הסופר שהסתנן אל חדר המנועים של ההיסטוריה

היסטוריה עם חוש הומור, וציונות עם ריאליזם • הסופר אמיר גוטפרוינד (52) נפטר בסוף השבוע האחרון, והותיר אחריו מורשת עשירה • צור ארליך בדברי פרידה מהאיש שחתר במשוטי הדמיון אחר האמת והתוקף של חיינו כאן

פסקה אופיינית של אמיר גוטפרוינד. חיפשתי כזו בשעות האחרונות, להטעימכם. פסקה אופיינית של גוטפרוינד על יום מותו הייתה אולי אומרת בלי רחמנות עצמית שב-27 בנובמבר 2015 נפטר גוטפרוינד, גרום עוד יותר מרזונו הטבעי, והפך לאותיות. אולי קודם הייתה הפסקה טורחת לציין שבאותו יום העביר ארדואן לפוטין את ההתנצלות שקיבל מנתניהו. ואולי היה נקשר בה קשר טמיר בין שתי העובדות היבשות. ואולי לא. ואולי הייתה מצליחה להידחס לפסקה הזו מעשייה שלמה, טלגרפית אבל דשנה, מסוג אלו שקורות אבל לא יכול להיות שהן קורות, או להפך. ומשהו בפסקה הזו היה משיר ממך דמעות שכמותן לא דמעת. ומשהו אחר בה היה מצחיק לך את התריסריון, או איזה איבר אחר מהסוג שרק גוטפרוינד יודע להשחיל במקום הכי לא צפוי. ואחרי הפסקה האופיינית הזו היה מופיע, כפסקה לעצמו, משפט בן שלוש או ארבע מילים שמנער את הכול מחדש.

בן חמישים ושתיים ומשהו, "אֵי שָׁמָּה, בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם", כמו שכתב המשורר, באמצע הדרך, באמצע החיים, באמצע הסיפור, לקח אותו הסרטן, ארבע שנים אחרי שלקח את אשתו; לא, הוא לא היה אומר "המחלה הארורה". הייתה לנו שנה לעכל את זה מראש, ולא עיכלנו. "כִּי הָאָב לֹא יָמוּת. כִּי הוּא אָב לְאֵין קֵץ. כִּי שְׁאוֹלָה יֵרֵד חַיִּים", כתב אותו משורר, זה שיופיע בקרוב על שטר כחול של מאתיים. גוטפרוינד הדק והקירח רק נעשה בשנה הזו דק עוד יותר וקירח עוד יותר, איש עם הומור דק דק, קירח מפּוֹזה. אם היו ייסורים הם הפליגו בסירות הדמיון, ואם היו הקרנות הרי ממנו והחוצה קרנה רק נהרה של תשוקת חיים ושמחת חיים.

"גם אם הייתי כותב ספר הוראות למכונת כביסה היה שם הומור והייתה שם שואה", אמר לי גוטפרוינד, מחבר 'שואה שלנו', בראיון ל'מקור ראשון'. "כי אלה האלמנטים הבסיסיים בעולם. להומור, אגב, אין קשר לשמחה. הומור הוא כלי. ואני משתמש בו תמיד כדי להתמודד עם העולם המשוגע הזה. ולכן כשכתבתי את הספר על המשפחה שלי ועל השואה ועל הילדות שלי, ברור שהיה שם הומור. הומור שמחבק ומאפשר להתמודד".

כמו גרוסמן, אבל אחרת

פסקה לא אופיינית. 'שואה שלנו', עמוד 75. אמיר ואפי בני השתים-עשרה מתחילים במרד הנעורים שלהם. "המרד הכריז – אם לא נדע על השואה שלכם, נדע על כל השואה חוץ משלכם". והם התחילו לאסוף. לתשאֵל. השכונה הרי מלאה בניצולים שותקים. "רצינו להפגיש את מה שנכתב בספרים עם המשפחה, השכונה, שנוכל לדעת מה היינו קוראים אם הם היו כותבים ספרים. אי אפשר היה, לא הגענו לגיל. סבא יוסף סגר את החופים טוב יותר מהבריטים – מעפילים בקושי העזו להגיע. אנשים ידעו לסגור עצמם בלי הוראות, אינסטינקט, שי חינם למי שעבר חיים כמו שלהם. לא היו לנו הרבה סיכויים, נלחמנו באויבים רבים מדי, כמו הפלאדינים הגיבורים באנציקלופדיה  'תרבות'. אבל הכרזנו צורך חירום, צו גיוס. גייסנו הכול. אומץ ותחבולות וחנפנות ושקרים וסחיטה ותכנון. הכול מופעל מאחור על ידי מנגנון קר רוח, נסמך על ביטחון ילדותי – לא יהיה עונש חמור מדי. אספנו מה שהיה אפשר לאסוף, בצרנו כל מה שאפשר היה לבצור".

נהוג לומר ש'שואה שלנו' מדבר על הדור השני או השלישי לשואה. כמו שנהוג לומר על 'עיין ערך: אהבה' של דויד גרוסמן. שני הגימ"לים, גרוסמן-גוטפרוינד, שבהפרש של מחצית-דור דרך כוכבם כשפרסמו רומאני-מופת כבירים על אותה תהום שכולנו מהלכים על הקרום הרוטט המתוח מעליה. בעצם, אצל שניהם, הדור השני הוא רק מקפצה המטיחה אותך אל הדור הראשון, אל עומק התהום. מאז ולהבא, בכל ששת הספרים שהספיק גוטפרוינד לפרסם בחמש-עשרה שנות שירותו הלאומי-ספרותי, כדור הברזל של השואה ושל הזיכרון ההיסטורי היהודי היה קשור לרגליו, ואף פעם לא נתן לו לברוח לגמרי.

"כשיש שקט מוחלט אני מרים את הראש לשמוע אם הקוזקים באים. אלה הגֶנים של אבותיי". כך הסביר לי למה הוא, שגר ביישוב קהילתי בגליל ויורד כל בוקר לוואדי השקט שביער להשתזף בשמש ההשראה, כותב דווקא בבית קפה הומה בכרמיאל. "אני צריך את הרעש הלבן של בית הקפה. אתה יושב שם ויש לפניך סרט נע של חיים אחרים. הרבה מאוד מהדיאלוגים אני רוכש שם בהסתכלות, בהאזנה. מה גם שאני ממיר קפאין לכתיבה ספרותית. קפה טוב הוא הבסיס לכל יצירה. לא ניסיון חיים, כישרון או משהו כזה".

הוא היה קצת דויד גרוסמן, מבחינת נקודת המוצא. אבל רחוק ממנו במסקנות. הנה עוד קטע מהראיון ההוא, שוב עם האירוניה הגוטפרוינדית בסוף. "מאז שהשתחררתי מצה"ל רצים אחרי לשאול אותי אם אני ימין או שמאל. אני חושב שעם מי שאפשר להתפשר איתו יש להתפשר, ועם מי שאי אפשר להתפשר איתו להילחם בלא רחמים. זו דרך לא רעה. להגדיר את זה כימין או שמאל? לכו לעזאזל. יש לי המעמד הכייפי הזה שאני עדיין לא מזוהה פוליטית, לא יודעים כל כך מי אני, והדבר היחיד שאני מוכן להצהיר בצורה רשמית ולצאת מהארון הוא שאני ציוני. שאני מחובר מאוד ליהדות שלי ולהיסטוריה היהודית, ושיש לי שאיפה לחיות, שאיפה מוזרה שהרבה גורמים בעולם הם נגדה באופן גורף. אני לא מצליח להיפטר מהנטייה הזו, לרצות לחיות ולהבטיח את חיי ילדיי, ומשם אני פועל. אני פשוט צר אופקים להדהים".

מחובר לשורשים

אז קצת גרוסמן כמו שאמרנו. רק עם ציונות עירומה, הרצליאנית, גרעינית, ברזלית, ציונות של חוף-מבטחים, לא עם ציונות של נאיביות אוטופית. וקצת אשכול נבו, בפרויקט הישראליוּת שלקח על עצמו. בספר סיפוריו הקצרים 'אחוזות החוף' אני פתאום מוצא קצת אפלפלדיות, בעיסוק בפריפריה של השואה אבל יותר מכך בתיאורי הטבע. אפשר למצוא במרקחת שלו גם קצת גארסיה מארקס, אולי. או במונחים מקומיים, מאיר שלו כשהוא לא מגזים. ובהגשה הקצת קומית של הדברים, עם שורות המחץ המחוצות בין הפסקאות, היה דווקא משהו צפון-אמריקני עכשווי. ומעל לכל אלה, ואפילו בעצם הצירוף שלהם, הוא כמובן היה רק גוטפרוינד. בכל רומאן המציא את עצמו מחדש, וריאציה על עצמו. בכל רומאן נדחפה ההיסטוריה בדלת אחרת.

תמיד היא מופיעה כבת לוויה, כצל, כשותפה. כגיבורה אפילו. תמיד ההיסטוריה, אבל שום רומאן של גוטפרוינד אינו רומאן היסטורי. ברומאן השני של גוטפרוינד, 'העולם, קצת אחר כך', דמויות שוליים תימהוניות ודמיוניות מנווטות את קורות היישוב היהודי בארץ ומדינת ישראל הצעירה, ומוסיפות להיסטוריה האמיתית שכבה של אירועים שהיו או לא היו מאחורי הקלעים. אחר כך בא 'בשבילה גיבורים עפים', שגיבוריו הם אנשים מן השורה, שהתבגרותם וצמיחתם מקבילה לזו של מדינת ישראל, והקורות אותה משפיעות גם על חייהם. לכל היותר, יש בהם אחד שיודע לנבא אותה. ואז באו שני רומאנים עם נטיות בלשיות מחויכות, גם הם ביחסים פרועים עם ההיסטוריה: 'מזל עורב', מהספרים המעטים למדי בספרותנו הכתובים על רקע מלחמת ראש השנה (האינתיפאדה השנייה), ולבסוף 'אגדת ברונו ואדלה', שבה דמויות בדויות מן העבר, חלקן חיות באיזה גלגול חדש חלקן נספות, מתמרנות את התודעה ואת הייעוד של הגיבורים העכשוויים. נראה מה יהיה ב'הר האושר', הרומאן שגוטפרוינד הספיק להשלים אבל יבוא אלינו לבד.

אולי זהו גוטפרוינד. יגידו שהוא האיש שפשוט רצה לספר סיפורים, ועשה את זה בכיף גדול, וזה נכון. יציינו אותו, בוויקיפדיה למשל, בעברית הרהוטה והטבעית ובכתיבה השוטפת שלו; אמת לאמתה. לא יקפחו את ההומור היבש, המצבי, ולא את כישרון ההתבוננות המשועשעת-חומלת על מצבים מביכים. אבל אמיר גוטפרוינד הוא כנראה בראש ובראשונה האיש שהסתנן במדי הסוואה אל חדר המנועים החסוי של ההיסטוריה הלא-רחוקה שלנו והגניב לנו משם תכתובות מסווגות. הוא האיש שרקם לנו בכלים כמעט שטותניקיים חטיבות של בדיות וגדודים של מעשיות ופלוגות של עלילות-משנה כדי לתת לחיינו כאן את מה שספרות גדולה מנסה לתת: תוקף, משמעות ואמת גדולה.