אובמה מחבל בכוונה ביחסי ישראל-ארה"ב

הבה נניח לרגע, לטובת הדיון, שהנאום של נתניהו בפני הקונגרס הוא טעות; הפרה של הפרוטוקול, תמרון פוליטי – כל הדברים הרעים שטוענים כלפיו בבית הלבן. גם אם הכל נכון, ההתנהגות של ממשל אובמה עדיין בלתי-מוסברת, ונדמה כי היא לא נובעת רק מהעלבון שנשיא ארה"ב חש כתוצאה מהנאום.

ראשית כל, אובמה רוצה לראות את נתניהו מפסיד בבחירות בישראל. אובמה, כזכור, נבחר לנשיאות בנובמבר 2008, מספר חודשים לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה, וחוסר האהדה של נשיא ארה"ב כלפי ראש הממשלה הישראלי ניכר גם במישור הפוליטי וגם במישור האישי, עוד לפני שנתניהו נקף אצבע בתפקידו.

העובדה הפשוטה היא שאובמה לא אוהב ימנים, נקודה. יהיו אלו ימנים אמריקנים, ישראלים, אוסטרלים, או כל מי שלא תבחרו. אובמה גם החליט מיידית, כבר עם כניסתו לתפקיד, לפתוח מערכה מול ישראל ולהפוך את הבנייה בהתנחלויות ובירושלים לנושא מרכזי ביחסי ארה"ב-ישראל. זכרו שהוא מינה את ג'ורג' מיטשל  – אבי הדרישה האמריקנית לעצור כליל כל בנייה בהתנחלויות, אפילו כזו שתואמת את מה שהוא כינה "הצמיחה טבעית" בקרב המתנחלים – לשליח מיוחד למזרח-התיכון יום אחד בלבד לאחר שהתיישב על כס הנשיאות. כבר אז נראה כי העימות בלתי-נמנע.

אך בחלוף השנים, אובמה הגזים, והעובדה כי הסקרים מצביעים על כך שהישראלים אינם תומכים במדיניות שלו במזרח-התיכון, בניגוד להלך הרוח ההיסטורי, בו ראש ממשלה ישראלי מפסיד תמיכה מקומית כאשר הוא לא מצליח לכונן יחסים תקינים עם הממשל בוושינגטון. הפעם, הישראלים רוצים ראש ממשלה שיתנגד למדיניות ארה"ב, הנתפסת על ידם כמסוכנת. ייתכן שהם גם מאמינים שממשל אובמה הוא פשוט כה עוין, שאף ראש ממשלה לא יוכל להתחמק מעימות מולו.

על משברים ניתן להתגבר – אם רק רוצים

אני זוכר היטב כיצד אנו, בבית הלבן של בוש, טיפלנו ביחסים האישיים הגרועים בין הנשיא ומקבילו הצרפתי ז'אק שיראק. השניים לא הסתדרו (התווכחו בעיקר סביב נושא עיראק וגם לא ממש חיבבו האחד את השני), במיוחד באזור השנים 2005-2004. אבל אנחנו רצינו למנוע מהאיבה האישית ביניהם לפגוע ביחסים בין המדינות. אז היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס ב-2004, ולאחר מכן היורש שלה סטיב האדלי ב-2005, הקימו סביבת עבודה בריאה עם היועץ לביטחון לאומי הצרפתי מוריס גוּרְדוּ-מונטאן, שכמעט כל חודש ביקר בבית הלבן. שם, שגריר צרפת בארה"ב, ז'אן-דוד לויטה, הצטרף אליו לפגישות עם גורמי מפתח במועצה לביטחון לאומי, במשרד ההגנה ובמחלקת המדינה.

בשנת 2005, מזכירת המדינה קונדוליסה רייס הגיעה ממחלקת המדינה כדי להצטרף להאדלי ולכמה מאיתנו בצוות המועצה לביטחון לאומי. במהלך שעות ארוכות היינו בודקים כל נושא הנוגע לארצות הברית ולצרפת, בהתאם למדיניות שהתווה הנשיא בוש. הייתה זו משימה קשה עבור הפקידים האמריקנים והצרפתים, אך היא התבצעה במלואה מכיוון שהיינו נחושים בדעתנו לבודד את המישור האישי מהמקצועי, ולמנוע ממנו להשפיע על כלל היחסים בין המדינות.

ברור כשמש כי לנשיא אובמה אין מטרה כזו עם ישראל. אולי אפילו להיפך. זה מספר שנים שגורמים רשמיים בישראל מתלוננים בפניי על המחסור באנשי קשר ותקשורת עם הבית הלבן. היועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, למשל, שמצד אחד טוענת כי נאום נתניהו בקונגרס יהיה "הרסני ליחסי ישראל-ארה"ב" ומצד שני לא מתקשרת כלל עם מקבילה הישראלי יוסי כהן, מתנהלת כמי שעבודתה אינה לשפר את היחסים בין המדינות, אלא להפוך אותם לגרועים יותר. אם כן, הבעיה העיקרית אינה כימיה רעה; אלא שהממשל החליט ליצור מערכת יחסים מתוחה ושלילית לכל אורך כל הדרך מלמעלה למטה.

אובמה מסכסך ופוגע בתמיכה בישראל

ההחלטה ליצור מראש מערכת יחסים מתוחה נובעת משלוש סיבות. הראשונה היא התקווה שהמתח עם אמריקה יכול להוביל לתבוסתו של נתניהו בבחירות ב-17 במרץ. הסיבה השנייה היא המדיניות כלפי איראן. הממשל מחפש נואשות עסקה עם איראן, אך אם בעבר ממשל אובמה היה מוכן להסכם רק בתנאים שהיו מקובלים על קשת רחבה של דמוקרטים, ואף על הרפובליקנים, כיום נראה כי הדרישות האמריקניות, או "הקווים האדומים", ננטשים בזה אחר זה.

הממשל חושש מכך שהביקורת הישראלית (ולא רק של נתניהו, אלא גם מצד הציבור הישראלי) כלפי עסקת הגרעין המתגבשת מתחילה להדהד. אז הוא אימץ את טקטיקת הפרסונליזציה של הביקורת הישראלית. טיעונים הנשמעים בכל קצוות הספקטרום הפוליטי הישראלי – שהעסקה המתגבשת לא מתייחסת כלל לפיתוח הטילים הבליסטיים האיראניים; לא אומרת כלום על פיתוח ראש נפץ איראני; אינה דורשת מאיראן לעמוד בדרישות העבר של סבא"א ביחס לראשי הנפץ; מאפשרת לאיראן להחזיק אלפי צנטריפוגות; ומאפשרת לאיראן לחמוק מכל פיקוח ומגבלות לאחר כעשר שנים – כולם מיוחסים אך ורק לנתניהו ולקמפיין הבחירות שלו. לדמוקרטים נאמר שהם חייבים להתנגד לטיעונים הללו ולנוקשות של נתניהו, שמא יתרמו לבחירתו מחדש. שיטה מחוכמת, בדרכה שלה, אבל כמובן מטעה לחלוטין, וכמובן גם חסרת אחריות, כאשר מדובר בנושא קטלני כמו תכנית הנשק הגרעיני של איראן.

הסיבה השלישית לייצור המשבר על-ידי ממשל אובמה גם היא חמורה להחריד: השימוש במתח הנוכחי כדי לפגוע לצמיתות בתמיכה האמריקנית בישראל.

כל סקרי דעת הקהל מן השנים האחרונות מלמדים על היווצרות פער בין-מפלגתי: התמיכה הכוללת בישראל היא יציבה וגבוהה, אבל ההרכב שלה משתנה. יותר ויותר רפובליקנים תומכים בישראל, והפער בין רמת התמיכה הדמוקרטית והרפובליקנית הולך וגדל. הנשיא אובמה מתנהג כאילו הוא רואה בכך התפתחות נהדרת, אחת שיש להעצים ככל האפשר לפני שהוא מסיים את כהונתו. בדרך זו הוא ישאיר מאחור לא רק עסקה עם איראן, אך גם תמיכה מוחלשת בישראל – הן ביחס לסוגיה האיראנית והן ביחס לכל נושא אחר. התמיכה בישראל תהפוך פחות ופחות לעניין חוצה מפלגות ויותר לסוגיה שנויה במחלוקת בין שני הצדדים. לא קשה לדמיין את אובמה לאחר פרישתו מצטרף לג'ימי קרטר ומבקר תכופות את ישראל, תוך שהוא דוחף את המפלגה הדמוקרטית להתרחק מעשרות שנים של תמיכה חזקה מאוד במדינה היהודית.

המצב לא ישתפר בקרוב

אולי עוצמת המשבר המלאכותי הזה תפחת לאחר נאומו של נתניהו, שבו סביר להניח כי הוא יאמר דברים שדמוקרטים רבים עדיין מסכימים עמם; אולי היא תפחת במידה ואיראן תדחה כל עסקה, אפילו בתנאים שממשל אובמה מציע; ואולי נתניהו יפסיד בבחירות וממשלה חדשה בראשות מפלגת העבודה תופיע בירושלים. אך יותר סביר ש-23 החודשים הנותרים של ממשל אובמה יהיו חודשים של מתח מתמשך בין ישראל וארצות-הברית. זאת, משום שהממשל האמריקני רוצה במתח ותופס אותו כיצרני.

הבעיה היא לא נאומו של נתניהו, אשר בין אם נכון לקיימו ובין אם לאו, אמור להוות לא יותר מגורם שולי וחולף ביחסים בין שתי המדינות. הבעיות האמתיות הן רציניות ועמוקות הרבה יותר. אובמה טיפח משבר ביחסים כיוון שזה מקדם את המטרות הפוליטיות והמדיניות שלו. זה מה שפקודיו, יחד עם דמוקרטים רבים בקונגרס, מנסים לערפל, בעבודה מאומצת יש לומר, והם עושים זאת בהצלחה לא מבוטלת.

_______________

עו"ד אליוט אברמס הוא מומחה לביטחון לאומי ולמזרח התיכון, אנליסט ועורך. הוא כיהן בעבר כיועץ בכיר בממשל רייגן ובוש הבן. 

המאמר המקורי פורסם במגזין ה'וויקלי סטנדרט'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.