יוזמותיה "החברתיות" של השרה שקד שיפגעו קשות בשוק האשראי, הם הדבר האחרון שצריכים העסקים הקטנים בישראל.
יוזמותיה "החברתיות" של השרה שקד, שיפגעו קשות בשוק האשראי, הם הדבר האחרון שצריכים העסקים הקטנים בישראל • שתי הצעות חוק עם כוונות טובות, שתוצאותיהן רעות מאוד
פחות מחודשיים בתפקיד שרת המשפטים החליטה איילת שקד להשתמש בכוח הרב שנפל לידה למטרות "חברתיות". במסגרת זו, היא הספיקה להציע שתי הצעות חוק המסכנות את צינור האשראי של העסקים הקטנים, שממילא מתקשים לשרוד במחנק האשראי במשק אותו מובילים הבנקים הגדולים.
כניסה לחובות היא תמיד מצב מצער עבור החייב, אך הוא מצער עוד יותר עבור בעל החוב, במיוחד אם הוא בישראל. ישראל דורגה במקום ה-23 מתוך 44 מדינות במדד הקושי לגביית חובות עסקיים שפרסמה חברת 'יולר הרמס', ובמקום השני בעולם בעלות ההליך המשפטי כאחוז מהחוב (23%). בערב הסעודית, אינדונזיה ומרוקו, המצב טוב יותר מאשר בארץ.
בשל השעבודים הנרחבים שהם דורשים, הבנקים מקבלים עדיפות על חייבים אחרים, דבר שמוביל לפגיעה נוספת בבעלי החוב הקטנים.
(מקור: יולר הרמס)
כדי למנוע מצב מצער זה, השרה שקד החליטה שאם לחייב קשה לשלם את חובו, הוא פשוט לא ישלם אותו. לפי החוק המוצע, מי שבית המשפט הטיל עליו הגבלות כדי שלא יחמוק מתשלום חובותיו או יצבור חובות חדשים (מוגבל באמצעים), יהיה מעתה פטור מחובו אם שילם שלוש שנים ואין לו נכסים. שקד נמקה את החוק בכך ש"אנו מתקרבים לסיומה של שנת שמיטה, ואין זמן טוב יותר להציע הצעה כה חברתית".
קשה לדעת מה "חברתי" בהחרמת רכושו של בעל החוב לטובת החייב, אך קשה עוד יותר לדעת מי ישים את כספו על קרן הצבי ויעניק הלוואה שהמדינה תמנע ממנו לגבות אותה, אם וכאשר תנוח על השרה המכהנת רוח ימי-ביינמית. נראה שהעובדה שבין בעלי החוב קיימים גם ספקים קטנים, נותני שירותים, וסתם אזרחים שפינו ממשאביהם המוגבלים כספים כדי לתת הלוואה לא מטרידה את שקד במיוחד. יחד עם חוסר הצדק המוסווה כ"חברתיות" ניתן לצפות להקטנה נוספת של האשראי, במיוחד ללווים קטנים שאמצעים שעומדים ברשותם לגבות את החוב מוגבלים יותר.
הגבלת התחרותיות
הפגיעה השנייה בקו האשראי של העסקים הקטנים מגיעה בצורת אימוץ המלצה משונה במיוחד לקביעת תקרת ריבית המותרת לגבייה על הלוואות, של ה"ועדה להגברת התחרותיות במשק".
בדו"ח הועדה, לאחר כמאה עמודים העוסקים בהמלצות כמו הסרת חסמים למעבר בין בנקים, הקמת בנק אינטרנטי והכנסת תחרות לבנקים מצד חברות הביטוח וקרנות הפנסיה (המוסדיים), הגיעו הכותבים למסקנה שיש להרחיב את הגבלת תקרת הריבית גם לבנקים. השוואת תנאי המשחק בשוק היא תמיד מהלך רצוי, אבל ראוי לתת את הדעת מדוע הועדה בחרה להרחיב את ההמלצות לבנקים, במקום לבטל את תקרת הריבית.
הגבלות על ריבית נשך (USURY) היו קיימים עוד מתקופת התנ"ך. בימי הביניים הכנסייה הקתולית אסרה על הלוואות בריבית, מה שעודד חדשנות פיננסית אך במקביל גם הוריד את נפח המסחר והעלה את המסחר שנערך באופן פרסונלי, על חשבון המסחר בין זרים, כלומר ההגבלות הועילו בעיקר למקושרים ולחזקים שהצליחו לעקוף אותן.
גם בחינה של חוקי תקרות ריבית בארה"ב של המאה ה-19 העלתה שהגבלות ריבית העלו את מחיר הכניסה לשוק של שחקנים חדשים וצמצמו את התחרות, משום שלשחקנים החזקים היו כבר גישה לקשרים, מוניטין ומשאבים. הדבר גרם גם לצמצום הצמיחה, בשל הפגיעה בלווים הקטנים. כאשר הריבית מוגבלת הדלת נחסמת בפני לווים בעלי בטחונות מועטים, או יזמים בתחילת דרכם שהלוואות בריבית גבוהה (שהופכת את הסיכון למשתלם עבור המלווה) יכלו לאפשר להם מימון.
הועדה בחרה, כידוע, להרחיב את הגבלת הריבית. בדו"ח מצוינות שתי סיבות. האחת היא ש"בשוק אשראי שאינו תחרותי יכולה להיות הצדקה לפיקוח על מחירים מצד המדינה כדי למנוע גביית מחיר שאינו תחרותי באופן מובהק". נותר לתהות האם חברי הועדה קראו את כתב המינוי שלהם, שהטיל עליהם לפתור את בעיית חוסר התחרותיות.
אך הסיבה השנייה מוזרה הרבה יותר, וכך מופיע בדו"ח:
הכרה בכך כי החלטות צרכניות בתחום האשראי סובלות מרציונאליות מוגבלת יכולה להצדיק התערבות רגולטורים שתמנע לקיחת הלוואות בריבית מופרזת.
במילים אחרות, אזרחי ישראל סובלים ממוגבלות מנטאלית, ויש צורך שפקידי בנק ישראל והאוצר ימנעו מהם מלהזיק לעצמם.
חוסר ההיגיון בהמלצה של הועדה לא מנע משקד לאמץ אותה בהתלהבות, ולהכריז כי החוק יחסל את השוק האפור. בפועל סביר יותר כי הלווים, שידחו מהמוסדות הלגיטימיים, יחפשו מזור בקרב אותם גורמים פליליים ממש, אך הפעם בסיכון מוגדל עקב תוספת של סנקציה דרקונית החדשה (שלוש שנות מאסר).
פופוליזם וקלות דעת תמיד היו אויבי המדיניות הכלכלית הנבונה. אך הצעות חוק אלו – שהתבשלו עוד בתקופות קודמיה של שקד בתפקיד – עלולות לגרום למשק נזקים קשים. אם חפצי צמיחה אנחנו, העסקים הקטנים צריכים לעמוד בראש מעייניהם של מקבלי ההחלטות. ובניגוד לתאגידים הגדולים היודעים לינוק מעטיני הרגולטור, מה שצריכים העסקים הקטנים הוא בעיקר תנאי שוק חופשיים ופתוחים.
לגבי ההצעה הראשונה –
במאמר נרשמו מלא טעויות וסילופים שלה.
רק מי שבמשך 5 שנים תמימות, ולמרות שניכר שעשה כל שביכולתו להחזיר את החוב, בכל זאת במשך 5 שנים לא הצליח להחזיר דבר מעבר לריביות על החוב – רק אז החוק יחול עליו.
זהו מצב מאוד קיצוני, ויהיה זה טוב אם הבנקים יימנעו מלתת הלוואות בסדר גודל כה גדול לאנשים שלא מסוגלים להחזיר אותן, וככה יימנעו מהם להגיע למצב הנוראי הזה.
כמו כן בינתיים מדובר בחוק זמני ל-3 שנים, שלאחריהן ייבחן אם להמשיכו (מה שאומר שאין סיבה שמישהו כיום יבנה על זה שהחוק יהיה תקף לגביו בעתיד). בינתיים הוא יאפשר ללמעלה מ10,000 משפחות שכרגע אין להן עתיד ואין להן חשבון בנק או אשראי להתחיל מחדש.
(אה, והחוק גם קובע שלא ניתן למחוק פעמיים לאותו אדם, כמובן)
כמו כן החוק תקף רק לגבי אנשים. כלומר החוק לא ישפיע על כל חברה רשומה, כך שההשפעה של זה על עסקים תהיה מאוד מוגבלת אם בכלל.
—
ולגבי ההצעה השניה –
מעניין שהכותב חושב שאסור לנו להתחשב במוגבלות הרציונאליות של אנשים ולנסות למנוע מהם לעשות טעויות.
אני ממליץ לכותב המאמר להתנגד גם ל:
חוק שמחייב חגירת חגורות בטיחות,
חוק שמחייב שימוש באמצעי בטיחות בעת עבודה,
תקנים מחייבים בנוגע לבטיחות מוצרים (אפשר פשוט לכתוב אם הוא אושר בטיחותית או לא, אבל למה לאסור על מכירתו?),
ועוד ועוד.
אם הכותב יודיע שהוא מתנגד גם לכל אלה – שיבושם לו, עד אז – שיעשה בדק בית לגבי המשנה הפילוסופית שלו ואיך הוא מחליט מתי ליישם אותה.
לגבי ההצעה הראשונה – אוריאל, אתה כנראה חי במדינה אחרת.
במדינה שאני מכיר, כדאי מאוד להיות חייב כסף – השופטים ירחמו עליך, יתנו לך סיוע רווחה, ותמיד תוכל להמשיך לצבור רכוש על חשבון גרושתך (שהיא אשתך בפועל). אפשר לחיות באיכות חיים מצוינת גם אם אתה עבריין וחייב הון. להיות בעל חוב – סיוט. אתה צריך להתרוצץ, להתחנן, להוציא כספים, ומלבד עבריינים – אף אחד לא יוציא לפועל את המגיע לך.
אני חושב שהשרה הייתה צריכה לעשות בדיוק ההיפך – לבטל כל מחיקת חובות בכל צורה. גם אם החייב לא ישיב את הכסף לעולם – לפחות לא יוכל לקחת הלוואות נוספות. זה צריך להיות תקף לפירמידה הגדולה ולהומלס הקטן כאחד. אנשים בוגרים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם.
כמה שילמו לך על המאמר הזה… היוזמה שלך ממש מבורכת…
אם היה לך עסק קטן היית מבין..
אתה לא מכיר את המורשת שלך במיל, כותב המאמר. הרוח היא לא "ימי ביניימית" אלא יהודית. והאיסור על ריבית היה ביהדות הרבה לפני שהפלגיאטים הנוצרים התחילו להעתיק ממנה. חוץ מזה גם הטיעונים הכלליים שלך נשמעים רופפים אבל את זה אנ י משאיר לאחרים…
נראה לי שכדאי לבדוק גם את הצד השני של לקיחת הלואות – עסק שלוקח הלוואות ולא דואג לצבירת שומן (תזרים מזומנים ורווחיות גדולים), הוא עסק שעתיד להפסיד ולהיסגר, ועל כן ההלוואת שלקח לא יסולקו.
רבים מבעלי העסקים לוקחים הלוואות מצד אחד ומושכים כסף לעצמם (למימון רמת חיים גבוהה מהדרוש לצורך פרנסה), וכאשר תזרים המזומנים יורד, או נפגע כתוצאה ממאורע חיצוני (כמו מלחמה), העסק אינו יכול להחזיק את עצמו עד שהמצב ישתפר.
עסק כזה, שמנוהל באופן כה חסר אחריות, עדיף שהבנקים לא ילוו לו כסף, ואם הם כן יעשו זאת (מעבר לכל מידה של הגיון), זאת כבר תהיה בעיה של הבנק.
עסק עצמאי הלוקח הלוואות, צריך קודם כל לדאוג להחזיר אותן ולפעול רק על סמך תזרים המזומנים השוטף שלו. עד אז בעלי העסק צריכים לחיות בצמצום ובצינעה.
משום כך, לדעתי צודקת השרה שקד, משום שהיא יוצרת סייג גבוה לבעלי עסקים לא אחראיים. בעל עסק אחראי, ממילא הבנק ירצה לעבוד איתו מכיון שהוא יודע שבעל העסק אחראי והכסף של הבנק בטוח.
כולנו היינו רוצים אדם רציונאלי לחלוטין ועולם אם אחריות אישית מוחלטת, אבל מה לעשות שזה לא תמיד עובד. לא ניתן להכחיש שכרגע יש הרבה אנשים שלוקחים הלוואת כדי לדחות את הקץ ובזסוף מוצאים עצמם חייבים כסף לאנשים שמאיימים על הילדים שלהם כשהמצב שלהם היה יכול להיות יותר טוב עם הם היו פושטים רגל. אני חושב שצריך לאפשר חופש מקסימלי לאנשים, אבל יש כמה תחומים בחיים שבהם אנחנו די בטוחים שהאדם פועל בצורה לא רציונאלית שבסוף רק פוגעת בעצמו ובסובבים אותו (כמו חיסכון פנסיוני לדוגמא)
כתבה מצויינת! תודה 🙂
לכל המגיבים הנגטיביים,מעבר לתוכן הנהדר שנכתב במאמר;
איזה הצדקה מוסרית יש לכם, ברמה הבסיסית ביותר, למחוק חוב שאדם התחייב לשלם?! בשפה טהורה אני חושב (במידה ואתם רציונלים, וכן, בהחלט אני חושב שאתם רציונלים, ובמידה ותעשו טעויות זה בסדר, אתם תשלמו את המחיר ולהבא תדעו לא לחזור על אותם טעויות) שהמילה שמגולמת בתהליך הזה היא גזל. הכסף שייך לבעל החוב והמדינה צריכה להיות הערבות שלו שהכסף ששיך לו ישאר בידיו. לא הפוך.
אשמח לתגובה עיניינית שבאמת תסביר לי את הבסיס המוסרי לכך. אני תוהה בנידון כבר זמן מה ולא מוצא שום טיעון ראוי.
תודה
הצעתי היא שהמדינה תמחק חובות שהאזרחים חייבים למדינה ולרשויות בלבד
אברהם, רכוש המדינה גם כן שייך לישות רוחנית מסויימת, נקרא לה 'הציבור'.
הקושי של הלווה להחזיר את הכסף הוא בסיס מוסרי! לגזל הציבור?