קיצור תולדות האיבה: מלחמתו של אובמה בישראל

ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל לא זכה אפילו ל-24 שעות של הפסקת אש לפני שהבית הלבן פתח בבליץ מדיני. אובמה חוזר וטוען כי "העניין אינו יחסים אישיים", אך לאור ההתקפות הישירות כלפי נתניהו קשה להאמין בכך. מאז, כמעט שלא עובר יום מבלי שנשמע על עוד חבטה מצד הממשל האמריקני. הסטירה האחרונה נחתה אתמול (יום ג') בדמות האשמת ישראל בריגול והעברת מידע משיחות הגרעין לידי גורמים בקונגרס, כך מסר "איש ממשל אמריקני" ל'וול סטריט ג'ורנל'; מטרתה של ישראל, נאמר, לחתור תחת המאמץ להגיע להסכם עם איראן. האמריקנים יודעים על כך, כיוון שריגלו אחרי ישראל.

טענתו של נתניהו כי לא עמדתו בנאום בר אילן השתנתה אלא המציאות המזרח-תיכונית, נופלת על אוזניים ערלות בממשל האמריקני. בנאום שנשא בכנס שדולת השמאל היהודי ג'יי-סטריט, חזר ראש סגל הבית הלבן על עמדת הממשל ואמר כי "ההצהרה של ראש הממשלה ערב הבחירות הייתה כה מטרידה. לאחר הבחירות הוא אמנם אמר שהוא לא שינה את עמדתו, אבל עבור רבים בישראל ובעולם הצהרות מנוגדות שכאלו מעמידות בסימן שאלה את מחויבותו לתהליך. אנו לא יכולים פשוט להעמיד פנים שהדברים לא נאמרו". הוא זעק שה"כיבוש" צריך להסתיים.

החד-צדדיות נגד ישראל בולטת על רקע הסלחנות כלפי ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שלעולם אינו נושא באחריות לסרבנות ולפיצוץ משא-ומתן. הוא גם משלים כידוע 11 שנים בשלטון, לאחר שארבע השנים הראשונות תמו מזמן. מי זוכר היום אמירות כמו "בהסכם קבע אנחנו לא נראה נוכחות של ישראלי אחד – חייל או אזרח – על אדמתנו", או "לא נוותר אפילו על גרגיר מהדרישות הפלסטיניות"?

בימים האחרונים הוכיח הבית הלבן שאפשר להלבין אפילו את קריאת "מוות לאמריקה!" החזקה והרעשנית ביותר של המנהיג העליון האייתוללה ח'אמינאי, זו שנאמרה ממש באותו הזמן שג'ון קרי הצהיר על התקדמות המשא-ומתן סביב תכנית הגרעין. על-פי דיווח של כתב ה'נשיונל ג'ורנל' ג'וש קראוסהר, הבית הלבן תירץ את דבריו של ח'אמינאי בכך שהם "נועדו לצרכים פוליטיים פנימיים".

לא מדובר בצביעות או בהתקף זעם. מדובר במשבר אמיתי בין בנות ברית בעלות קשר עמוק וארוך שנים. אולי הנאום של נתניהו בקונגרס, בצירוף מועד סיום כהונתו הקרב של אובמה, שחררו את הבלמים; שזה הזמן בו אובמה "מעניש את נתניהו". רבים סבורים כי עקשנותו של אובמה ביחס להסכם הגרעין נובעת משאיפתו להשאיר מורשת (Legacy) בתחום מדיניות החוץ, ומתוך כך נגזרות רוחות האיבה. בכך ניתן לפטור, לכאורה, גם את ההתמקדות האמריקנית הנוכחית בסוגיה הפלסטינית, ולהציגה ככלי ניגוח דיפלומטי והסחת דעת.

אך האמת היא שמדובר במהלך שיטתי רב שנים, הנובע מאידיאולוגיה ותפיסת עולם. היא פועלת באמצעים של יצירת ניכור בינלאומי, עידוד הדה-לגיטימציה, הגברת הקיטוב הפנים אמריקנים ביחס לישראל ופגיעה ביחסי ישראל-ארצות-הברית. זו אסטרטגיה ברורה ועקבית. מקורה בהנחה הפשוטה של אובמה, אך גם של חלק מהממסד האמריקני, שהבעיה הגדולה ביותר של המזרח-התיכון היא מדינת ישראל. מדיניות החוץ האמריקנית יכולה להשתנות; את 'האחים המוסלמים' יחליפו האיראנים, אך כל הזמן ברור לכולם מהי הבעיה המרכזית.

מי שרוצה יכול גם לחזור ולמצוא את שורשיה אי שם בהיסטוריה האישית של אובמה, בקשרים עם אבי האוריינטליזם, איש אש"ף המנוח, אדוארד סעיד כמו גם במקורות ההשראה הרדיקליים המרקסיסטיים אליהם נחשף בצעירותו.

ישראל כמוקד אי-היציבות

מבין שלל ההתבטאויות האמריקניות האנטי-ישראליות שנשמעו בתקופה האחרונה, אחת ספציפית מהדהדת באופן מיוחד, ומאפשרת להבין לעומק היכן מצוי מוקד העימות. כך אמר בימים האחרונים נשיא ארצות-הברית, ופורסם ב'ניו יורק טיימס':

אנחנו לא יכולים לשמור לנצח על הסטטוס קוו ולהרחיב את ההתנחלויות – זהו אינו מתכון ליציבות באזור… אנחנו תופסים אותו [את נתניהו – א.ג] במילה, שזה [קרי, הקמת מדינה פלסטינית] לא יקרה במהלך כהונתו וזו הסיבה שאנחנו חייבים להעריך את האפשרויות הזמינות האחרות, כדי לוודא שלא נראה מצב כאוטי באזור.

"כאן אנו מוצאים פעם נוספת את הרעיון הישן והמפוקפק, שהסכסוך הישראלי-פלסטיני – לא הטרור, לא תכנית הגרעין האיראנית, לא המלחמה בסוריה ולא דאע"ש– הוא הבעיה המרכזית באזור", הסביר היטב המומחה לביטחון לאומי ואיש ממשל בוש לשעבר אליוט אברמס. בשיחה שערכתי בזמנו עם איש הבית הלבן והפנטגון לשעבר, ד"ר מייקל דוראן, גם הוא הסביר כי מדובר בתפיסה מושרשת בקרב חוגים רחבים באקדמיה ובממשל האמריקני; ולא רק. "כשהגעתי להרצות בפני אנשי צבא ומודיעין הייתי בטוח ששם זה יהיה אחרת", נזכר דוראן במהלך שיחתנו, "אבל גיליתי שאני טועה".

הרעיון עצמו, כמובן, אינו תואם את המציאות. בוודאי אחרי 'האביב הערבי' – כשמשטרי ערב מסביבנו מתנהלים על כרעי תרנגולת (במקום שיש בכלל משטר) ובני אדם נהרגים כמעשה  שגרה יומיומית בתימן, בסוריה, בתוניסיה, בלוב, בסיני ובעיראק – הרעיון שה"סטטוס קוו" בישראל הוא גורם מערער נשמע מופרך. ארבעים ושמונה "שנות כיבוש" עברו מאז 1967 וכיום ישראל היא אי של יציבות באזור מוכה אסון. גם ערביי ישראל שנעלבו מההתבטאות של נתניהו בליל הבחירות מעדיפים את ישראל על פני חיים תחת כל משטר אחר, כולל הרשות-הפלסטינית.

ארצות-הברית מסירה את החרם על המועצה לזכויות האדם

אפשר להתחיל להתחקות אחר גישתו של ברק אובמה כבר בחודש פברואר 2008. המועמד הדמוקרטי הטרי לנשיאות ארצות הברית, הסנטור הצעיר מאילינוי, מנהל קמפיין בחירות תוסס. במהלכו, בהתייחס להתקפות שספג בנוגע לעמדה הפרו-פלסטינית שנקטו כמה מיועציו סביב המשא-ומתן בקמפ-דיוויד בשנת 2000, אמר אובמה שהוא חושב כי "יש איזו הנחת יסוד בקרב הקהילה הפרו-ישראלית, האומרת שאם אתה לא מוכן לאמץ גישת פרו-ליכוד בלתי-מעורערת כלפי ישראל, אז אתה אנטי-ישראלי. וזה לא יכול להיות המדד לידידותנו עם ישראל. אם איננו יכולים לכונן דיאלוג כנה סביב השאלה כיצד להשיג את המטרות הללו, אזי לא נשיג שום התקדמות".

הנושא כאן אינו מפלגת הליכוד עצמה אלא הרעיון שהיא מייצגת בציבור הישראלי, כפי שנתפס על-ידי אובמה. ההוכחה לכך פשוטה: באותה עת בכלל כיהנה בישראל ממשלת קדימה, בראשות אהוד אולמרט, ציפי לבני ושמעון פרס – אותם אלו שהניחו בפני הפלסטינים הצעות מרחיקות לכת.

כמה חודשים מאוחר יותר, ביולי 2008, ניסה אובמה לגייס את קולות היהודים לקראת הבחירות ואמר בכנס איפא"ק כי "ירושלים תישאר בירתה של ישראל והיא חייבת להישאר מאוחדת". בראיונות שנערכו עמו לאחר אותו אירוע אובמה חזר בו, והסביר כי כוונתו הייתה שירושלים לעולם לא תחולק יותר בגדר תיל, אפילו אם היא תהיה בירתם של שני עמים. פניית הפרסה הזו היוותה סימן לבאות. זה לא הפריע ליהודים להעניק לו את תמיכתם המסיבית בדרך לנשיאות.

ואם כבר בסימנים לבאות עסקינן, כחלק מן השינויים שקידם הממשל החדש במטרה להיפטר משאריות המדיניות של ג'ורג' וו. בוש, כבר במרץ 2009 השיב אובמה את הנציג האמריקני לכיסאו במועצת האו"ם לזכויות אדם. הסיבה שבגינה הוא נעדר הייתה הבעת מחאה של הממשל הקודם על מתן השפעה למדינות דיקטטוריות. מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון תירצה את המהלך בכך ש"זכויות אדם הם מרכיב מהותי במדיניות החוץ האמריקנית הגלובלית". הרכב הוועדה מלא במדינות נאורות כמו קטאר, סין, רוסיה, קובה וסעודיה. לאובמה יש חולשה לדיקטטורות של העולם השלישי, וזמן קצר לפני הבחירות בישראל הוא חידש את היחסים הדיפלומטיים של ארצות הברית עם מדינה שהשליט שלה מושל בה כבר 56 שנה – קובה של קסטרו.

היהודי אשם

באותו חודש גם ההנהגה הישראלית התחלפה ונתניהו זכה בראשות הממשלה. אז, לכל הפחות הממשל האמריקני העניק לו כמה ימים של שקט לפני שהתחיל עם מסע הלחצים. אבל לא יותר מדי.

במאי 2009 כבר נפגש אובמה עם נתניהו ואמר לו, ש"חייבים לעצור את ההתנחלויות כדי שנוכל להתקדם". ההמשך אולי זכור קצת יותר לקורא הישראלי, בוודאי לאור העובדה שהוא עלה לא פעם במהלך מערכת הבחירות האחרונה – נאום בר אילן המפורסם ולאחריו צו הקפאה של עשרה חודשים לבנייה בהתנחלויות, החל מחודש נובמבר של אותה השנה. למרות השבחים שקיבל אז נתניהו מצד הממשל האמריקני על המהלך, בפועל זה לא עבד. יתכן כי היו אלה הפלסטינים שתקעו את המשא-ומתן, ואולי היה זה הצד הישראלי. כך או כך, בעיני אובמה היה ברור במי מוטלת האשמה: "אחרי שבמשך תקופה ארוכה הישראלים הפגינו מוכנות לערוך התאמות במדיניות שלהם, בכל זאת הם עדיין מתקשים מאוד לבצע מחוות נועזות" הסביר בינואר 2010.

מכאן ואילך הפך נושא ההתנחלויות לפזמון חוזר ולמנוף לחץ בלתי-נלאה. בעיקר כאשר אובמה שם דגש על הבנייה בירושלים. אך כאשר נשא את נאום קהיר הגרנדיוזי ביוני 2009 גילה אובמה לעולם כי ההתנחלויות עבורו אינן רק עוד מכשול פרגמטי. הוא עמד באוניברסיטת אל-אזהר וסיפר לעולם הערבי והמוסלמי כיצד מדינת ישראל הוקמה רק בגלל הסבל היהודי בשואה. נשמע מוכר מאיפשהו? כן, זהו בדיוק הנרטיב הפלסטיני-ערבי-מוסלמי המפורסם.

אך אובמה לא עצר בנקודה זו, ומיד פנה לדבר על "ההשפלה היומיומית שהפלסטינים סובלים" בגלל הכיבוש. או במילים אחרות, כפי שאצלנו נוהגים לומר בשמאל הרדיקלי, ליהודים הייתה שואה ולפלסטינים – נכבה. "אז שלא יהיה כל ספק", הוסיף "המצב של העם הפלסטיני הוא בלתי-נסבל. אמריקה לא תפנה את גבה לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, שוויון-הזדמנויות, ומדינה משלהם". בספטמבר של אותה השנה, בנאום שנשא בעצרת הכללית של האו"ם, חזר אובמה והדגיש כי ארצות-הברית אינה מכירה בלגיטימיות של המשך הבנייה בהתנחלויות. מעניין שגם נאום קהיר היה בניגוד לרצונו של נשיא מצרים דאז חוסני מובארק; מבחינה זו שילם לו בנימין נתניהו באותו מטבע.

רק שנים לאחר מכן נחשף כי הרחקת ישראל ותקיעת טריז בינה לבין ארצות-הברית הפכה למטרה מוצהרת של אובמה. ביולי 2009, בפגישה מיוחדת בבית הלבן עם מספר מנהיגים יהודים, ביקש מלקולם הונליין, סגן יושב ראש ביצועי של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים בארצות-הברית, מהנשיא להגדיר את אופי יחסיו עם ישראל. "תסתכל על שמונה השנים האחרונות", ענה לו אובמה, "במהלכן לא היה שום מרווח בינינו לבין ישראל, ומה השגנו מכך?" הוא הוסיף כי צריך להיות ברור לישראל, כי אין לה עוד אופציה "לשבת בשוליים" ולנצל את האמינות של ארצות-הברית בעיני העולם הערבי.

אגב, עוצמת הניכור בין אובמה לנתניהו שמשתקפת בסאגה הנוכחית אינה כה חסרת תקדים. במרץ 2010, במהלך ביקורו של סגן הנשיא ביידן בישראל וכמה שעות לאחר שנפגש עם נתניהו, הכריז שר הפנים דאז אלי ישי על תכנית להקמת 1,600 יחידות דיור חדשות ברמת שלמה בירושלים. התגובה לא איחרה לבוא: יום לאחר מכן נתניהו קיבל טלפון זועם ממזכירת המדינה קלינטון שטענה כי המהלך הוא "סימן שלילי עמוק" לפגיעה ביחסי ישראל-ארצות-הברית. שיחת הטלפון יבשה את אוזנו של ראש הממשלה משך יותר מ-45 דקות.

אנשי הממשל האמריקני השתוללו. בפגישה שנערכה בין אובמה לנתניהו בבית הלבן בשבוע שאחרי, עזב הנשיא באמצע השיחה המתוחה והותיר את נתניהו שעה לבדו. על-פי הדיווחים, אובמה אף אמר לו במפורש כי הוא "יוצא לאגף המגורים לאכול ארוחת ערב עם מישל והבנות". זו היתה מחווה בוטה של חוסר כבוד והיעדר נימוסים בסיסיים, דבר שלא היה מעז לעשות ביחס לכל מנהיג אחר בעולם.

האיבה האישית שחש אובמה כלפי נתניהו, למרות הכחשותיו החוזרות – אגב, מה הסיבה? – נחשפה במלוא כיעורה בנובמבר 2011. תקרית דיפלומטית מביכה התרחשה כאשר אובמה ונשיא צרפת סרקוזי נתפסו משוחחים במיקרופון שנותר פתוח, וקלט חילופי דברים ביניהם על נתניהו: "אני לא יכול לסבול אותו. הוא שקרן" נשמע סרקוזי אומר. "לך נמאס ממנו? ומה איתי? אני צריך להתמודד איתו כל יום".

ניכור, השחרה ודה-לגיטימציה

בסוף 2010 ניצתה אש המרד בתוניסיה, והמזרח-התיכון החל לבעור באש 'האביב הערבי'. כעבור כמה חודשים התחוללה מהפיכת התחריר במצרים, שהסתיימה בהדחת חוסני מובארק. אך בעוד הערפל העקוב מדם מתעבה המשיך אובמה במאי 2011 באותו קו אידיאולוגי וקבע כי בתוך כל הכאוס, הטרור וההרוגים, זה הזמן להחזיר את ישראל והפלסטינים לשולחן המשא-ומתן. הוא גם קבע קריטריונים: הבסיס לשיחות, אמר, יהיה קווי 67' עם התאמות קלות. לא מטרת השיחות – ה-ב-ס-י-ס לשיחות. הימין נחרד למשמע הדברים והתבטא בחריפות נגד "גבולות אושוויץ", לדבריהם, שביקש אובמה לכפות על ישראל.

מחלקת המדינה האמריקנית הודיעה כי ג'יימס סטיינברג, מי שהיה אז המשנה למזכירת המדינה קלינטון, יגיע לביקור "בישראל, בירושלים ובגדה המערבית". הביטוי שלוש מדינות לשני עמים קיבל לפתע משמעות שונה לחלוטין. למגמת ממשל אובמה להשחיר את פניה של ישראל הצטרפה באותו חודש גם הילרי קלינטון כשהתבטאה בפורום סבן נגד 'חוק העמותות' שעלה על הפרק ואף התלוננה על הדרת נשים בישראל ש"יותר מתאימה לאיראן מאשר לישראל". בימים בהם חקירה מתנהלת ברשות המס האמריקנית ובסנאט נגד עמותות שפעלו בבחירות בישראל במימון אמריקני ותוך כדי עבירה על החוק, לפתע ההתבטאות של קלינטון מקבלת משמעות חדשה ומסקרנת.

כל זאת היה בתקופה שבה מדיניות החוץ האמריקנית נסובה סביב חיזוק הקשרים עם 'האחים המוסלמים' – ציר מורסי, ארדואן וקטאר – וערעור הקשרים המסורתיים של ארצות-הברית במזרח-התיכון. בחלוף הזמנים קשרים אלו הלכו והתהדקו, אך בשלב מסויים עבר אור הזרקורים לאיראן. וסביב המחלוקת בנושא הגרעין ההתנהלות האמריקנית כבר עברה את הקו האדום של חוסר אחריות. היא הובילה לאפשרות של פגיעה ממשית בביטחון ישראל – וזה עוד מבלי לדבר על עסקת הגרעין המתגבשת.

כך, החל משנת 2012 נראה היה כי בבית הלבן התייאשו מחזית רמאללה והחלו לסלול את הנתיב המהיר לטהראן. בעבר צצו ועלו מספר דיווחים, בין השאר גם באתר זה, על אפשרות תקיפה ישראלית שכמעט יצאה אל הפועל. האלוף במיל' גיורא איילנד, למשל, סיפר כיצד אובמה הטיל וטו על כך. אבל לאמריקנים כנראה נמאס לרסן את ישראל מאחורי הקלעים, אז הם למדו את השיטה: אור התקשורת המסרס.

דוגמה, בפברואר 2012 התראיין שר ההגנה האמריקני ליאון פנטה ל'וושינגטון פוסט' ואמר כי הוא מאוד חושש מתקיפה ישראלית באיראן. דיוויד איגנשיוס, ה-כתב לענייני המזרח-התיכון של הפוסט, דיווח כי "פנטה מאמין שישנה היתכנות גבוה שישראל תתקוף באפריל, מאי או יוני – לפני שאיראן נכנסת, למה שישראל מכנה, 'אזור חסינות', אז תוכל להתחיל לפתח את הפצצה". פרסומים מהסוג הזה פגעו בביטחון ישראל; האמריקנים חשפו שוב ושוב פעולות שישראל ביקשה להשאיר באיפול, כמו למשל שהסי-איי-איי סייע בחיסול עימאד מורנייה.

בשנה שעברה היו אלו הפצצות ספורדיות כמו התבטאויות ה"צ'יקנשיט" במגזין 'האטלנטיק' ומהשבוע האחרון באיומים ב'ניו יורק טיימס' ובמגזין 'פוליטיקו' בנוגע לאי הטלת וטו על החלטה במועצת הביטחון של האו"ם. כך נפוצה הידיעה לפיה ישראל תומכת ומאמנת את ארגון המוג'אהידין א-חלק האיראני המשמש כאופוזיציה למשטר, על-אף שהוא מוגדר כארגון טרור; פורסם שלישראל יש שדה תעופה באזרביג'אן, שנועד למטרת תקיפה באיראן; ושדו"ח שירות המחקר של הקונגרס קבע כי ישראל אינה יכולה לעצור את התקדמות הגרעין האיראני בשום צורה.

בשנתיים האחרונות היו מקרים כמו של "עובד זוטר" בבית הלבן שאישר ל-CNN כי ישראל אחראית לתקיפת שיירת הנשק בסוריה (מאי 2013). בסוף חודש יוני 2013 הוסיף "אנליסט מודיעין אמריקני" חטא על פשע ואמר ל'ניו יורק טיימס' שהתקיפה הישראלית לא צלחה, ומאגר הטילים שהותקף לא הושמד. הממשל מנהל נגד ישראל מלחמת גרילה דיפלומטית שיטתית, קשה להגדיר זאת אחרת.

תהליך הניכור והיעדר כל אמפתיה בא לידי ביטוי ביתר שאת בחודש יוני 2014, כשעם ישראל התבשר על חטיפת שלושה נערים בגוש עציון, ונשקפה סכנה ממשית לחייהם. במהלך שלושה שבועות של אי-ודאות לא נשמע ציוץ מכיוון הבית הלבן. בתחילת חודש יולי, לאחר שגופותיהם נמצאו, כל מה שהיה לדוברת מחלקת המדינה ג'ן סאקי לומר הוא כי הממשל "מקווה שהישראלים והפלסטינים ימשיכו לעבוד ביחד, ואנחנו מתכוונים להמשיך לדחוק בנושא זה… למרות, כמובן, הטרגדיה והכאב העצום בשטח". וכשהיא אמרה "הפלסטינים", רק נזכיר, היא התכוונה לממשלת אחדות עם חמאס – אותו ארגון טרור שכבר בראשית חודש יולי החל להפציץ את דרום מדינת ישראל בטילים.

במהלך מבצע 'צוק איתן' היו חיכוכים קשים עם הממשל, בעיקר מול מזכיר המדינה ג'ון קרי אך גם מול הנשיא עצמו. האמריקנים דרשו שדווקא תומכי חמאס, קטאר וטורקיה, ישמשו כמתווכות במשא-ומתן על הפסקת אש. בתחילת חודש אוגוסט 2014, בזמן שהקונגרס אישר תקציב של 225 מיליון דולר ל'כיפת ברזל' ולפיתוח טיל החץ, נחשף ב'וול סטריט ג'ורנל' כי הבית הלבן עצר משלוח טילי 'הלפייר' שנועדו למסוקי האפאצ'י הישראלים. לטענת אנשי ממשל – כן, שוב פעם אלה – ההתנהלות של ההנהגה הישראלית שכנעה את הבית הלבן כי נתניהו וצוותו "פזיזים ואינם ראויים לאמון".

עברנו את פרעה

על מה שהתחולל בחודשים האחרונים סביב נאום נתניהו בקונגרס וביחס לשערוריית המימון האמריקני ל'קול אחד' ו-V15 אין צורך להרחיב. כבר עסקנו בכך בהרחבה ב'מידה' וכולם היום כבר מבינים כי ממשל אובמה ניסה לחתור ולתמרן את מהלך הבחירות בישראל.

די לבחון באובייקטיביות את החומרים שסיפקו לנו הנשיא וממשלו במהלך שנות כהונתם כדי לראות מגמה ברורה של ניסיון להרחיק את ישראל ולפגוע במעמדה הבינלאומי כמו גם בציבוריות האמריקנית. בכל תפנית של מדיניות החוץ האמריקנית באזור, ותחת כל שינוי מהפכני בנסיבות, נשאר יסוד אחד קבוע במדיניות ממשל אובמה: הקו של "ישראל אשמה". ישראל כגורם מכשיל הן במסע ההתקרבות הדמיוני של אובמה כלפי העולם המוסלמי בגרסתו הסונית, והן במדיניות הדטאנט הפייסנית כלפי איראן של האייתוללות – מחד, סגידה ל'אחים המוסלמים' בגרסת מורסי המצרי או ארדואן הטורקי והנייה החמאסי; ההמצאה שמדובר באסלאם פוליטי מתון. ומנגד, המהלך הפייסני ההיסטורי כלפי איראן מתגרענת, שיעית, המשתלטת על מדינות האזור מעיראק דרך סוריה ולבנון ועד תימן.

"הבעיה היא לא נאומו של נתניהו, אשר בין אם נכון לקיימו ובין אם לאו, אמור להוות לא יותר מגורם שולי וחולף ביחסים בין שתי המדינות", כתב אליוט אברמס לפני כחודש במאמר שפורסם ב'מידה'. "הבעיות האמתיות הן רציניות ועמוקות הרבה יותר. אובמה טיפח משבר מלאכותי ביחסים כיוון שזה מקדם את המטרות הפוליטיות והמדיניות שלו. זה מה שפקודיו, יחד עם דמוקרטים רבים בקונגרס, מנסים לערפל, בעבודה מאומצת יש לומר, והם עושים זאת בהצלחה לא מבוטלת".

הסיטואציה אליה נקלעה מדינת ישראל אינה פשוטה, אך זהו עימות של אין ברירה מול ממשל שסובל מאופוזיציה קשה וחזקה מבית. ההיסטוריה מלמדת שיחסי ישראל-ארצות-הברית עברו כבר טלטלות רבות ושרדו משברים וממשלים עויינים. כך היה ב-1947, כאשר הזהיר הנשיא טרומן מפורשות את בן-גוריון לבל יעז להכריז על עצמאות; כך היה כאשר הנשיא ג'ונסון איים על לוי אשכול, כי "אם ישראל תפעל לבדה היא תישאר לבדה". וכך היה בימי ניקסון סביב מדיניות הדטאנט הפייסנית כלפי ברית המועצות בתחילת שנות ה-70'.  ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה בייקר עצרו סיוע כלכלי לממשלת שמיר והציגו את ישראל כמכשול בבניית הקואליציה נגד סדאם חוסיין.

בגדול, ניתן לראות כי ממשלות נתניהו החזיקו מעמד לא רע בכלל מול מסכת לחצים בלתי-פוסקת, ולכן סביר להניח שגם המשימה של להחזיק מעמד עוד שנה וחצי של כהונת אובמה היא אפשרית. עוד לא ברור לאן יתגלגל הנושא האיראני ביחסי ישראל-ארצות-הברית.