אפשר גם אחרת: רגע לפני ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם, הגיע הזמן שישראל תדחה בפומבי את "זכות השיבה" ותחשוף את הבלוף הפלסטיני.
רגע לפני ההצבעה במועצת הביטחון, הגיע הזמן להחליף תקליט • בישראל נהוג להגיב בבהלה ובצורה אמוציונלית על המהלכים החד-צדדיים של הפלסטינים, ותרגילי ההשהייה האמריקניים • זה הזמן לחשוף את הפלסטינים באמצעות הצעת החלטה השוללת את "זכות השיבה"
כמו בזמן ההודעה של אריק שרון על "תכנית ההתנתקות", גם בימים אלו אנו עדים לתופעה סימולטנית של חקירות משטרה ושל יוזמות מדיניות לטיפול שורש בסכסוך הישראלי-ערבי. אך מעבר לעיתוי המסקרן של הפעלתנות הזאת, המדינית והמשפטית, ראוי באמת לשאול, אם רצוי שישראל תיזום תכניות מדיניות על מנת להדוף את הלחץ הבינלאומי המופעל עליה בדמות המהלכים החד-צדיים של הפלסטינים באו"ם או היוזמות האירופיות – הכרה סמלית במדינה פלסטינית ואיומי סנקציות.
לא ניתן לגבש עמדה מדיני מבלי להחליט על בסיס איזו הנחת יסוד אנו מסתכלים על המערכת הבינלאומית. קיימת טענה שעל פיה האירופים והאמריקנים הליברלים "מאבדים סבלנות" כלפי ישראל – בגלל כל ערכי הקדימה והצדק הידועים. אז מדוע לאותם אירופים ואמריקנים יש את כל הסבלנות שבעולם כלפי הכיבוש הסיני בטיבט, הכיבוש ומרוקאי במערב סהרה, הכיבוש הרוסי בגרוזיה, או הכיבוש הטורקי בקפריסין? ההסבר פשוט: מדינות מנהלות את מדיניות החוץ שלהן על פי אינטרסים ושיקולים של עלות ותועלת, ולא על פי רגשות ואידיאולוגיה.
ארצות-הברית לא מתבטאת בעניין טיבט כי סין מחזיקה ב-1.3 טריליון דולר של איגרות חוב ממשלתיות אמריקניות. מנגד, ישנה תועלת לדבר על "פלסטין" וללחוץ על ישראל בגלל המשקל הגיאו-פוליטי של העולם הערבי ובגלל המשקל האלקטורלי של ערביי אירופה. המשקל הגיאו-פוליטי של העולם הערבי אינו מספיק להפעיל לחץ על סין כדי לשים קץ לדיכוי האלים שלה בחבל הקסינג'יאנג המוסלמי. ישראל היא מדינה קטנה שלא מסוגלת להדוף לחץ בינלאומי, כפי שאפילו מעצמה אזורית כמו טורקיה מסוגלות לעשות.
היוזמה הישראלית הנגדית
ישראל אומנם חשופה ופגיעה ללחצים בינלאומיים, אך לחצים אלו נובעים מאינטרסים ריאליסטיים ולא ערכיים. כך שמי מציע "יוזמה מדינית" על מנת לרצות, כביכול, את הסטנדרטים הערכיים ומשפטיים של המערב – טועה. לא תהיה תועלת ליוזמה ישראלית שלא תשתלב בתוך אינטרסים של עלות תועלת.
מאז כישלון היוזמה של מזכיר המדינה ג'ון קרי להשיג הסכם שלום בין ישראל לבין הפלסטינים באביב שעבר, רק הפלשתינים יוזמים מהלכים חד-צדדים. ישראל מגיבה באיומים לא אמינים ("תהיה תגובה קשה"), אמירות רגשיות ("האירופאים לא למדו לקח מן השואה"), ובקשות מארצות הברית, שתטיל את הווטו שלה במועצת הביטחון. כאשר פוליטיקאים ישראלים מדברים על "יוזמה", הם לא מתכוונים למהלכים חד-צדדים באו"ם (כפי שהפלסטינים עושים) אלא רק למודלים שונים של נסיגות ישראליות חד-צדדיות או של הסדרים אזוריים אזוטריים.
אולם אין אפשרות של הסכם בין ישראל לבין הפלסטינים, משום שהנהגת אש"ף מסרבת להתפשר על מה שהיא מכנה "זכות השיבה". ועידת קמפ דייויד, מתווה קלינטון, תהליך אנאפוליס, הצעות אולמרט, והמשא ומתן האחרון בתיווך של ג'ון קרי נכשלו בגלל הסירוב של ערפאת אתמול ושל עבאס היום לקחת על עצמם את השלילה הסופית ורשמית של מתן אופציה לצאצאיהם של פליטי 1948 להפוך לתושבים ולאזרחים של מדינת ישראל. "זכות השיבה" סותרת בתיאוריה ובפועל את "פתרון שתי המדינות". ועל נקודה זו בדיוק ישראל יכולה לבנות קייס בינלאומי ולהציע יוזמה משלה.
הפלסטינים מנסים לכפות על ישראל, דרך האו"ם, מה שהם לא הצליחו להשיג במשא-ומתן, דהיינו נסיגה מלאה וללא תנאי ובלי ויתור פלסטיני על זכות השיבה. על ישראל לעשות את אותו הדבר בדיוק: לפנות לאו"ם כדי לכפות על הפלסטינים ויתור על זכות השיבה ופירוק סוכנות אונר"א (UNRWA). ברור שישראל לא תשיג רוב בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון כדי לפרק את אונר"א וכדי להכריז באופן רשמי כי "זכות השיבה" היא פנטזיה חסרת בסיס במשפט הבינלאומי. אך יוזמה כזו תשנה את מאזן הכוחות הפסיכולוגי: במקום שרק ישראל תשב על ספסל הנאשמים אל מול דעת הקהל הבינלאומית בשל "סירובה" לפנות שטחים, גם הפלסטינים ישבו על אותו הספסל בשל סירובם להסיר את המכשול העיקרי לפרדיגמה (המקובלת בדעת הקהל הבינלאומית) של שתי מדינות.
הרי מטרת הפלסטינים היא להחליף את החלטת 242 של מועצת הביטחון (נובמבר 1967) בהחלטה שתדרוש מישראל נסיגה מלאה וללא תנאי. החלטה 242 מתנה כל נסיגה ישראלית בהסכם שלום, ולא מוטלת על ישראל חובה, בתמורה להסכם שלום, לסגת מכל השטחים אלא רק מחלק מהם. כך שעל-פי החלטה זו, נסיגה ישראלית יכולה להיות חלקית ועל תנאי.
יש עוד אלמנט של החלטה 242 שהפלסטינים רוצים לבטל: הסעיף שמתייחס לפליטים. הרי הם נוהגים לטעון כי יש לפתור את בעיית הפליטים על-פי החלטות האו"ם, לרבות החלטה 194 של עצרת האו"ם משנת 1949, אשר מכירה בזכות הפליטים עצמם לחזור לבתיהם, אך זכות זו לא חלה על צאצאיהם. אולם החלטה 194, כמו כל החלטות העצרת הכללית, היא בגדר של המלצה בלבד ואינה החלטה מחייבת. לעומת זאת, החלטה 242 מחייבת כמו כל ההחלטות של מועצת הביטחון. בעניין הפליטים, החלטה 242 קובעת כי "יש לגבש פתרון הוגן לבעיית הפליטים". מתן זכות להתאזרח בישראל יביא לחיסול המדינה היהודית.
ההחלטה לא מתייחסת רק לפליטים הערבים אלא גם לפליטים היהודים, כפי שהסביר זאת שגריר ארה"ב באו"ם ב-1967, השופט ארתור גולדברג (מקורבו של הנשיא דאז ג'ונסון).
כך שהחלטה 242 אינה דורשת נסיגה ישראלית מלאה וללא תנאי, והיא שוללת מן היסוד את "זכות השיבה".
להחליף את הנרטיב
לכן, ישראל צריכה להגיש הצעת החלטה משלה למועצת הביטחון על מנת להשיג הישג טקטי. סביר להניח שארצות-הברית תטיל וטו על ההצעה הפלסטינית, גם אחרי הבחירות בישראל. אך נוצרה כאן הזדמנות לחשוף את הכוונות האמתיות של הפלסטינים, ולהעמיד את המדינות החברות במועצת הביטחון מול שאלה פשוטה: אם פניכן להחליף את החלטה 242 על ידי החלטה שתכפה על ישראל נסיגה מלאה וללא תנאי, מדוע אינכן מעבירות החלטה שתפרק את אונר"א ותעביר את הטיפול בפליטים הערבים של 1948 לנציב העליון של האו"ם לפליטים (UNHCR), החלטה שתקבע באופן רשמי כי אין תקדים בינלאומי ובסיס משפטי ל"זכות" של דור שלישי של פליטים לקבל אזרחות ממדינה שאינם מכירים בזכותה להתקיים?
הניסיון מלמד שהצעה כזו לא תתקבל כנראה במועצת הביטחון. אך עצם הגשתה תשנה את מאזן הכוחות הפסיכולוגי והתודעתי. הרי הפלסטינים לא נדרשים לתת דין וחשבון על כך שהם דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק, קלינטון ושל אולמרט בגלל התעקשותם על "זכות השיבה". הפניה שלהם לאו"ם מציגה את ישראל כאחראית היחידה להיעדר פתרון. לכן, על-פי הנרטיב הזה, יש לכפות פתרון על ישראל, ועל ישראל בלבד. במקום להתגונן, על ישראל לתקוף ולשים את סוגיית הפליטים על השולחן.
יוזמה כזו לא תתנגש באינטרסים של המדינות המזרימות מיליוני דולרים מדי שנה לאונר"א. העברת הטיפול בפליטים הערבים ל- UNHCR לא רק תשים קץ לכפילות לא מוצדקת אלא גם תחסוך כסף למדינות החברות באו"ם.
הקלף היעיל ביותר של ישראל בשלב זה הוא קלף הפליטים, משום שהוא מעניק לישראל קייס חזק. ישראל יכולה לטעון, בצדק, שאין טעם לשנות את החלטה 242. הרי היא כבר הסכימה לנסיגה מלאה עם חילופי שטחים (על אף שהחלטה 242 לא דורשת נסיגה מלאה), והתנאי לנסיגה, כאמור, הוא הסכם שלום. אין שלום עם "זכות השיבה". ידיה של ישראל נקיות. ואם מועצת הביטחון רוצה לעבור לשלב של כפייה, הרי שעל המדינות החברות להסביר מדוע הן מוכנות לכפות נסיגה מלאה וללא תנאי על ישראל אך לא לכפות על הפלסטינים ויתור על פנטזיית השיבה ואת פירוק אונר"א.
___________
ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה, עמית בכיר בפורום קהלת, ופרשן בערוץ I24News.
לשמאל הישראלי יש מין קונספציה
שמזכירה את השאננות אחרי 67
וגרמה למפלה ביום הכיפור
אמנם ניצחנו אבל הקונספציה נפלה.
השמאל טוען שהערבים מדברים בשתי שפות
אחת במוומ לישראל והעולם על מדינה משלהם.
ואחת לערביי יושע על חזרת הפליטים.
השמאל חושב ריאלי הערבים חושבים רגשית.
השמאל חושב שאין היגיון לפלסטינים לחשוב
שהפליטים שהם מליונים יחזרו לישראל כי זה יהרוס את המדינה היהודית.
הערבים חושבים בדיוק ככה הם מחכים להחזרת הפליטים לישראל
וכך הצדק יתגשם על ידי היותם רוב לחיסול המדינה היהודית כיהודית.
יש חלקים בשמאל שבעד זכות השיבה עם כל המשמעות של הדבר.
לפי מה שאני רואה כל רעיון אפילו ההזוי ביותר
כשיש מיעוט אפילו הקטן ביותר שמאמץ אותו מצד השמאל
והוא הולך עם הרעיון עד הסוף והתקשורת השמאלנית נותנת לו במה
בסופו של דבר הרעיון תופס תאוצה ומתמרכז.
למשל.הסכם אוסלו נוצר בידי 3 אנשים ביילין.פרס.דרעי ואולי עוד כמה
למרות שהציבור היה נגד הסכם עם אשף.
פינוי קטיף כנגד העם תוך כדי מסע שיסוי של התקשורת.
פינוי לבנון בגלל 4 נשים וראש ממשלה אחד ברק.
ועוד ועוד
הציבור חושב אחרת והתקשורת אחרת
והמנהיגים פועלים אחרת מבוחריהם.
השמאל נטוע היטב בארץ ואין סיכוי שיעלם ולא משנה גודלו
כל עוד שהוא שולט בפרקליטות.בגץ.תקשורת כללית.בצהל במשטרה בארגונים ירוקים
ובכל פינה וצומת חשוב ומכריע אין סיכוי שהעם ישלוט
זוהי סוג של דיקטטורה מבית השמאל
והמנהיגים פוחדים להעיז לשנות
אולי בעוד כמה עשרות שנים יהיה קצת אור
זה דורש הגדלת האוכלוסיה החרדית.דתית.ימנית.
בנתיים הם אלה שקובעים מה יהיה
ואפילו נתניהו חושש מהם כנראה שכוחם עדיין חזק מדי.
רעיון מצוין. ישראל חייבת להיות פעילה ולאפשר לפלסטינים לסרב.
מאמר מצוין, דרושה הגהה.
מה שאתה מציע זה פשוט עוד פרק במשחק ההאשמות המיותר והבלתי נגמר של המזרח התיכון.
למעשה מה שצריך זה להפסיק את המשחק.
כמו שכתבת בתחילת דבריך, לאף אחד לא באמת אכפת מי אשם.
מה שצריך, גם לפי מה שאתה כותב בראשית דבריך, זה ליצור פעולות שיגרמו לכך שלפלסטינים לא ישתלם לפנות לאו"ם, ולשאוף לכך שלמדינות המצביעות לא יהיה אינטרס להצביע נגדינו.
זה קרה עם הודו, וזה יכול לקרות גם במדינות אחרות.
לישראל יש מה למכור, שיראל נותת לעולם, בעוד הפלסטינים רק לוקחים. זה לא שווה לאף מדינה. אז צריך לנצל את זה.
למשל- הנמכת רמת הקשרים הכלכליים עם מדינות מסויימות. סירוב למכור טכנולוגיות, כל זה תוך יצירת קשרים טובים יותר עם מדינות תומכות. אנחנו יכולים להביא לידידותינו את מיטב התחכום ולהביא לשגשוגם.
זה לא משחק האשמות אלא האשמות שהעולם מתייחס אליהם במלוא הצדקנות והצביעות שלו ולכן הדרישה לוותר על הפליטות היא דרישה לגיטימית נכונה ויכולה להוות כלי חזק בדיפלומטיה הישראלית. הפלסטינים תורמים לעולם בעצם קיומם כהצדקה לשנאת ישראל ולחשוב שאומות העולם יוותרו על זה בשביל עוד סטריפ ישראלי היא תמימות
רעיון מעניין.
שווה לבדוק וליישם אותו.
1) "ארצות-הברית לא מתבטאת בעניין טיבט כי סין מחזיקה ב-1.3 טריליון דולר של איגרות חוב ממשלתיות אמריקניות." – החוב לא רלוונטי. לארה"ב אין שום בעיה לאמר לסין לקפוץ לה עם החוב, או לחלופין ליצור אינפלציה שתמחק את ערך החובות. וכי מה הסינים יכולים לעשות? לצאת למלחמה גרעינית? הסינים יודעים שסין תושמד, וכך גם כל העולם. לא לרכוש אג"ח אמריקאי? אז האמריקאים לא ירכשו סחורות המיוצרות בסין, והסינים יגוועו ברעב. סין תלויה בארה"ב יותר משארה"ב תלויה בסין.
הסיבה שארה"ב לא מתעסקת עם טיבט היא בגלל שסין חשובה לארה"ב מסיבות שונות כמו יצור זול יותר של מוצרי צריכה (מה שמפיס את דעת ההמונים המכורים לצריכת אייפונים וטאבלטים), שליטה (יותר נכון שיחרור קיטור) על קוריאה הצפונית, איום על יפן (כך שיפן לא תחזור להיות אימפריאליסטית ואנטי-אמריקאית כמו לפני 80 שנה), משקל נגד מסוים מול רוסיה, השפעה עקיפה על איראן וכו'.
חוץ מזה, לטיבט אין שום חשיבות בעולם – לא גיאוגרפית, לא כלכלית, לא דתית ולא בכלום. אז למה לריב עם הסינים בגלל משהו שאינו חשוב?
2) "ישראל אומנם חשופה ופגיעה ללחצים בינלאומיים" – מדינת ישראל הינה בסה"כ יודנראט (ממשל יהודי כביכול עצמאי בשטח הגטו בלבד). ביום שבו מדינת ישראל תאמר לעולם "לכו לאנשהוא" ותסתלק מהאו"ם ותבהיר לעולם שסנקציות ותקיפה צבאית נגדה יהוו טריגר להשמדת העולם, ביום ההוא העולם ירגע מהאנטישמיות, ובא לציון גואל.
3) וחוץ מהנ"ל, סבורני שאין שום סיבה לתת לסניף הניו-יורקי של המפלגה הנאצית להוות איזשהו מוסד שיפוטי שיכריע בין מדינת ישראל (מדינת היהודים) לבין צאצאי מהגרים מוסלמים ממדינות ערב ומארצות אחרות (סודן ובוסניה למשל). זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת, או במקרה של האו"ם – לתת להיטלר להחליט מי מהיהודים יזכה לחיות.
מאמר מאוד מעניין, וצודק. רק שטעות עובדתית אחת קטנה …אין בגרוזיה שום כיבוש רוסי ולא היה. האוסטים הם עם קטן שחיי על אדמתו במשך מאות ואלפי שנים, והם סופחו (כמו בהרבה מקרים אחרים) לגרוזיה על ידי המשטר הסובייטי, שסיפח וערבב עמים מבלי לשאול את דעתם על כך. כמו באוקראינה. אחרי עצמאות גרוזיה, האוסטים החליטו על עצמאות, אך הגרוזינים שארצם יצאה מברית המועצות אם שטח גדול פי שניים (הודות לנדיבות של סטאלין הגרוזיני)החליטו שהם לא מוותרים על הירושה הנדיבה שהשאירו להם הקומוניסטים ונוצר סיכסוך. הגרוזינים תקפו ושחטו את האוסטים והפציצו ללא רחמים את הערים והכפרים שלהם. אך העם הקטן והאמיץ הזה נלחם על עצמאותו (כמו העם היהודי) וניצח. הרוסים שתיווכו על הסכם השלום בין שני הצדדים החליטו לפי ההסכם לשלוח כוח קטן שישמור על השלום בגבול בין שני האויבים תוך מנדט מהאו"ם. כוח קטן ולא מצויד בארטילריה, טנקים או חיל אוויר. מאז שבגרוזיה הייתה מהפיכה בורגנית שהביאה לשלטון את סאקשוילי, גרוזיה החלה להתקרב לנא"טו ולמערב. מאז התקרבות זאת גרוזיה הפכה לארצות הברית ולמערב כסוג של "שדה ניסוים" לטכנולוגיה צבאית ולאסטרטגיה. בקיץ 2008, החליטה ארצות הברית לגושש דרך גרוזיה ולראות אם הרוסים (בעלי בריתם של האוסטים) הם עדיין ב"כושר", ואם הם עדיין יגנו על האינטרסים שלהם ועל בעלי בריתם, ונתנו אור ירוק לגרוזינים לתקוף את אוסטיה הדרומית. הגרוזינים תקפו את אוסטיה חמושים במיטב הנשק המערבי והפציצו ללא רחמים את עיר הבירה צינחוואלי בתותחים כבדים וחיל אויר. יותר מ 2000 אזרחים נהרגו. זאת הייתה תוקפנות ברברית ללא הכרזת מלחמה. אבל לצערם של הגרוזינים האוסטים נלחמו טוב, ביחד אם כמה מאות מחיילי כוח השלום הרוסים. וכמו כן, רוסיה קיימה את הבטחתה לבעלת הברית הקטנה שלה ועזרה לה. הצבא הרוסי התערב בקונפליקט לטובת האוסטים והצבא הגרוזיני הובס וברח. עד היום כוח רוסי גדול נמצא באוסטיה העצמאית ושומר עליהם מהתוקפנות הגרוזינית. אין אף חייל רוסי על אדמת גרוזיה (גרוזיה המקורית ולא הסובייטית) והם יהיו שם עד שהגרוזינים והאדונים שלהם מעבר לאוקיינוס יירגעו. כמובן עשרות כפרים, עיירות וערים באוסטיה שנחרבו ואלפי אזרחים אוסטים שנרצחו על ידי הגרוזינים רק יכולים לחלום על גינוי באו"ם או על ועדת חקירה של בית המשפט הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה שיתבעו את פושעי המלחמה הגרוזינים. האו"ם והאג הם מוסדות אם אינטרסים מערביים מובהקים והם מתעניינים רק ברוסיה ובישראל, או בכול מי שהאדונים שלהם יצביעו עליהם במידה ולא יצייתו להם. זה מה שקורה היום גם באוקראינה.
להצעה שלך אין מספיק חומר שאפשר להאחז בה . היחידי שהוציא את יו"ש הרשות הפלסטינית זה היה ברק שהוציא את יאסר ערפאת מטומטם .צריך להיות חכם לא צודק .
ומה יקרה אם אבו מאזן יסכים (טקטית) לותר על זכות השיבה, מה אז?(על ירושלים כבר ויתרנו להם לדאבון הלב.)בלי ספק יפרוץ השלום וחגיגות יחגגו על מדשאת האיש השחור בבית הלבן. וכרגיל כתוצאה מכך מצבנו רק יחמיר ע""פ כל פרמטר, וע"פ התרחשויות שןנות ומשונות. בעולם הערבי כלום לא יציב, אף פעם לא היה, ולא נראה שיהיה בעתיד הנראה לעין הדבר היציב היחיד בינתיים זה אנחנו ( עד שנחתום על הסכם כלשהו איתם).
אני לא מצליח להבין למה לא הגישו הצעה כזו לאו"ם לפני שנים. אולי בגלל תהליכי שלום מדומים והזויים. הגיע הזמן לדרוש את ביטול אונר"א ולדרוש פומבית נסיגה מלאה מדרישת זכות השיבה ההזויה. מדוע אין מנהיג ישראלי שיהיה אמיץ מספיק לעשות את זה. נתניהו לא אמיץ מספיק, בשמאל אין מי שמוכן בכלל להציע דבר כזה, ונפתלי בנט רוצה את השטחים אז גם הוא לא רוצה להסתכן ב(חס וחלילה) הסכמה פלשתינית לפירוק אונר"א וויתור פומבי על זכות השיבה. כך שיוצא שאין מנהיג ישראלי שיעשה את מה שאתה מציע לעשות, וזה בדיוק מה שישראל צריכה לעשות. לישראל אין מדיניות חוץ. רק מדיניות פנים
סיימנו את המשחק המקדים של המשא ומתן וכרגע כדאי שנפנים שאנו במשחק הצעדים החד-צדדיים.
לפיכך, זה העיתוי הנכון לשים את שאלת הפועלים הפלסטינים על השולחן.
אפשר להביא הרבה פועלים סינים. אמנם הם יצטרכו לבנות שכונות עבור לעצמם. אבל, אחר כך, נוכל להתנתק מכוח העבודה הפלסטיני.
הנכבה האמיתית והנכבה המזויפת
הבעיה היא שמול השקר הפלשתיני על הנכבה שנעשתה בהם כביכול,הם מבססים את הטענה לשלהם ל"זכות השיבה" הטענה הזו מבוססת על שקר גבלסי. ככל שתחזור עליו כך הוא יידמה לאמת… אנחנו על הנכבה האמיתית שלנו גזרנו שתיקה. כך נוצר מחדל הסברתי בקנה מידה קולוסאלי. וניטלה מהציבור הבינלאומי היכולת להבחין בתחום זה בין אמת לשקר. הטשטשה ההבחנה בין הנכבה האמיתית והנכבה המזויפת
האמת ההיסטורית, כמעט מיותר להזכיר, היא כי מדינות ערב הן שיצרו נכבה אחרת, נכבה ליהודים. הן עשו זאת בסדרת אירועים קשים ואלימים (פוגרומים, גירוש למחנות ריכוז וכו',
גם הערבים יושבי ארץ ישראל השתתפו ב"חגיגת הסכינים" הזו, על ידי פרעות משלהם, חברון, מוצא, שיירת הרופאים לביה"ח הדסה, גוש עציון, הרובע היהודי בעיר העתיקה וכו', הממסד בישראל, לאחר הקמתה ולדורותיו, לא הבין או לא רצה להבין את המשמעות של העובדות ההיסטוריות כפי שהן. לא ראה לנגד עיניו את התמונה הכוללת של "עליהום" ערבי על יהודים בכל מרחבי המזרח התיכון. בארץ ישראל קמו מליון ומאתיים אלף ערבים על ישוב יהודי קטן שמנה מחצית ממספרם, (כשש מאות אלף) כדי לכלותו, לעשות בו נכבה. כך נוצרו התנאים לנכבה כאן (שנכשלה), ולנכבה בפועל בגלויות היהודים בארצות ערב. שם המזימה צלחה. בבגדד ובצפון אפריקה הבינו כמליון יהודים שאין להם שום סיבה להישאר ליד שכניהם ש"הטיבו עמם", ובוצעו בהם פוגרומים וגירושים למחנות ריכוז. אם חפצי חיים הם. הנכבה היהודית. והזיקה הציונית שלהם לישראל, הן שגרמו להם להגר, למעשה לברוח. רובם באו לכאן.
אז על איזו נכבה בדיוק מדברים הערבים?
ליפמן צודק.
ההמצאה הגדולה ביותר של המאה העשרים היא העם הפלסטיני
צפו במצגת קצרה שהכנתי, בה אני משווה בין שני הארגונים של האו"ם המטפלים בפליטים. ארגון UNHCR המטפל בכל הפליטים בעולם.
וארגון UNRWA המטפל אך ורק בפליטים ערבים שנלחמו במדינת ישראל.
http://www.slideshare.net/slideshow/embed_code/15774960
ובאנגלית:-
http://www.slideshare.net/slideshow/embed_code/15773199
לאחר שמצגת זו הופצה באינטרנט, ארגון אונר"א מצא לנכון לשנות את הגדרת הפליט המוצגת באתר שלו. לפניכם דף של השינויים שנעשו בהגדרת הפליט של UNRWA בשנים האחרונות. שהוא כשלעצמו נסיון כושל של העלמת ראיות מזירת הפשע של הגזענות הפושעת בחדרי האו"ם.
http://www.art-gallery-yona.com/Refugees-Definition.html
כל שעל ישראל לדרוש הוא להשוות בין כל הפליטים בעולם. או שכולם יטופלו ע"י אונר"א, דבר שאף מדינה בעולם לא תסכים. או שכולם יטופלו ע"י הארגון השני. ברגע שהערבים הנלחמים בישראל יעברו לטיפולו של הארגון השני ועל פי הגדרותיו וחוקיו, יעלמו כל הפליטים הפלסטינים על הדרישות שלהם כלא היו.
אנא תקנו כבר את כיוון הטקסט. כתיבה בלי רוב סימני הניקוד
היא סיוט
גם הקריאה אינה תענוג גדול.