שומר הסף של העולם היהודי מפני האנטישמיות החדשה

פרופ' רוברט ויסטריך ז"ל הפך את המאבק באנטישמיות, הדאגה לעתידו של העם היהודי ושימור מורשתו ההיסטורית, התרבותית והרוחנית למשימת חייו • בכך הפך להשראה לרבים ובעיקר לתלמידיו • ענת ורון, תלמידתו ודוקטורנטית בהנחייתו, כותבת על מסע חייו

"העבר של עמו הוא זכרונו האישי, עתיד עמו הוא משימתו האישית". זה ציטוט שפרופ' רוברט ויסטריך בחר להביא בספרו הקלאסי The Jews of Vienna in the Age of Franz Joseph שיצא בשנת 1989  מקור הציטוט בחיבורו של מרטין בובר 'שלוש הרצאות על היהדות' משנת 1911.

 מי שעקב אחר פועלו האקדמי של רוברט ויסטריך יודע שהדברים משקפים בצורה המדויקת ביותר את האיש עצמו, שהפך את ההגנה והדאגה לעתיד העם היהודי ולשימור המורשת ההיסטורית והתרבותית שלו, למשימתו האישית. רוברט סיים את חייו כשהוא בשליחות הגנה על העם היהודי. הוא נפטר מהתקף לב בשבוע שעבר בעת ששהה ברומא ערב נאום שעמד לשאת בסנאט  האיטלקי, נאום שבו תכנן להזהיר מפני האנטישמיות הגואה באירופה. מי שהכיר את רוברט באופן אישי יודע עד כמה מעוגן החצי הראשון של הציטוט לעיל בהוויתו האקדמית שמקורה בזיכרון ובניסיון האישי שלו כבן לפליטים יהודים-פולנים שנמלטו מאימת הנאצים והוגלו על-ידי הרוסים לקזחסטן, שם נולד רוברט בשנת 1945. קורות המשפחה לאחר השואה, עם שובם תחילה  לפולין ב– 1946, דרך עזיבתם לצרפת כפליטים חסרי-כל, ומשם לאנגליה, בה גדל והתחנך רוברט, השפיעו עליו עמוקות. ההשפעות ניכרות לאורך כל דרכו המחקרית.

 רוברט היה המורה והמנחה שלי לאורך כל לימודיי באוניברסיטה העברית, מהתואר הראשון ועד לעבודת הדוקטורט. זו היתה זכות גדולה ואנסה לתאר בנימה קצת אישית את עבדותו המחקרית. פועלו בחקר האנטישמיות ידוע, מה שפחות ידוע היום אלו מחקריו אודות ההיסטוריה התרבותית של יהדות מרכז אירופה.

 לשמור מכל משמר על להבת החירות

1945, שנת הלידה שלו, היא נקודת ציון  מכרעת לעיסוקו האקדמי. זו השנה שבה באה לקיצה השואה, הקטסטרופה  הגדולה ביותר שידע העם היהודי מעודו.  רוברט היה מודע לסימליות. בהקדמה חדשה לספרו 'מי ומי בגרמניה הנאצית', ספר רחב יריעה – ראשון מסוגו שנכתב על הנאציזם והשואה – שהקיף את הביוגרפיות של כ-350 דמויות חשובות ובולטות ברייך השלישי, הוא כתב את המשפט הבא: "מי יתן וספר זה ישמש כמדריך וכאזהרה לכל אלו שנולדו אחרי 1945, לשמור מכל משמר על להבת החירות“ . (תרגום שלי מאנגלית)

ספר זה שרוברט פרסם לראשונה כבר ב – 1982, נכתב במסגרת עבודתו כעורך ב – Wiener Library בלונדון בין השנים 1980 – 1974.  הספר זכה להוצאה מחודשת. ספריו ומאמריו של רוברט אקטואליים תמיד, לא משנה מתי נכתבו. מדהים לראות עד כמה דברים שכתב בראשית דרכו האקדמית רלוונטים מאי פעם,  גם עשרים או שלושים שנה יותר מאוחר. האם היה בו יסוד נבואי? אולי. הוא דיבר אל יהודים ולא-יהודים כאחד.

לא רבים זוכרים היום כי רוברט לא פחות משהיה מומחה בעל שם עולמי לחקר האנטישמיות היה גם היסטוריון נודע בתחום של לימודי אוסטריה. הוא  כתב אינספור מאמרים שכל עניינם ההיסטוריה היהודית אוסטרית. הישגו המפורסם ביותר בתחום הוא בספר שהזכרתי קודם משנת 1989, ’יהודי וינה בימי  פרנץ יוזף‘. הספר זכה לפרס מהרפובליקה האוסטרית בתחום ההיסטוריה, וניתן לראשונה לספר שעוסק בתולדות ישראל. בספר מפרק רוברט את הקיסרות האוסטרו-הונגרית לחלקיה השונים, וכל זאת על מנת לחבר אותה מחדש, אלא שהפעם מתוך ההוויה והמורשת ההבסבורגית היהודית.

רוברט מראה בספר כי על אף כל התרבויות והלשונות השונות שבתוכן צמחו יהודי הבסבורג, ישנה מורשת יהודית הבסבורגית המקשרת בין כל יהודי הקיסרות, בין אם ישבו בברודי שבגליציה או בבתי הקפה של וינה, בודפשט או פראג. שורשיה של האנטישמיות המודרנית כמו גם ראשיתה של התנועה הציונית מקורותיה בוינה הקיסרית, והן כמובן קשורות זו בזו, כפי שמראה רוברט. מרתק במיוחד הדיון שלו בדמות ציונית ססגונית ונשכחת, שקדמה להרצל, זו של נתן בירנבאום, מייסדה של ’קדימה' אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית' הראשונה, שנוסדה באוניברסיטת וינה בשנת 1882 ומי שטבע את המונח "ציונות" בשנת 1890.

בספרו מתגלה רוברט כהיסטוריון תרבותי ראשון במעלה. במיוחד בחלק האחרון של הספר העוסק בתרבות וזהות, מצליח רוברט לפצח דמויות רב-גוניות כמו המבקר הוינאי החריף קרל קראוס, הפילוסוף אוטו ויינינגר והסופרים ארתור שניצלר ויוזף רות. כאן גם מתגבשת התזה של הספר במלואה באמצעות אותם יהודים-אוסטרים המתייחסים באופן שונה מאד לתופעות יסוד מרכזיות שעיצבו את המורשת היהודית ההבסבורגית כגון התבוללות, ציונות, סוציאליזם ואנטישמיות. הקיסרות האוסטרו-הונגרית אמנם נמחקה מעל למפת אירופה אבל רוברט בספרו העניק ליהודיה חיי נצח.

תרומה חשובה נוספת של רוברט לתחום לימודי אוסטריה היתה בשנת 1998 בהשגת מימון מהממשלה האוסטרית על סך מיליון דולר, להקמת מרכז ללימודים אוסטריים באוניברסיטה העברית בדגש מיוחד על ההיסטוריה היהודית-אוסטרית. את רוברט פגשתי לראשונה כמרצה באחד מהקורסים שלו על יהודי הבסבורג, והשאר היסטוריה כמו שאומרים.

ההתחלות המשמעותיות שלו בתחום היו דווקא בשנה אחת שבילה כסטודנט בירושלים (1969 – 1970) לאחר שהשלים את לימודיי התואר השני שלו בקיימברידג. רוברט תמיד סיפר שהושפע ממוריו בחוג להיסטוריה, יעקב טלמון ויהושע אריאלי. הוא תכנן לכתוב את הדוקטורט שלו בהנחייתו של טלמון על האינטלקטואלים היהודים בוינה של מפנה המאה – אם כי זה לא יצא לפועל. עם עלייתו לארץ בשנת 1979, שב רוברט לאוניברסיטה בירושלים וסגר מעגל. החל משנת 1982 הוא נתמנה למרצה בכיר ותרם רבות להנחלת הידע בתולדות יהודי מרכז-אירופה. בשנת 2006 הוא אף הוציא ספר בעברית על יהודי אוסטריה שנקרא מעבדה להרס העולם: גרמנים ויהודים במרכז אירופה.

 רוברט על רוברט: סיפורה של משפחת ויסטריך

אחד ממאמריו האישיים של רוברט המנסה גם לעמוד על הקשר שבין ההיסטוריה המשפחתית להיסטוריה של העם היהודי הוא מאמרו המאלף From Cracow to London: A Polish Jewish Odyssey שפורסם בשנת 1999 ומוקדש לתיאור קורותיה של משפחת ויסטריך. בעיקר מתמקד רוברט באביו, יעקב (קובה) ויסטריך שהיה רופא במקצועו. רוברט מנסה לבחון קצת יותר מקרוב כיצד השפיעה ההיסטוריה המשפחתית עליו עצמו, אך בעיקר הוא מבקש להאיר דרך הסיפור של אביו פרק ארוך בהיסטוריה היהודית. ועם זאת, גם כאן מתאר רוברט במשפט אחד או שניים את המפגש הראשוני והבלתי-אמצעי שלו עם התופעה שלחקרה יקדיש את חייו, האנטישמיות. וכך הוא כותב: "מגיל צעיר חוויתי מידה לא מבוטלת של קסנופוביה אנגלית ואנטישמיות בבית הספר וברחובות, שלעיתים אף גלשה לאלימות. אין לי ספק שהחוויה האישית שלי של עוינות אנטי-יהודית היתה יכולה להיות גרועה בהרבה, אלמלא הצטיינתי בספורט". וכך אני חושבת על תמונה אחת שתלויה אצלו בחדר. רוברט כילד קטן, אולי בן 3, משחק בכדורגל וחיוך של אושר שפוך על פניו.

 הצל המתארך בהיסטוריה ועתידו של העם היהודי

לא ניתן לדמיין את חקר האנטישמיות החדשה,  זו שלאחר 1945 , ללא תרומתו של רוברט בעשרות מאמרים וספרים, סרטי תעודה שהפיק על האנטישמיות ועוד. הוא היה מרצה מבוקש באוניברסיטאות ברחבי אירופה וארצות-הברית. רוברט עמד  בקו האש במערכה נגד האנטישמיות. כאשר נתמנה ב – 2002 לראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון הוא למעשה עשה מהפכה. הוא הפך את המרכז למכון המחקר החשוב ביותר מסוגו בעולם.  הוא הפך לסמכות העליונה ומקור השראה בעבור עשרות חוקרים מהארץ ומהעולם בתחום זה. אלא שמדינת ישראל כמובן שכחה לתת לו את הפרס החשוב ביותר שלה, פרס ישראל.

אבל לרוברט לא חסרו כיבודים – מדוקטור כבוד באונברסיטת קלוז' שברומניה ועד ההישג האחרון שלו, התערוכה המקיפה שהפיק עבור UNESCO. במלותיו של רוברט עצמו, על סמך מאמרו האחרון שפורסם במידה: ”היה לי הכבוד ליצור לפני שנתיים את התערוכה 'עם, ספר, ארץ – הקשר בן 3,500 שנה של העם היהודי לארץ הקודש'. זה היה מפעל נועז שיזם מרכז שמעון ויזנטל יחד עם UNESCO. כנגד כל הסיכויים ומול התנגדות צפויה, התערוכה נפתחה במרכז מטה UNESCO בפריז ביוני 2014. באפריל השנה התערוכה הוצגה אפילו במרכז האו"ם בניו יורק, ובקרוב תגיע לישראל. זה לא סתם תרגיל היסטורי, כיוון שהתערוכה מראה את כוח העמידה הבלתי רגיל של היהודים, את החיוניות התרבותית שלהם, חיי הרוח, והקשרים המטאפיזיים כמו גם הפיזיים של יהודים והיהדות לארץ ישראל. שום דבר מכל זה לא היה מכוון לשלול את הנוכחות ההיסטורית של הנצרות ומשמעותה כמו גם של האיסלאם בקשריהן לארץ זו“.

אני חושבת שהדברים משקפים נאמנה את תרומתו האדירה של רוברט לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית, כמו גם למאבקו הבלתי נלאה באנטישמיות ולמען עתיד העם היהודי – זו היתה משימתו האישית. קולו של רוברט אולי נדם, אבל מורשתו תמשיך להתקיים בעבודתו, דרך ספריו, מאמריו, הרצאותיו, וגם באמצעות תלמידיו הרבים, שהיה לי הכבוד הגדול להימנות עמם. אם יש איזה צו במותו הוא להמשיך ולשמור על להבת החירות גם למען עתיד העם היהודי. יהי זכרו ברוך, איש יקר ואהוב.

____
הכותבת היא דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנחיית פרופ' ויסטריך ז"ל.