פרשת שמיני: פניו הכפולות של היין

פרשתנו קושרת באופן תמוה בין האיסור על הכהנים לשתות יין ולשרת בקודש לבין מנהגי האבלות שלהם • הכרה של סגולותיו של היין במקרא והשימושים בו יכולה לפתור את התעלומה

בביקורת המקרא שמור מקום כבוד לישות העלומה הנקראת עורך (או עורכים). כלומר לאותו מסדר אלמוני שצירף את המסורות השונות זו לזו. פעולתו מעוררת קושיות רבות: היכן עובר הגבול בין המספר והעורך? מה היו שיקולי העורך בצירוף המסורות זו לזו, בקביעת סדר הופעתן, בהכרעה מה לקיים ומה לדחות. בפרשת השבוע מצויה דוגמה יפה להופעת שני עניינים זה אחר זה, הנראים לנו שונים לחלוטין זה מזה, ואנו מתקשים להבין את הגיון המחבר/עורך שצירפם.

בפרשת השבוע מופיע הסיפור המזעזע והחידתי על מות נדב ואביהוא בני אהרן (ויקרא י, 1-7): "1 וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. 2 וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה." הסיפור מסתיים בהוראת משה האוסרת על אהרן ובניו הנותרים לנהוג כאבלים במקדש: "6 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף." אהרן ובניו מצייתים ככתוב: "וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה".

 הסיפור אמנם חידתי, אך מן הבחינה הספרותית הוא שלם ומובן ויסודותיו הספרותיים באים זה אחר זה. מיד לאחר גמר הסיפור מופיע דבר ה' אל אהרן, שלא באמצעות משה כבפסוקים הקודמים, המפסיק את מהלך המאורעות: "9 יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם." בפסוק 12 מתחדש הרצף והכתוב מברר כמה עניינים הנובעים ממות בני אהרן.

מדוע חצץ המספר/העורך בין חלקי הסיפור? מה הקשר של החוק האוסר על שתיית יין באהל מועד למה שקדם לו? מדוע אין החוק הזה מופיע במסגרת החוקים הדנים בעבודת הכוהנים בפרקים כ"א-כ"ב? נשתדל להלן לענות על השאלות. לצורך זה עלינו לברר את סגולות היין המתוארות במקרא .

בהרבה מקומות במקרא מתוארות סגולותיו של היין. יש והכתוב מאריך בתכונותיו השליליות למשל (משלי כ"ג, 35-29).: 29 לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מדונים (מִדְיָנִים) לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם. 30 לַמְאַחֲרִים עַל-הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ. 31 אַל-תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי-יִתֵּן בכיס (בַּכּוֹס) עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים.32 אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ.33 עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת.34 וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב-יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל. 35 הִכּוּנִי בַל-חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל-יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד. האיסור על שתיית היין בזמן עבודת הכוהן באהל מועד נובע בודאי מן התופעות הנלוות לשכרות המתוארות בפסוקים במשלי. אבל פסוקים רבים מאוד מדגישים דווקא את הפנים האחרות של היין הגורם שמחה לשותהו. למשל, הפסוק הנודע מתהלים (ק"ד, 15): " וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ". או דברי הגפן במשל יותם: "הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים." (שופטים ט', 13), פסוק שמהדהדת בו תפיסה מיתולוגית, שלפיה משמח היין גם את אלהים.

ויש שהכתוב פותח בגנאי ומסיים בשבח כמו במשלי ל"א, 7-4,: "4 אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ-יָיִן וּלְרוֹזְנִים או (אֵי) שֵׁכָר. 5 פֶּן-יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל-בְּנֵי-עֹנִי. 6 תְּנוּ-שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. 7 יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר-עוֹד." כפל פניו של היין הוא נושא אהוב בספרות העתיקה. למשל אצל הומרוס בדו השיח בין אמו של הקטור ובין בנה החוזר עייף מן המלחמה: האם מציעה יין לבנה: " יען כי יין זה יסעד עוז אנוש, לבו כי-ייעף וייגע כמוך, עת תגן בקרב על-שארי בשרך" ותשובת הקטור: "אמי הגבירה, אל תתני לי יין משמח לב-אנוש ותש כוחי פתאום, ושכחתי העוז והגבורה בקרבות" (אליאדה VI שורות 265-261; בתרגום טשרניחובסקי).

יין ואבל

יכולתו של היין להשכיח את הצרה באה לידי ביטוי מיוחד בטקסי אבל, הנהוגים בתרבויות רבות, שנהוג בהם לתת כוס יין בידי האבל עצמו. מנהג הידוע לנו גם ממקורותינו: למשל מדברי ירמיהו, המתאר את המוות ההמוני שיתרחש בזמן החורבן העתיד לבוא ומוסיף, שבזמן החורבן יתמוטטו כל המסגרות האנושיות, ואפילו טקסי האבל יתבטלו (ט"ז, 7): " וְלֹא-יִפְרְסוּ לָהֶם עַל-אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל-מֵת וְלֹא-יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל-אָבִיו וְעַל-אִמּוֹ." ועיין שם בפסוק 5: "כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד". או בדברי רבי חנין בתלמוד: "לא נברא יין אלא לנחם אבלים וכו' שנאמר תנו שכר לאובד וגו' (עירובין סה, ע"א). וכך פירש רש"י את תקנת החכמים אודות עשרה כוסות בבית האבל: 'להרבות לו בשתיה כדכתיב (כמו שכתוב) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. והשווה דבריו בבראשית כ"ז, 42: " מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ" 'כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים'.

חוקר המקרא י"א זליגמן (יסודות איטיולוגים בהיסטוריוגרפיה המקראית) עמד על תפקיד היין כמנחם אבלים וקשר את הסגולה הזאת לבעיה שאנו מבקשים לפותרה כאן. וכך כתב: 'הכתוב שבו נאסרה על הכהנים שתיית יין ושכר בבואם לשרת בקדש, לא נכלל במסגרת החוקים השייכים לשרותם של הכהנים בויקרא כ"א-כ"ב אלא כדבר ה' אל אהרן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא (ויקרא י', 11-8). על סמך משלי ל"א 6: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" וכו' מותר להניח שבשעת אבלם של אהרן ובניו הנותרים הגישו או עמדו להגיש להם יין ושכר. בתורה לא נזכרת בפירוש אקטואליות הצו. ולא נודע לי רמז לכך בספרות התלמודית. אולם כבר עמד על כך הרב ד"צ, הופמן בפירושו לספר ויקרא.'

 ונמלא אחרי דברי זליגמן שכבר עמדו על כך בפרשנות לפני הופמן:

מנחה בלולה: 'יין ושכר (ויקרא י, 9), רמז שמנחמים אבלים ביין ולכך היתה זאת הפרשה לאהרן'. (מאת אברהם בן יעקב הכהן רפא מפורט, נפטר בתחילת המאה השבע עשרה).

וכך פירש הכלי יקר (שלמה אפרים לונטשיץ, מחצית שניה של המאה השבע-עשרה): 'סמך ציווי זה לכאן לפי שלא נברא היין כי אם לנחם בו אבלים, ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין, על כן הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו.'

 וכבר קדם לכל אלה המדרש, שנשתמר בקובץ המדרשים התימני, מדרש הגדול:

רבי חייה פתח, "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים י"ט, 9) נמשלו דברי תורה ביין וכו'. מה היין הזה מנחמים בו לאבלים דכתיב (שכתוב) תנו שכר לאובד (משלי ל"א, 6), , כך דברי תורה מנחמין לבו של אדם ומיישבין אותו, לכך נסמכה פרשת יין למיתת שני בני אהרן, לנחם לבו של אהרן.

ולסיום אעיר שד"צ הופמן הוא אחד המהדירים הראשונים של מדרש הגדול וקרוב לשער  שאת פירושו להופעת החוק האוסר יין בסמוך למות בני אהרן שאב, בין ביודעין בין שלא ביודעין, מן המדרש.

_______

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.