בתוך כל העשייה הטלוויזיונית והקולנועית, הסלע האדום וכל המעגלים התרבותיים והאנושיים הכרוכים בו נמצאים בשורש נשמתו.
הוא התחרט ברגע האחרון לפני המסע – וחייו ניצלו • בתוך כל העשייה הטלוויזיונית והתיעודית שלו בקולנוע, הסלע האדום וכל המעגלים התרבותיים והאנושיים הכרוכים במיתוס הזה נמצאים בשורש נשמתו • פרידה ממיכה שגריר (2015-1937)
אני לא רוצה להתיימר שאני יודע בדיוק מי היה מיכה שגריר. אבל נדמה לי שאפשר להרגיש בתוך כל העשייה הטלוויזיונית והתיעודית שלו בקולנוע, שהסלע האדום וכל המעגלים התרבותיים והאנושיים הכרוכים במיתוס הזה נמצאים בשורש נשמתו.
יצא שנפגשתי איתו פעמיים שלוש בחיים שלי. ההרגשה שלי שאולי מקומות המפגש המקריים אומרים משהו על האיש. אז קודם כל, לפני שנה, כאשר הספר המונומנטלי של נסיה שפרן 'הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה' יצא לאור. היו הרבה התלבטויות בהוצאת יד בן צבי ואצל המחברת עצמה – שהיא ידידה שלי – איפה לערוך את ההשקה של הספר. בסוף נבחר המקום המתאים ביותר, כפי שהוכח בדיעבד. בגוש עציון. לא זוכר מתי הגיעו כל כך הרבה אנשים להשקה של ספר תוך סקרנות והזדהות עם הנושא. מיכה שגריר הגיע לשם, גם אני הייתי בתפריט. הייתה גם רחל סבוראי, היחידה שנשארה בחיים מהמטיילים של שנות ה-50'.
אני זוכר את ההופעה של מיכה שם באוהל הגדול הזה. קודם כל, הייתה הכריזמה שלו. הוא עומד, לוקח את המיקרופון ביד, וממגנט את הקהל. אבל יכולתי להרגיש שמשהו קורה לו. מיכה דיבר בשטף אבל לא היה ממוקד. הוא היה מאוד מפוזר בדבריו אבל גם מאוד ברור, ומשהו קרן מכל הסיפורים והשמות. שמות, שמות. הוא בעצמו דיבר פחות על הסלע האדום ויותר על השמות והאנשים שמתקשרים אצלו בראש כשהוא מהרהר בקול רם בסלע האדום.
מיכה שגריר היה איש הערבה בשנות ה-50' והיה חברו של רם פרגאי, שזכור עד היום כמנהיג חבורת הארבעה שצלחה את הערבה וואדי חושיבה בדרכה לפטרה במארס 1957. כמובן שמיכה עצמו ביים לפני כעשור סרט דוקומנטרי על הסלע האדום, והשאיר עמימות מסוימת לגבי העניין האישי שהיה לו באמצע שנות ה-50' עם פטרה. במפגש לפני שנה בגוש עציון הוא פיזר את העמימות שמופיעה גם בסיפרה של נסיה שפרן: כן, רם פרגאי משך אותו פעם אחת לניסיון של חציית גבול והליכה לפטרה. ואז הוא השתפן וחזר על עקבותיו והמסע בוטל. מיכה שגריר הודה שם שנתקף בפחד והחליט לא לעשות את זה. כעבור כמה חודשים או כמה שבועות, הלכו הארבעה וכולם נהרגו.
המסלול של מיכה שגריר אופייני במידה מסוימת לאיש תקשורת מהדור ההוא של ילידי אמצע שנות ה-30' או המחצית השניה של שנות ה-30'. הוא עצמו נולד ב-1937 באוסטריה ועלה עם הוריו בגיל כמה חודשים. נאמר שהיה חבר קיבוץ הראל כמה שנים בשנות ה-50 ואחר כך החל לכתוב בעל המשמר. אז קיבוץ הראל היה הקיבוץ שנמצא בקצה הכי שמאלי של השומר הצעיר ובגלל פרשת ההולכים אחרי סנה, הסנאיסטים, הקיבוץ התפרק כמה פעמים ומעולם לא השתקם ממש. מעל המשמר הגיע לקול ישראל, רשות השידור וכך כל ילד באותה תקופה הכיר את שמו של שגריר כעורך וככתב ברדיו, כפי שנודעו אז שמותיהם של ירמיהו יובל, שלמה אהרונסון ואחרים.
אני זוכר אותו גם מהחפ"ק של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. בתצלום המפורסם של מפגש המצביאים על גבעת 'כישוף', שרון יחד עם דיין, בר-לב וברן, נראה גם מיכה שגריר רובץ שם על החול. משונה איזה שטויות זוכרים. בחפ"ק של שרון הסתובבו כל מיני עיתונאים ממין כזה וממין אחר. מיכה היה אז כהה עור, שיער יחסית ארוך ופרוע, שחור. הוא היה לבוש במדי ב' מרושלים יותר ממה שחייבים במלחמה. היום אני יודע שמיכה יחד עם ירמיהו יובל דיווחו אחורה על התרחשויות צבאיות שמשמעותן – צה"ל סופג מכות ומפלות. אלו צונזרו. אז לא ידעתי שום דבר מכל זה, ורק הייתי עד כאשר מפקד החפ"ק, סא"ל סיקו זוסמן הוא הפרופסור לכלכלה פנחס זוסמן, גער במיכה: "מיכה, בחייך. תסדר קצת את עצמך. אתה נראה כמו שבוי מצרי".
עיתונאי בכיר, מחבר ספרי מתח וביוגרפיות היסטוריות, הסתובב שם כמו תרנגול עם מדים של לגיון הזרים וכנפי צניחה.
התגלמות החילוניות הצברית
כעבור זמן היכרתי את ג'אד נאמן. נדמה לי שג'אד, מיכה שגריר, צפל, הפנר ואולי עוד כמה הם חלק מאיזה דור נח"לאי ששייך לסביבה התרבותית של היאחזות הנח"ל של עין רדיאן או גרופית, של גמלים, של כמיהות קרביות ותסכולים. הם היו התגלמות החילוניות הצברית שהגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, והתרסקה. מיכה בכל אופן הפך לאחד מאושיות תעשיית הסרטים התיעודיים בישראל והצליח גם להתחבר לעשייה של העשור האחרון עם הסידרה 'בת-ים – ניו-יורק'. מיכה כזה הולך ומשאיר אותך לבד באי השדים, גלות שבה אף אחד לא מכיר אף אחד.
בראיון ארוך שהעניק לפני שמונה שנים ליואב גינאי הוא אמר דבר שכירושלמי אני מאוד מזדהה איתו: "אני לא רוצה להיות בתל-אביב, במקום שבו כולם מבסוטים אחד מהשני; טוב לי בירושלים שיש בה קבוצות שונות ואנשים שונים. בירושלים כל יום מביא איתו חוויה חדשה. חשבנו שירושלים שלמה אבל היא לא שלמה. חשבנו שתל-אביב היא חתיכות חתיכות. עכשיו מתברר שגם ירושלים היא חתיכות חתיכות. אני לא מפחד משום דבר. לפעמים זה מפחיד אותי".
