מאוסלו ועד אובמה: קרבות הבלימה של נתניהו

לפני כחודשיים שודר ב-PBS, רשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב, סרט של כשעתיים על ראש-הממשלה בנימין נתניהו תחת הכותרת "נתניהו במלחמה". הסרט הוקדש לשרטוט דמותו של נתניהו ומחלוקותיו עם הממשל האמריקני, כבסיס להבנת העימות הגדול בינו לבין נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הסרט שודר בישראל בשבועיים האחרונים, בתוכנית 'מבט שני'.

הסרט ללא ספק מוטה, ויש ליוצריו מגמה ברורה: לצייר את נתניהו באופן שלילי עבור הקהל האמריקני, כמי שמתעמת עם נשיאי ארה"ב ומתערב בפוליטיקה הפנימית של המעצמה העולמית. מצד שני, הסרט מציג את נתניהו מתוך נקודת-מבט רצינית, כדמות משפיעה במיוחד. דיוויד רמניק, עורך ה'ניו-יורקר', אומר בסרט על השפעתו של נתניהו בישראל כי "הוא האיש שהזיז את כל הספקטרום הפוליטי בישראל לימין".

משום שבתקשורת הישראלית ישנו סירוב אידיאולוגי לעסוק בנתניהו ברצינות – וזאת למרות שבשלושת העשורים האחרונים הוא דמות מרכזית בציבוריות הישראלית, ויש לו השפעה גדולה במיוחד על עיצוב ישראל המודרנית – הסרט, חרף הטייתו, תורם בכך שהוא מזכיר לנו את הצורך בדיון רציני ובחינת האידיאולוגיה והמדיניות של נתניהו.

דמוניזציה וריאליזם

למן הרגע הראשון של הקריירה הציבורית שלו "זכה" נתניהו למעמד 'האנטיכריסט' של השמאל וממסדיו בישראל: "הם" מייצגים את את כל מה שטוב, ואילו נתניהו מייצג את כל הרע. במעמד זה הפך נתניהו למושאו של מסע דמוניזציה אגרסיבי וחסר עכבות, שנמשך עד לימינו. כל פעולה של נתניהו מוצגת על בסיס מהותו הדמונית ואיננה מוסברת על בסיס השקפת עולם, אסטרטגיה ואילוצים מדיניים. מטרתה של הדמוניזציה היא לשלול מנתניהו כל מרחב הנמקה לעמדותיו, ליצור כלפיו יחס שלילי אוטומטי ובכך לנסות ולנטרל כל עימות אינטלקטואלי ופוליטי עמו.

מנקודת מבט זו, בהקשר הישראלי הסרט בא לקלל אך יוצא מברך. זאת משום שהוא מציג את עמדותיו הריאליסטיות של נתניהו ואת הפעולות העקביות שלו בזירה הבינלאומית, כפי שהן מצטיירות בעיני יריביו האידאולוגים (בעיקר בארה"ב), תוך עימות והשוואה בינו לבין קלינטון ואובמה. לטוב ולרע, מדובר בנקודת פתיחה לדיון רציני.

במחנה הלאומי יש המאשימים את נתניהו בחולשה ובזגזגנות (בשל כך גם נפלה ממשלתו הראשונה). אך הסרט מראה, ועל כך אעמוד בהמשך, כי מנקודת-מבטם של שני נשיאי ארה"ב (קלינטון ואובמה) שמולם פעל נתניהו, ההיפך הוא הנכון. עורכי הסרט, כמו גם רוב המרואיינים בו, רואים בנתניהו אידאולוג עיקש, העושה כל שלאל ידו כדי לתמרן את המערכת הבינלאומית אל עמדותיו.

הסרט נפתח, מסתיים וסובב סביב העימות הגדול בין אובמה לנתניהו בסוגיית הגרעין האיראני, כשהשיא הוא נאומו של נתניהו בקונגרס במרץ 2015. בין לבין עוסק הסרט בדמותו של נתניהו, ומציג את התפתחות השקפת עולמו דרך הרקע האישי ומהלכי הקריירה הפוליטית שלו.

במהלך הסרט מרואיינות דמויות רבות מישראל ומארה"ב, ביניהן ארי שביט, דן מרידור, דורי גולד, צחי הנגבי, אייל ארד, וציפי לבני מישראל, ומארה"ב מרטין אינדיק, סנדי ברגר, דיוויד רמניק ובן רודס. מרואיינים גם שני פלסטינים, סאא'ב עריקאת ועו"ד דיאנה בוטו (חברה בצוות המו"מ הפלסטיני).

החלק הראשון של הסרט מסתיים עם בחירת ברק אובמה לנשיא ארה"ב. בחלק זה מתוארת הביוגרפיה של נתניהו. ב-1967, בהיותו בן 18, ויתר נתניהו על טקס הסיום בתיכון בארה"ב כדי להגיע לישראל ולסייע בחפירת שוחות בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת-הימים. לאחר מכן שירת כלוחם וקצין בסיירת מטכ"ל, ובמלחמת יום-הכיפורים שב לישראל מלימודיו בארה"ב על-מנת להשתתף במלחמה. ב-1976 נהרג אחיו הבכור יוני נתניהו בפעולת אנטבה. הסרט גם מציג את פעילותו ההסברתית של נתניהו בארה"ב כאדם פרטי, וכשגריר ישראל באו"ם בשנים 1988-1984, עד חזרתו לישראל והפיכתו ליו"ר תנועת הליכוד ולאופוזיציונר הראשי נגד הסכם אוסלו.

חלק זה גם מציג את התפיסה הריאליסטית ה"פסימיסטית" שספג נתניהו בבית אביו ההיסטוריון, פרופ' בנציון נתניהו, בנוגע לגורל העם היהודי, לפיה אל לו לעם היהודי לסמוך על איש וחובתו להיות תמיד דרוך בהגנה על עצמו.

נתניהו מול קלינטון

'נתניהו במלחמה' מציג את אוסלו כמהלך אופטימי של קלינטון ורבין, שני מנהיגים החותרים לבניית עתיד טוב יותר לישראל ולפלסטינים. מולם מוצג נתניהו כפסימיסט שכוחו הפוליטי נשען על הזעם הציבורי נגד אוסלו, זעם שהתעצם בעקבות מתקפות הטרור על ישראל. בהטייתו שוכח הסרט לשאול שאלה פשוטה, ברורה מאליה לכל ישראלי שחי בזמן ההוא: האם התקפת הטרור הפלסטיניות על ישראל לא הוכיחו שהסכם אוסלו כשל ושנתניהו צדק? מדובר הרי בטרור בתקופת רבין ופרס?

הסרט גם מציג פיסת היסטוריה שדי שכחנו: המאמצים הרבים של קלינטון לסייע לשמעון פרס להיבחר לאחר רצח רבין. אלא שהתערבות הנשיא האמריקני לא נשאה פרי, ונתניהו נבחר. האילוצים הבינלאומיים על נתניהו היו אדירים. היה על ראש-הממשלה הישראלי החדש להתמודד עם ממשל אמריקני תומך פרס מוצהר, השבוי לחלוטין באשליית אוסלו והנחוש להמשיך בתהליך, ועם נשיא שראה בו מכשול בדרך להגשמת מטרותיו ביחס לישראל והפלסטינים.

לא מפתיע אם כן, כי הפגישה הראשונה בין קלינטון לנתניהו הייתה כישלון קולוסאלי. נתניהו הציג לקלינטון הסתייגויות רציניות לגבי תהליך אוסלו, אך קלינטון הפעיל את כל כוחו על-מנת לכפות על נתניהו את המשך יישום ההסכם. בנקודה זו משרטט קריין הסרט את מרחב התמרון הצר של נתניהו:

קלינטון סירב להתייאש מהסכם השלום, ונתניהו לא יכול היה להתעלם ממנו. ארה"ב הייתה התומכת הגדולה ביותר של ישראל.

פועלו של נתניהו באותה תקופה מוצג בסרט, באור משכנע למדי, כתמרונים טקטיים שבעזרתם הוא עצר את אוסלו מבלי לשבור את הכלים, ומבלי לנכר יתר-על-המידה את הממשל האמריקני. כל המרואיינים מציגים חזית אחידה: נתניהו פעל לעצור את תהליך אוסלו. כך אומר דן אפרון: "נתניהו היה חייב להחליט אם הוא יכול לנסות למנוע את יישום ההסכם, אבל לוותר בדברים מסוימים שקלינטון לחץ לקבל, כמו לחיצת יד עם ערפאת מול המצלמות". ארי שביט מסכם: "נתניהו הקשה מאוד על החיים של הממשל האמריקני ושל הישראלים שרצו שלום. הוא היה קשה מאוד. הוא היה איטי, הוא היה עקשן". באחת הפעמים, עקשנותו של נתניהו באחת מוועידות השלום אף הביאה את קלינטון לצרוח עליו בארבע לפנות בוקר, אירוע אותו מתאר בשפה ציורית למדי סאא'ב עריקאת.

מתברר כי לחיצות הידיים של נתניהו עם ערפאת, כמו גם הסכם חברון ופעולות נוספות, היו ויתורים מוגבלים שנתניהו ביצע במסגרת ניהול המשבר עם האמריקנים. אותם המהלכים, שהביאו על נתניהו ביקורת מצד הימין בישראל כ"ויתורים" , "כניעה" או "חולשה", כשהם נבחנים מזווית הראיה של בכירים אמריקנים, מקבלים פירוש חדש לגמרי.

הסרט מציג כיצד התמרונים של נתניהו עם המעצמה העולמית הצליחו לבלום את תהליך אוסלו, להוריד את מפלס הטרור ולפגוע במעמדו של יאסר ערפאת. אלא שכידוע לקורא, הימין הדתי לא היה מרוצה; מבחינתו זה הכל או כלום, ואין מקום לתמרונים ודיפלומטיה מורכבת או לניהול עדין של המשבר מול המעצמה העולמית האמריקנית. הימין הדתי חבר לשמאל, הפיל את נתניהו והביא להיבחרותו של אהוד ברק, שבזמן קצר הוביל לנסיגה מלבנון, החייאת אוסלו, שדרוגו בשנית של ערפאת ופריצת האינתיפאדה השנייה.

אובמה עולה על הבמה העולמית

החלק השני של הסרט עוסק בעלייתם, כמעט במקביל, של נתניהו ואובמה לשלטון בשנת 2009, ומתאר את סדרת ההתנגשויות הארוכה ביניהם. כפי שפרסם עקיבא ביגמן, הסרט, שכאמור איננו פרו-ישראלי כלל ומציג בעיקר את הצד הדמוקרטי בארה"ב, מאשש רבות מהטענות של הימין הישראלי ביחס לעוינותו העקרונית של אובמה כלפי ישראל וכלפי נתניהו.

העדויות ביחס לאובמה בסרט מבהירות כי הוא קיבל מראש החלטה מודעת להתקרב לעולם המוסלמי על חשבון היחסים עם ישראל. בניגוד לאופן שבו השמאל בישראל הציג זאת, אובמה מעולם לא תכנן לשתף פעולה עם ישראל על-מנת להגיע להבנות. נהפוך הוא. תכניתו להתקרב לעולם המוסלמי כללה ניכור מכוון והצבת דרישות חסרות-תקדים מישראל, כמו למשל הדרישה החד-משמעית להקפיא התנחלויות ללא כל תמורה.

כבר בנאום ההשבעה שלו פנה אובמה לעולם המוסלמי בכדי לפתוח דף חדש עם ארה"ב, המבוסס "על אינטרס משותף ועל כבוד הדדי". את המסר ה"אופטמיסיטי" הזה העביר אובמה גם ב"נאום קהיר" (יוני 2009) בו גינה את ההתנחלויות וקרא לעצור אותן. באותו ביקור במזרח-התיכון דילג במכוון על ביקור בישראל, ואף הגדיל לעשות בנאום בארה"ב (מאי 2011) על 'האביב הערבי', בו מסר הצהרה חסרת-תקדים, שאותה לא תיאם עם ישראל, כי הסכם בין ישראל לפלסטינים יושג על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים.

נתניהו הבין מיד את חומרת הדברים. הוא נסע בדחיפות לארה"ב, נפגש עם אובמה, ובמסיבת עיתונאים משותפת הסביר לאובמה לעיני כל שעמדתו לא ריאלית ושישראל לא תחזור לקווי 1967. במהלך אותה פגישה אמר נתניהו לאובמה, ברגע דרמטי: "אדוני הנשיא, ההיסטוריה לא תיתן לעם היהודי הזדמנות נוספת".

הנה כי כן, לפנינו התנגשות בין תפיסות עולם שונות, בין שתי השקפות יסודיות על יחסים בינלאומיים, על ההיסטוריה ועל מקומו של העם היהודי בה. הריאליזם של נתניהו והאופטימיזם של אובמה מתעמתים בפומבי, בבית-הלבן. אירוע זה מתואר על-ידי כל הדוברים האמריקנים, ביניהם בן רודס, כחסר-תקדים.

נתניהו נאבק באסטרטגיה החדשה של הנשיא, תוך מוכנות למחיר – גם אישי – שיגבה ממנו הממשל האמריקני העוין. הוא המשיך באסטרטגיה הפרגמטית שנקט בה בתקופת קלינטון, עם שני עקרונות מרכזיים: לא לשבור את הכלים עם המעצמה האמריקנית מצד אחד, אבל גם לא לוותר על נכסים אסטרטגיים מצד שני. האסטרטגיה כללה ויתורים מסוימים לממשל (הקפאה, שחרור מחבלים), אבל מאבק נחרץ על הקווים האדומים בסוגיות ביטחון והתיישבות.

ואז הגיע הסכם הגרעין

בשלב מסוים נראה היה שהאסטרטגיה עובדת. אובמה, שנואש כנראה מהסרבנות הפלסטינית וממה שהחל להתברר כתוצאות המרות של 'האביב הערבי', מוצג בסרט כמי שנסוג מהניסיון לכפות הסכם על ישראל. אבל הדרמה עוד לא הגיע לשיאה. בערך ב-2012 מעלה אובמה למרכז הבמה שחקן נוסף: איראן.

עבור נתניהו הגרעין האיראני הוא קו אדום. באותה שנה נערכה ישראל להתקפה צבאית על איראן, ונתניהו ניצל את מערכת הבחירות בארה"ב כדי לנסות ולהשיג מאובמה גיבוי לתקיפה ישראלית באיראן, תוך שהוא מנהל מתקפת ראיונות בארה"ב. המאמצים לא נושאים פרי. לא רק שאובמה לא התחייב לגבות את ישראל, הוא סירב אפילו לפגוש את נתניהו בספטמבר 2012 באו"ם. אך כאשר נתניהו נפגש עם מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, הציג זאת בבית-הלבן כהתערבות בבחירות בארה"ב.

רק כחלוף זמן התבררו הסיבות לסירוב אובמה. מסתבר בדיעבד כי לאובמה אסטרטגיה משלו בנוגע לאיראן, שאיתה ניגש לקדנציה השנייה שלו. תוך הסתרת המגעים מישראל, חתר אובמה להשגת הסכם עם איראן, הסכם שגם אם יקוים על-ידי האיראנים, בסופו יאפשר להם לפתח יכולות גרעיניות. מרגע שהתגלו השיחות הסודיות, נחצה מבחינת נתניהו הקו האדום. מכאן היחסים עם ממשל אובמה החריפו עד לשיא: נאום נתניהו בקונגרס.

גם כאן ניכר שההתנגשות היא קודם לכל בין תפיסות עולם שונות ומנוגדות. הדוברים האמריקנים בסרט רואים בהסכם עם איראן את גולת הכותרת של מורשת אובמה, פתרון סוגיות באמצעות משא-ומתן ולא באמצעות כוח, ופיוס עם העולם המוסלמי. העדויות על דבריו ופעולותיו של נתניהו בסרט מייצגים תפיסה הפוכה בתכלית: בלעדי איום ממשי בשימוש בכוח מול ישויות אלימות כאיראן, התוצאה תהיה גרועה בהכרח.

הסרט מסתיים בכך שהוא מציג את ישראל ב-2015 בתוך עימות אלים עם הפלסטינים, עם האמירה שנתניהו הוא ראש-ממשלה של מדינה מפוחדת. את מילות הסיום מקבל ארי שביט:

היה צורך עז שנשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל יעבדו יחד מתוך קרבה. העובדה שזה מעולם לא קרה, שהכל היה מרירות, חשדנות והתגוששות פוליטית, זה פרק עצוב מאוד בהיסטוריה.

כישלונו של הסרט

למרות מעלותיו והתייחסותו המרעננת לתפיסת-העולם של נתניהו, הקו-המנחה של הסרט מכשיל אותו. הכשל המרכזי שהוא לוקה בו הוא כשל הפסיכולוגיזם. בניגוד לחלקים נרחבים בתקשורת הישראלית, "נתניהו במלחמה" מודה שיש לנתניהו השקפת עולם שמרנית ריאליסטית ומנומקת – כזאת ששותפים לה מנהיגים רבים בעולם, בעבר ובהווה – אבל הוא מתיימר לעשות לה רדוקציה לביוגרפיה ולפסיכולוגיה שלו.

מרגע שמורידים את הדיון לפסים פסיכולוגיסיטיים, מאבדים את העוצמה של הניגוד בין ההשקפות, שהוא המנוע האמיתי של המחלוקת בין נתניהו לנשיאים הדמוקרטים. הרי אובמה נמצא בעימות עמוק גם מול השמרנים בארה"ב, החולקים עם נתניהו תפיסת-עולם דומה. יש לזכור גם שלאובמה לא היה רוב ממשי לעסקת הגרעין עם איראן, לא בקונגרס ולא בציבור בארה"ב. על כן, העובדה שהסרט עוסק באישיותו נתניהו ולא בהשקפתו היא לא פחות ממביכה – השמרנים האמריקנים שמסכימים איתו הרי לא גדלו בביתו של פרופסור בנציון נתניהו, שכלו אח או חפרו שוחות במלחמת ששת-הימים.

לצורך העמקת האפקט הפסיכולוגיסטי מוצג נתניהו כמעט לכל אורכו של הסרט ככועס, זועם, דרוך, וכיוצא באלו. כך גם מתארים אותו רבים מהדוברים בסרט, שם הסרט נלקח מדברים שאמר ארי שביט באותו הקשר, והדברים מתקשרים גם למשפט הסיום של ארי שביט שהוצג לעיל.

השקפתו של נתניהו, אם כן, מוצגת כתוצר של ביוגרפיה, בעוד שיריביו אינם מוצגים ככאלה. הם ביטוי לרעיונות ותקווה, הם נציגי אידיאולוגיה טהורה. זהו כמובן כשל כללי, חוסר יכולת או רצון להבין שמדובר כאן בעימות בין השקפות ולא בסכסוך בין האישיות של נתניהו למדיניות אובמה. נתניהו מול אובמה פועל כמי שמבין שהמדיניות שלו מסכנת את העולם החופשי בכלל ואת ישראל בפרט. זה עניין שכלי ואידיאולוגי, לא יצרי, רגשי, או פסיכולוגי.

הבדלי מדיניות במבחן

מכשל הפסיכולוגיזם נובע כשל מרכזי נוסף – חוסר התמודדות של הסרט עם התוצאות שהגיעו מיישום השקפות העולם השונות. הדבר ניכר, למשל, בהתעלמות של הסרט מאלמנטים מרכזיים של כישלון אוסלו, ביניהם פירוט התקפות הטרור וחשיפת האג'נדה האמתית של ערפאת. אבל יותר מכך, הסרט רחוק מלהציג באור מדויק את הכישלון המוחלט של מדיניות-החוץ האופטימית של אובמה.

בכל חזית בזירה הבינלאומית מדיניותו של אובמה התנפצה לרסיסים. בחצי-האי קרים ממשלו הפקיר את אוקראינה, בת-ברית של ארה"ב; היציאה של ארה"ב מעיראק הביאה לעליית דאע"ש; רוסיה משתקמת כמעצמה אזורית במזרח-התיכון על חשבונה של ארה"ב; במצרים עלו מורסי ו'האחים המוסלמים' במקומו של מובראכ – כתוצאה מהפניית העורף של אובמה לבן-ברית ותיק; בעיראק וסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם הכוללת שימוש בנשק כימי; איראן מתעצמת; אירופה נשטפת בפליטים; ועוד, ועוד.

אין כמעט מקרה שבו הדיפלומטיה של ממשל אובמה הצליחה להשכין שלום ורצון טוב. בכל אירוע ארה"ב נכנעה לגורמים שהפעילו כוח ושהצליחו לכפות את רצונם באמצעותו. במזרח-התיכון מתנהל מרחץ דמים שכמותו לא ראינו זמן רב. אובמה האופטימי אחראי במידה רבה מאוד לטרגדיה אנושית עצומה.

את מקרה המבחן הטוב ביותר להבדלים בין תפיסות העולם סיפק לנו ה"אביב הערבי". במאי 2011 אמר אובמה על המהפכות במדינות הערביות:

יש לי אמונה מוצקה כי כל בני האדם שואפים לדברים מסוימים: היכולת לומר את העולה על דעתך ולהשתתף בהחלטה איך תיראה צורת השלטון שלך; אמון בשלטון החוק ובצדק שווה לכולם; ממשלה שקופה שאינה גונבת מבני עמה; החופש לחיות כפי שאתה בוחר. אלה אינם רעיונות אמריקנים בלבד, אלה הם זכויות אדם, ולכן אנו נתמוך בהם בכל מקום … דיכוי רעיונות אינו מצליח אף פעם להביא להיעלמותם.

חודש לפני כן שטח נתניהו את הנובע מתפיסת עולמו, ביחס לאותה סוגיה בדיוק:

אביב העמים הערבי עלול להפוך לחורף איראני … הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות הן מאורגנות והן יכולות לאפשר השתלטות על מדינה. אם זה היה יכול לקרות באיראן, זה יכול לקרות בכל מקום.

ארבע שנים של טרגדיות בעולם הערבי מאפשרות לנו לבדוק השקפתו של מי מהשניים עמדה במבחן המציאות. אבל הסרט מתרחק מבחינה רצינית של תוצאות המדיניות האופטימית של אובמה. זה לא משרת את מטרתו, להבאיש את שמו של בנימין נתניהו בציבור האמריקני.

קרבות הבלימה של נתניהו

"נתניהו במלחמה" עשויה להיות כותרת מדויקת אם מבינים נכון את כהונותיו כראש-ממשלה בהקשר המדיני. מבט הוגן שכזה צריך לקחת בחשבון מספר אילוצים בסיסיים בשיפוט תפקודו.

ראשית, נתניהו ירש את הסכם אוסלו, הסכם מדיני שהמעצמה התומכת בישראל מעוניינת בו. עם תוצאותיו של ההסכם האומלל מתמודדת ישראל עד היום – אוסלו עיצב את יחסי ישראל והפלסטינים מחדש, בצורה שמקשה על ישראל לפעול בזירה הבינלאומית כבעבר.

שנית, בכל יום בעשר שנות כהונתו כראש ממשלה כיהן במקביל אליו נשיא דמוקרטי. גם קלינטון וגם אובמה היו נשיאים פרוגרסיביים, שניהלו מדיניות חוץ מהסוג שהמחנה הלאומי בישראל ורוב המחנה הרפובליקני בארה"ב מתנגדים לו בכל לב (אגב, בעידן קלינטון צמח אל-קאעידה ובעידן אובמה עלה דאע"ש).

שלישית, תאהבו זאת או לא, ישראל תלויה בארה"ב כבת-חסות, הן מבחינת הסיוע הצבאי ובעיקר מבחינת הגב המדיני במוסדות הבינלאומיים, שהוא הכרחי במערכת יחסי החוץ של ישראל.

רק כשבוחנים את מהלכיו של נתניהו בתוך מסגרת האילוצים הזאת ניתן לשפוט אותם כראוי. כאשר עושים כן, ומבינים את השקפתו הלאומית, ניתן להבין שבכל יום מתקופות כהונתו ניהל נתניהו קרבות בלימה וקרבות הגנה והשהיה מול נשיאים אמריקנים שהפעילו על ישראל לחצים כבירים, כדי שייכנסו להיסטוריה כמי שפתרו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כאן בדיוק נעוצה חשיבותו של הסרט. הוא מראה בפרוטרוט כיצד נתניהו מנהל בלי סוף את קרבות הבלימה וההשהיה הללו, שלא פסקו עד לרגע זה. בין הצלחותיו ניתן למנות את בלימת הסכם אוסלו בתקופת קלינטון, ואת העובדה שהמועמדים המובילים בבחירות בארה"ב, כולל הילארי קלינטון, יוצאים נגד ההסכם עם איראן וחלקם נשבעו שיבטלו אותו ביום הראשון בתפקיד.

בניגוד לקטרוג נגדו, נתניהו לא נכשל כאן. את נחישותו של אובמה בעניין ואת סמכותו כנשיא לא ניתן היה לשנות. מייקל דוראן הראה במאמר יסודי באתר 'מידה', כי האסטרטגיה של אובמה ביחס לאיראן נובעת מגישה שאימץ טרם נכנס לתפקידו. אבל למרות כל זאת, נתניהו עיצב את הדיון כך שבתום כהונת אובמה סוגיית ההסכם עם איראן תעלה לדיון מחודש.

לקרבות בלימה והשהיה יש הגיון משלהם: הם כוללים מחירים מסוימים, לעתים כואבים, שמשולמים על-מנת להגן על עמדות המפתח. הסרט מוכיח שלחיצות היד עם ערפאת והסכם חברון, ההיגיון של ההקפאה, שחרורי מחבלים ואפילו נאום בר אילן (שקבע קווים אדומים כירושלים מאוחדת, מדינה פלסטינית מפורזת, הכרה בישראל ועוד), היו חלק ממשחק דיפלומטי מושכל ומורכב, ולא ויתור או חולשה. למען האמת, קשה להאמין שמישהו אחר היה מנהל את שנות השלטון של קלינטון ומורשת אוסלו, כמו גם את כהונת אובמה, טוב יותר.

נקודה אחת בולטת בסרט. נתניהו משוכנע שהמהלכים של אובמה, הנובעים מהשקפה אופטימיסטית קיצונית, מסכנים באופן ממשי את קיומה של ישראל. ייתכן שמשום כך, נקודה שאיננה מוצגת בסרט, הוא מוביל לאחרונה מהלכים מדיניים בצורה עצמאית. למשל, ב'צוק איתן' סירב נתניהו ללחץ אמריקני לקבל את קטאר וטורקיה כמתווכות והתעקש על נשיא מצרים. זו דוגמה אחת לסדרת מהלכים של נתניהו, שנועדו לחבר ציר של מדינות במזרח-התיכון המאוימות על-ידי איראן, ציר שימלא את החלל שהותירה ארה"ב באזור.

הסרט מדגים היטב את התסכול של השמאל האמריקני מנתניהו. אין ספק שנתניהו לא מספק את מבוקשם. אבל דווקא בשל כך, בעיניים של צופה ישראלי המשתייך למחנה הלאומי, הסרט חושף את פעולתו של נתניהו בזירה הבינלאומית באור שכמעט ולא מוצג בישראל, כמי שנלחם בעקשנות ובתנאים קשים ומורכבים על מה שהוא תופס כקווים אדומים שאסור לישראל לחצות, וכמי שמתמרן בכישרון לא מבוטל בזירה הבינלאומית הקשה, ולפעמים העוינת.