ביקורת ספר: מרגל בין חברים – קים פילבי והבגידה הגדולה

קים פילבי, אולי המרגל הקומוניסטי הבכיר ביותר של בריה"מ, הלהיב את דמיונם של סופרי ריגול • האיש שהגיע אל צמרות הביון של מדינות המערב, נתפס לבסוף בין השאר הודות לשיחה אקראית בישראל • אמנון לורד קרא כבר הרבה ספרים בז'אנר, אבל ספרו של מקינטייר הצליח להפתיע באיכותו • קים פילבי, המרגל שנמוג אל בקבוק הוויסקי שלו

ביקורת ספר: 'מרגל בין חברים – קים פילבי והבגידה הגדולה', מאת בן מקינטייר. הוצאת עם עובד, 358 עמ'. תרגום: כרמית גיא.

ריגול וקומוניסטים. החיבור הרה הגורל שממנו קורצו אגדות מודרניות, ולא מעט ספרים. הצירוף הזה מאפשר למחברים הגדולים, בתוכם גם סופרים כמו ג'ון לה-קארה וגראהם גרין, לעסוק במוטיבים של בגידה, של התנגשות אידיאולוגיות, של חיים כפולים עד כדי סכיזופרניה, ושל פריסת ההיסטוריה של המאה ה-20 דרך סיפורי מתח מורכבים שבמרכזם דמויות אמיתיות. במקרה שמדובר ברומן אפשר למצוא לא מעט דמויות המבוססות על אנשים אמיתיים. קים פילבי, המרגל המושלם, הבוגד המושלם, מאחז העיניים והעריק האגדי הוא דמות כזאת. לפחות שני ספרים קלסיים מבוססים או קיבלו השראה מדמותו: 'החפרפרת' של לה-קארה ו'הגורם האנושי' של גראהם גרין. גראהם גרין אף היה חבר של קים פילבי. לג'ון לה-קארה היתה הזדמנות אחת להיפגש עם פילבי, אך הוא עמד בפיתוי וסירב. הוא לא רצה לתת לו את הכבוד הזה.

אבל דומה שהספרות והקולנוע, כמו גם ספרי עיון, עשו עבור פילבי הרבה יותר ממה שמגיע לו. הוא, יחד עם שאר החמישיה של קיימברידג', קיבלו לאורך השנים כיסוי רומנטי מצועף כאילו הם מייצגים מופת של עקביות אידיאולוגית, והבגידה שלהם היא כל כך מסוגננת וכל כך בריטית, וכל כך מעוררת געגוע וכל כך נסלחת.

בן מקינטייר בסיפרו הנפלא 'מרגל בין חברים – קים פילבי והבגידה הגדולה' מסיר סוף סוף את הצעיפים מדמות המרגל העריק הגדולה מהחיים. הוא חושף את קלונו, הוא חושף את מחיר בגידתו, ופילבי יוצא מתחת ידו די שטני. לעתים, אתה יכול להשוות אותו לסטלין עצמו. לא בהספקי המוות שלו, אלא בשוויון הנפש והיעדר כל יסורי מצפון על הסוכנים הרבים ובני משפחותיהם בארצות מזרח אירופה וגרמניה, שהוא אישית אחראי למותם.

פילבי בתפקיד אלוהים

פילבי היה אחת מאותן דמויות שנולדו עוד בתוך עידן האימפריה הבריטית בשיאה, וכמו שאומרים – נולדו לשלוט. כמו לורנס איש ערב ואחרים. כל אחד מצא את הדרך שלו לממש את תודעת העליונות המובנית באישיותו. קים פילבי מיצב את עצמו לאורך שנים כסוכן הק-ג-ב הבכיר במערב מצד אחד; ומצד שני התקדם כחפרפרת לצמרת שירות הריגול הבריטי, ה-MI6. כך יכול היה במידה רבה לשחק את אלוהים. כאילו שלט בעולם הריגול של המלחמה הקרה תוך שהוא מתמרן את שני הארגונים החשאיים. אבל בסופו של דבר, מעבר לכל המיסתורין של הריגול, האיש פשוט היה פנאט אידיאולוגי, נאמן בצורה קיצונית ואף מטורפת לקומוניזם, וזה מה שהוביל אותו מהמאבקים המהפכניים של שנות ה-30 אל עולם הריגול ובסופו של דבר לשנים ארוכות בגלות המוסקבאית.

הכל החל בקיימברידג' בתחילת שנות ה-30, שם נתפס פילבי לקומוניזם האופנתי, ויחד איתו קבוצת סטודנטים נוספים, כולם מהמעמד העליון הבריטי. כולם "משלנו". כולם חברים במועדון השליט וככאלה הם מעבר לכל חשד. היו אלה דונלד מקלין, גאי ברדג'ס, אנתוני בלאנט וג'ון קיירנקרוס. פילבי הכיר אותם, המליץ עליהם לסוכן האן-ק-וו-ד היהודי-סובייטי ארנולד דויטש, וזה כמלהק מוכשר גייס אותם לשירות הסובייטי. הדרך לשם עברה אצל קים פילבי בווינה של 1933-4, שם היה אחד ממוקדי המאבק האלים בין הפשיזם והקומוניזם במלחמת אזרחים קטנה וקצרה יחסית. פילבי הכיר שם את הבחורה שהפכה לאשתו הראשונה. זוהי היהודיה אליס המכונה ליצי קולמן. היא משכה אותו לפעילות הקומוניסטית המאורגנת, החשאית, ואשה אחרת קישרה אותו יותר מאוחר, באנגליה, עם הסוכנים הסובייטים. אשה נוספת בחוג השמאלי המקורב לקומוניזם שהיתה מיודדת איתו באותה תקופה היא פלורה סלומון. גם היא יהודיה. הוא אמר לה בשיחה, לאחר שכבר גויס לאן-ק-וו-ד משפט שמהדהד עד היום: "(אני) ממלא תפקיד מסוכן ביותר למען השלום" והוא "זקוק לעזרה". בארץ אנשים אינם בקיאים בשפה הקומוניסטית; אך המלה "שלום" בשפה הקומוניזית (לא שגיאה. כך אני מכנה את הלשון האורווליאנית) פירושה "קומוניזם". כך גם המלה "דמוקרטיה", עוד תחליף מקובל למלה קומוניזם. וכך נמצא תמיד במודעות אבל על קומוניסטים קשישים שהלכו לעולמם כי הם לחמו למען השלום, האחווה האנושית, השוויון והצדק החברתי. זו הסכיזופרניה הקומוניסטית, שמלים יפות כל כך מכסות על העובדה שהלה תמך במשטר אפל, בטרור, בדיקטטורה, ובמאמץ לחסל את עולם החופש. פילבי היה כזה, אך השיחה הזאת עם פלורה סלומון ב-1935, בה סיפר על התפקיד המסוכן למען השלום, עוד תחזור ותרדוף אותו קרוב ל-30 שנה אל תוך העתיד.

מה שכל כך מושך את האנגלים לחמישיית קיימברידג זה הסיפור שמחבר בין התקופות וחושף דרכם את המהפיכה החברתית שעברו הבריטים בין שנות ה-30 לשנות ה-60, לב המאה ה-20. שנות ה-30 של המאה הקודמת היו השנים של הפציפיזם, של הפעלתנות הפוליטית הסוערת, של הפייסנות ושל המשיכה לקומוניזם תוך כדי השפל הכלכלי הגדול שמוביל לעליית הנאציזם. קים פילבי נוסק בקריירת הריגול שלו בתקופת מלחמת העולם ה-2 אך דמותו הסמלית מתגבשת בשנות ה-50, שהן שנות השיא של המלחמה הקרה. חבורת המרגלים האריסטוקרטים מחברים בעלילותיהם את ימי סטלין ומלחמת האזרחים בספרד עם עלייתם של הביטלס והאבנים המתגלגלות. הם חדרו לתודעה בתקופה מדולדלת מבחינה אידיאולוגית ועתירה בשערוריות. אלו שנות ה-50 וה-60. העריקות של מקלין וברג'ס ב-1951 לברית המועצות, מבצע סואץ, פיטר סלרס, ולאחר מכן פרשיות מין שפוליטיקאים בכירים מעורבים בהן ועוד עריקה, הגדולה מכולן, של קים פילבי.

לפרשת פילבי קדמה פרשת המרגל ג'ורג' בלייק, שגרם נזקים אדירים. הוא לא היה חבר במועדון הסגור והמצומצם של אלה שנועדו לשלוט וקיימו ביניהם קשרי חברות ורעות – אותם קשרים שעמדו לפילבי, שהיה חשוד בריגול משך כ-15 שנה בטרם נחשף סופית כמרגל סובייטי. תמיד היה לו מישהו בכיר "משלנו" שהגן עליו, אבל אחרי בלייק, זה היה קצת יותר מדי עבור ממשלת בריטניה וה-MI6 לקיים משפט ריגול ובגידה נוסף, ועוד ל"אחד משלנו".

בישראל נסגרו הקצוות

מה שנתן אולי דחיפה סופית ללכידתו של פילבי היתה שיחה אקראית בין פלורה סלומון לבין ויקטור רוטשילד באחד הכינוסים של מכון ויצמן בישראל. רוטשילד היה בכיר לשעבר במודיעין הבריטי. ושניהם הסתובבו לפני שנים במעגלי השמאל הרדיקלי הקומוניסטי בלונדון. הם החלו לשוחח על ידידם המשותף קים (פילבי), שהיה ממוקם מזה שנים בביירות שבלבנון. סלומון שחיברה בין אהדה לקומוניזם לבין תמיכה קנאית בציונות זעמה על כמה מאמרים של פילבי באובזרוור שהיא פירשה אותם כאנטי-ישראלים. "איך יתכן שאובזרוור מעסיק אדם כמו קים? הם לא יודעים שהוא קומוניסט?" היא שאלה.

רוטשילד נחרד מהביטחון שבו דיברה, והיא עוד הוסיפה כי בשנות ה-30 קים פילבי ניסה לגייס אותה להיות מרגלת קומוניסטית. כל זה היה באוגוסט 1962, בעיבוריה של רחובות. תתארו לכם. רוטשילד תחקר הלאה על עברו של פילבי והלך עם זה לידידיו בשב"כ הבריטי, ה-MI5. המידע הזה חיזק רמזים ששתלו עריקים סובייטים לגבי פילבי המשוטט כחפרפרת בצמרת שירות הריגול הבריטי.

ההיבט הישראלי הנוסף שאני מוצא לפרשת פילבי גלום בדמותו האגדית של מי שמכונה לעתים רב-מרגלים, ג'יימס אנגלטון, שהיה ראש הריגול הנגדי בסי-איי-איי. אנגלטון גם טיפל בקשר בין הסי-איי-איי למוסד, ולפי המסורת הישראלית והאמריקנית הוא טיפח את הקשרים האלה והיה אוהד גדול של ישראל והמוסד גם בימי סגריר. אבל אנגלטון הפך לפרנואיד בעקבות העריקה של מקלין וברג'ס ב-51, ועוד יותר לאחר שפילבי נלכד כעבור 12 שנה. אנגלטון היה אחד מחבריו הקרובים ביותר של פילבי ושפך בפניו את הסודות הכמוסים ביותר של הסי-איי-איי; הוא עשה זאת בארוחות צהריים קבועות של צדפות ושתייה בוושינגטון, שלאחריהן כל המידע הזה היה מוזרם על-ידי קים פילבי ישירות למחזור הדם של הריגול הסובייטי. היו אלה מפגשים קבועים, פעמיים בשבוע, במשך שנתיים-שלוש. אנגלטון הפגוע הפך לצייד חפרפרות בלתי נלאה. האם יכול להיות שהקשרים שטיפח עם המוסד היסוו בין השאר נסיון לחשוף ריגול סובייטי בישראל ואולי גם במערכת הביטחון שלה? צריך פעם להודות שהאווירה הפרו-סובייטית בחוגים רבים בישראל היתה כר פורה לפעילות כזאת. וכאן אולי צריך לפתוח נושא שלא נהוג לדון בו בגלוי: הבגידה בנוסח הישראלי לעומת הבגידה בנוסח הבריטי.

אדם כמו פילבי לא היה ממש אנטי-בריטי כמו שהוא היה תומך קנאי של ברית-המועצות. בבחירה בין ברית-המועצות לארצות-הברית הקפיטליסטית, הוא לחלוטין צידד בברית-המועצות. אך פילבי יכול היה לחיות בביטחון שאימפריית הרשע הזאת, ככל שתזיק לאינטרסים של בריטניה, לא ממש תפגע בה ואין לה עניין לכבוש אותה. כך שעל פניו, לעומת פילבי הבגידה הישראלית בנוסח שאנחנו מכירים היום יש בה יסוד התאבדותי קיצוני. זו גם בגידה שהצליחה לעבור הלבנה באמצעות לגליזם בנוסח "אחד משלנו": "חופש הביטוי", "זכויות האדם" וכן הלאה. לא כך בשנות ה-50. יכולת לחיות בשלום עם פטריוטיזם ישראלי בצמרת הביטחון, ובאותו זמן לחשוב שישראל הולכת לאוריינטציה מערבית שגויה בעודך דוגל באוריינטציה שתציב את ישראל במעגל ההשפעה הסובייטי. אצל מרגל כמו ישראל בר, למשל, לא היה מניע הרסני ניהיליסטי במטרה לפגוע במדינת ישראל ולהרוס אותה. אגב, לפי גירסת בר, גם הנטייה הקומוניסטית שלו נדלקה במהומות מלחמת האזרחים הווינאית של 1934. כמו פילבי. אך ישראל בר היה רחוק ממקורות המידע הכמוס באמת של המודיעין הישראלי, ורק קלט מידע כללי תוך שהוא מסתובב בלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון. כשקוראים ספר כמו 'בוגד בין חברים' עולה מאליה השאלה, האם מעצרו של ישראל בר נועד להיות הפגנתי לעיניהם של ראשי המודיעין האמריקני. ובמקביל, האם יתכן שגם בישראל התגלו מרגלים אחדים שכמו בעניין פילבי המערכת העדיפה לסגור את עניינם באיפול מוחלט וללא משפט?

מה עדיף, כלא או מוסקבה?

לפי המחבר בן מקינטייר עולה האפשרות הסבירה בהחלט, שמי שנשלח להתעמת עם פילבי בביירות ולהוציא ממנו הודאה באשמה, חברו הקרוב ביותר ניקולס אליוט, גרם לו בסופו של דבר לברוח לברית המועצות. היתה אפשרות לשים יד על פילבי ולהביאו למשפט בלונדון, אך ניק אליוט העדיף להשאיר את "כל הדלתות פתוחות" והציפור לבסוף פרחה לה ונמוגה. מרגלים לא נעלמים, הם נמוגים. בסופו של דבר, העונש של עוד 26 שנות חיים בקבר האפרורי של מוסקבה נראה גרוע יותר מ-20 שנות מאסר בבריטניה, או מה שיותר סביר: העיסקה שהוצעה לפילבי היתה שתמורת כל המידע שיש לו הוא לא יועמד לדין. אך יתכן שלא היה יכול לישון אפילו לילה אחד בשקט מחשש שהסובייטים יבואו לחסל אותו.

כל מי שמתקשה לעקוב אחר העלילות הנפתלות של ג'ון לה-קארה, יכול ללמוד את הרקע המציאותי בספר של בן מקינטייר. הקריאה אחר כך בספרי לה-קארה וגראהם גרין תהיה קלה יותר, מהנה יותר. זהו ללא ספק אחד הספרים המרתקים, המהנים לקריאה, והמשכילים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אילו רק היתה המתרגמת כרמית גיא נמנעת מכמה שגיאות מעצבנות הרודפות את הספר הזה, ההנאה היתה שלמה.