מניפסט הכנסים

מאנגלית: צור ארליך

קַצנו בכנסים האקדמיים.

אנחנו אנשי מדעי הרוח, המתקשים למצוא שאֵר רוח בפורמט ובתוכן הקיימים של הכנסים.

ישבנו בנימוס ובסבלנות בהרצאות שהוקראו בקול מונוטוני מפי דוברים שאינם מרימים את עיניהם מן הדף ולו פעם אחת, ושאלנו את עצמו איזו סיבה יש שלא נקרא את המאמר בעצמנו, מראש, ברמת קליטה גבוהה הרבה יותר.

ניסינו להתעלם מהיעדרם של תזה כלשהי, או אפילו משפט מעניין אחד, בהרצאה בת עשרים דקות.

לסתותינו נשמטו לנוכח דוברים המנסים לדחוס הרצאה בת 30 דקות אל תוך חריץ של 20 דקות באמצעות דיבור מהיר ובלתי מובן.

היינו אחד מתוך שני מאזינים במושב.

סבלנו בדממה הרצאות המוקדשות מתחילתן ועד סופן לפירוט הופעותיה של תֶמה מסוימת ברומאן.

פנינו התעוותו לנוכח ניסיונותיהם של עמיתינו להעמיד פנים שהבינו את השפה האֲקָדֶמֶזית שבפי מרצה.

הקשבנו לחמש הדקות הראשונות של הרצאה, די זמן כדי לתפוס איזו מילה שנוכל לבנות סביבה איזו פסבדו-שאלה בשלב השאלות.

ביקשנו מחבר-פאנל "להרחיב עוד קצת בעניין הזה", או "לפתוח את זה עוד טיפה", או "עוד שתי מילים על הקטע הלא-פתור של –".

הטינו אוזן לעמיתים השואלים שאלות הנוגעות למחקריהם ושאין להן שום רלבנטיות לאף אחד אחר.

העברנו או שלחנו, במושבים אבודים במיוחד, פתקים המפצירים "תהרוג אותי עכשיו".

יצרנו במוחנו טקסונומיות של טיפוסי המשתתפים בכנסים: הלעומתי, הבדרן, הנחבא אל הכלים, הראש התיאורטי, הנֵיים-דרוֹפֶּר, הקונפורמיסט, נייר הקופי, צטטן הפילוסופים.

מילאנו מחברות בשרבוטים וענינו לבלבולי מוח בדוא"ל כשישבנו בקהל.

התעסקנו בציפורניים שלנו וספרנו את הכיסאות הריקים באולם.

בכנסים ארציים נכחנו רק במושבים שהרצינו בהם, ואת שאר הסופשבוע בילינו במזנון הבריכה, מקום שם משום-מה אפשר ללמוד יותר על מדעי הרוח.

חשבנו לרשום פטנט על משחק בינגו כנסים. בטבלאות המילוי, המחולקות לשחקנים היושבים בקהל, מופיעות המילים המיועדות לסימון עם הישמען לראשונה במושב: "תת-סמנטי", "דיאלקטי", "נורמטיביות", מיתופואטי", גזירת שם-תואר משמו של פילוסוף (מיילאסוזיאני, סיקסוזיאני), "פוסט"-משהו.

חלמנו בהקיץ כי כמו בוודוויל, מקל ענק יפציע מן הצד ויגרש מן הדוכן את הדובר המצרצר.

תהינו, "אם זה מה שנהיה ממדעי הרוח, האם יש עוד טעם בקיומם?".

כנסים אקדמיים הם הרגל מן העבר, שהמִנהל האוניברסיטאי אימץ כדרך להציג ידע לראווה ולהגביר את התפוקה המודפסת בעזרת אסופות-תקצירים. שיתפנו פעולה. עד עכשיו.

נראה לנו כי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו: מהי תכליתם של הכנסים? מה גרם לנו לארגן את הדברים הללו שנה אחר שנה בלי לבחון את בסיסם? האם יש מתכונת חדשה שאפשר לתת להם, או אולי מוטב להיפרד מהם לגמרי, להחליפם בדבר-מה שיסב לכולנו סיפוק אינטלקטואלי, מקצועי וחברתי רב יותר? מהם המניעים האמתיים שלנו בארגון כנס? בהשתתפות בכנס? לקשט את הרזומה שלנו? לְהִתְרַשֵּׁת? לקבל מושג על המתרחש כעת בתחומי ההתמחות שלנו?

אם, כמו שאקדמאים רבים מודים בשיחות פרטיות, הכנסים הם פשוט דרך נוחה לפגוש את כל החברים או להכיר עמיתים חדשים, שמא מוטב להחליף את הכנסים במפגשים פורמליים פחות? מה עם, למשל, מתכונת של "סלון פילוסופי" בן שלושה ימים? אולי קבוצות-עבודה גדולות? אולי שולחנות מתחלפים, במתכונת הספיד-דייט? אולי אפילו טיול רגלי משותף? למה צריך סטודנט לתואר שני לשלם מאות דולרים – בדרך כלל מכיסו הפרטי – לטוס לכנס, לשלם על מלון, ולהרצות בפני אותם שניים-שלושה חברים ששמעו אותו מתאמן על ההרצאה בחדר במלון ערב קודם לכן? אם כולם מרוצים מהכנסים, כמנהג לגיטימי, למה התחושות שלאחר-כנס נעות בדרך כלל בין אכזבה לבין חמת-זעם המובעת בקול מהוסה?

אנחנו מבינים שהנושא רגיש. הכנסים נתפסים כחיוניים, אבל מטרתם אינה ברורה. יש להם פוטנציאל גדול של הפחת רוח חיים במדעי הרוח, אך הם לעולם אינם מממשים אותו. אנחנו מבינים שאיננו מדברים בשם כולם. יש אקדמאים שאוהבים כנסים. הם אוהבים את הפולחן שתיארנו. ובכל זאת אנו מזהים אי-נחת גוברת בקרב חוקרים רבים, הניכרת בגלגול העיניים ובאנחות ובקיטורים שאחרי. ועל כן אנו שמים את זה עכשיו על השולחן, כנושא לדיון.

איננו מצפים ששיטת הכנסים תוחלף מיד. עד שזה יקרה, אנו מגישים בהכנעה את האמנה שלהלן, ומקווים שתפיצו אותה בין הדוברים בכנס הבא שתארגנו. אנו מציעים שקריאת סעיפי ההסכם והחתימה עליו תועמד כתנאי להשתתפות בכנס.

1. אני מבין/ה שהרצאה בכנס אמורה לחולל דבר שאין בכוחו של מאמר כתוב לחולל. ההרצאה כרוכה במגע בלתי-אמצעי ובלתי-מושהה עם בני אדם אחרים, והמרצה צריך לנצל הזדמנות נדירה ועל-כן יקרה זו למגע-גומלין משמעותי עם חוקרים אחרים.

2. לא אקרא את הרצאתי מן הדף בקצב אחיד בלי להסתכל בקהל. אינני חייב/ת להיענות לצו בידורי כלשהו ולתבל את ההרצאה בבדיחות, באנקדוטות או בתמונות מצודדות – אבל אשאף למידה של חמלה כלפי הקהל השבוי שלי.

3. אני מבין/ה שרשימה איננה הרצאה. לא אסתפק בפירוט סתמי של הופעותיה של תֶמה בקורפוס נתון.

4.תהיה לי תזה; ואם לא תהיה לי, עדיין יהיה טעם לקיומה של הרצאתי.

5. אסתפק במידה מזערית של ציטוטים ישירים, ולא איעזר בציטוטים כדרך למילוי זמן. ברור לי שהקהל נרתע מגושי טקסט ארוכים במצגת או בדף המקורות.

6. בשלב השאלות, לא אשאל שאלה לא רלבנטית רק כדי שיראו שיש לי שאלות. אם השאלה שלי ספציפית מאוד, ואינה מעניינת איש מלבדי, אגש איתה למרצה אחרי ההרצאה.

7. לא אציב סימן שאלה בסוף משפט חיווי ולא אגרום לו להישמע כשאלה אם איננו כזה.

8. אם יש שאלה של ממש, אציג אותה במשך פחות מדקה, ואעשה זאת בנימוס גם אם יש לי מחלוקת עם המרצה.

9.אני מכבד/ת את זמנם של עמיתיי שבאו לשמוע אותי. לכן אחתור ככל האפשר לבהירות ולתמציות, ואצדיק את הנוכחות שלהם.

10. אני מבין/ה שאם לא אמלא אחר המלצות אלו, עלולה להיזקף לחובתי תרומה למות מדעי הרוח.

_____
כריסטי וומפול היא פרופסור-משנה במחלקה לצרפתית ולאיטלקית באוניברסיטת פרינסטון, ומחברת הספר 'הרציני האחר: מסות על הדור האמריקני החדש' שיופיע בקרוב. המאמר הופיע במקור באתר The Stone של 'ניו-יורק טיימס' ב-4 במאי 2015 ואנו מודים לפרופ' וומפול ולמערכת האתר על הרשות לתרגמו.