משא האדם הלבן

הקדמה: צור ארליך

רודיארד קיפלינג ידוע בין היתר כמשוררו וסופרו הגדול של הקולוניאליזם הבריטי בשיאו; ושירו "משא האדם הלבן" (The White Man Burden) נחשב להתגלמותה התמציתית של התגייסות זו. קל להשמיצו ולתעבו, ולו בזכות כותרתו המתפרשת, בדיעבד, כגזענית. ואכן, השיר וכותרתו הם משל ושנינה, שמצה ותועבה, בפי כל בר-בי-רב בזמננו המתהדר בעמדות עדכניות. העובדה כי בשנים האחרונות הכינוי "לבן" נישא בפי כול כהגדרה מבזה לאדם שמוצאו אירופי אינה גורמת להרהור שני. מתברר כי ככינוי גנאי גזעני, "לבן" הוא פוליטיקלי קורקט, אבי אביו של הפוליטיקלי קורקט. אבל ככינוי שבח ספק-גזעני ספק-דסקרפטיבי הוא נורא ואיום. קיפלינג הקל על מלאכתם של בוזיו באמירות הפטרוניות, בלי ספק, המופיעות בתוך השיר עצמו, ובייחוד בתארו את עם הילידים הצבעוני כ"קצת שד וקצת תינוק".

שיר גזעני? לאו דווקא

האומנם זהו שיר גזעני? לאו דווקא. ודאי לא אם נקלף ממנו את ההכללות המיותרות, וננטרל את הביטוי "האדם הלבן" ודומיו מן המטען שהדביקו בו מעשים ומדיניויות שלקיפלינג אין קשר אליהם, כגון העבדות בארצות הברית או האפרטהייד בדרום אפריקה, ונראה בו – כפי שקיפלינג התכוון, ובהתאם להקשר התקופתי – לא יותר ממטונימיה, מדימוי מוחשי לתרבות המערב. זהו שיר הרואה במערב שליח מסור שבכוחו לגאול עמים עניים ונחשלים הסובלים ממגפות, מרעב וממלחמות; לצייד אותם בכלים שפותחו במערב, כדי לאפשר להם חיים טובים יותר. הדימוי השוזר את השיר הוא של משה רבנו המוציא את בני ישראל – הלא הם העמים הילידים – מעבדות לחירות. משה שלא מלכות קיבל, כי אם עבדות; עבדות לעם.

על המערב, אומר קיפלינג, מוטל משא, נטל, עול. ה"לובן" שלו, הישגיו הטכנולוגיים, הוא מחויבות. עליו להשפיע מטובו על אחרים. בחינה הוגנת של הקולוניאליזם, בעיקר מהזן הבריטי, חייבת להביא בחשבון, לצד הניצוּל שאכן היה, גם את הברכה שהביא "האדם הלבן" לקצווי עולם, ואת המחיר ששילם על כך. "משא האדם הלבן" הוא קריאה למעצמות הקולוניאליות לפעול לרווחת העמים במושבותיהם, ולא לניצולם, גם אם הדבר לא ישתלם להן ולא ינעם להן. את הביטויים השליליים כלפי העמים יש אפילו שפירשו כאירוניה לעגנית של קיפלינג כלפי השיח הגזעני או המתנשא. לנוכח התמונה הרחבה של השיר, יש אולי מקום לפירוש זה.

קיפלינג נולד ב-1865 בהודו, למשפחה אנגלית. אביו ניהל מוזיאון לאמנות בבומביי. הוא התחנך באנגליה ועד מותו ב-1936 הספיק לחיות באזורים שונים ומשונים באימפריה הבריטית ומחוצה לה, לחבר בין היתר את "ספר הג'ונגל" ולקבל עליו פרס נובל. את "משא האדם הלבן" פרסם בתחילת 1899, כאשר התגורר בארצות הברית. ההקשר ההיסטורי: ניצחון ארצות הברית על ספרד במלחמה, ונפילת איי הפיליפינים לידי ארצות הברית. קיפלינג ביקש בשיר זה להזכיר לאמריקנים שעם הניצחון באה גם אחריות. הפיכתה של ארצות הברית ממדינה בהיוולדות, המתרפאת מפצעי מלחמת האזרחים, לאימפריה בעלת מאחזים מעבר לים, היא לדברי קיפלינג, בבית האחרון בשיר, אירוע של התבגרות. של הצטרפות למועדון האומות ה"מבוגרות". וההתבגרות מחייבת.

ככל שהצלחתי לברר, למרות פרסומו הגדול של השיר הזה, למרות היות המילים "משא האדם הלבן", בעקבותיו, מטבע לשון עברי, גילום-בשלוש-מילים של ה"גזענות" הקולוניאליסטית, הנה עד כה לא זכה השיר לתרגום עברי אמנותי. קל וחומר שלא לתרגום אמנותי שגם שומר על המשקל והחריזה  המקוריים (גם במחיר הכרחי של ויתור על מטבע הלשון המדויקת "משא האדם הלבן", שאינה נכנסת לתבנית המשקלית). את החלל הזה ניסיתי למלא בתרגום המתפרסם לראשונה, במקביל, באתר 'מידה' ובגיליון החדש והגדוש של כתב העת 'דחק'. לנוכח השיח ה"ליברלי" הרווח היום, שיח דכאני הרואה את העולם בשחור ובלבן, תרתי משמע, ומסרב להכיר במורכבות של ההיסטוריה, התרסה קטנה מעין זו ודאי לא תזיק. גם בלי להזדהות עם כל מילה הכתובה בה.

משא האדם הלבן

נוסח עברי: צור ארליך

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם
אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת
לִדְאֹג וּלְרַחֵם
וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד
כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –
עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,
קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית
אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד
וְגַאֲוָה תַּצְמִית;
בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד
וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,
שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת
וְרֶוַח לַזּוּלַת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם
אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ
וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.
וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,
כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,
תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ
הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:
לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.
נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –
אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ
וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –
אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:
אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,
שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.
שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ
אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:
"זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,
אֶת הָאֲבַטִּיחִים…"

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.
אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ
בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.
בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ
עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה
אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ
גַּם יַחַד יְנַסֶּה.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;
יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת
וּתְהִלָּה קַלָּה.
תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,
עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים
בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,
כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.