרובע בבית הכנסת בהר נוף לא מזמן: הדיווחים המוטעים / שקריים על פגיעה ב"מסגד" ועל "הרוגים משני הצדדים". השבוע מיהרו הרשתות הזרות ובראשן רשת ה-BBC לקבוע כי חיילי צה"ל הם האחראים למותו של המחבל הוותיק ורוצח הילדים זיאד אבו עין, שמת מהתקף לב במהלך הפגנה של ערבים ליד שילה. כמו ה-BBC, גם כלי התקשורת בארץ הקפידו לקרוא לטרוריסט הוותיק, ששוחרר בזמנו מהכלא על-ידי שמעון פרס, יצחק רבין ויצחק שמיר ב"עסקת ג'יבריל" הידועה לשמצה, "השר הפלשתיני", אבל אצלנו היו מעט יותר סקפטיים כלפי הגרסה הערבית לסיפור שכללה מינונים שונים של פגיעה מרימון גז, שאיפת גז מדמיע, חניקה, דחיפה ומכה מקת רובה כסיבות המוות הבלעדיות.

ממשלת ישראל נותרה חסרת אונים מול המתקפה התקשורתית המשולבת הזו, כפי שהיא עושה כמעט תמיד. כן, גם בימי בחירות ואולי במיוחד בימים כאלה, חשוב לזכור כי הממשלות השונות מפגינות מידה די דומה של אימפוטנציה וחוסר אונים מול האתגרים הממשיים העומדים לפתחנו, קטנים כגדולים.