מיתוס הבידוד המדיני של ישראל

מפוטין ועד דייוויד קמרון, מקנצלרית גרמניה ועד בכירי הממלכה הסעודית – כולם ודאי היו מרימים גבה אילו היו שומעים את הדברים שאמר לאחרונה שר החוץ מטעם עצמו, ח"כ יאיר לפיד.

"מצבנו הבינלאומי, מעולם, בכל תולדות המדינה – מ-1948 ועד היום – לא היה גרוע יותר" הצהיר לפיד בדרמטיות ב"כנס חירום", כשלצדו יושב שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן. "ומה שהכי גרוע", הוסיף, "הוא שממשלת ישראל מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר. הכל לא בסדר". בימים האחרונים התבטאה באותו האופן גם שרת המשפטים לשעבר ח"כ ציפי לבני. "לאנשים אולי זה נדמה היום כמו מדע בדיוני, אבל פעם לישראל היו קשרים טובים עם העולם הערבי", כתבה בדף הפייסבוק שלה. הקולות הללו מצטרפים למקהלה הקבועה באופוזיציה ובתקשורת הישראלית, החוזרים וטוענים כי מדינת ישראל מצויה צעד אחד לפני קטסטרופה דיפלומטית ובידוד מדיני. האמנם?

ובכן, אם תפנו מבטכם מזרחה, לעבר הודו למשל, תגלו מציאות הפוכה בתכלית. הנה כמה עובדות היסטוריות שצריך להכיר גם מי שלא השלים תעודת בגרות: עוד מן המחצית הראשונה של המאה העשרים התנגדו הלאומנים ההודיים להקמתה של מדינת ישראל, ומצאו בעלי ברית בקרב מנהיגים מוסלמים וערבים ברחבי העולם. מדיניות זו נמשכה גם בתקופתו של מהטמה גנדי, שאף טען כי הקריאות לבית לאומי מספקות לנאצים הצדקה לפגוע ביהודים, והטיף להם לאחר ליל הבדולח לקבל עליהם את המרה השחורה בשמחה ובהבנה. אמנם בשנת 1992 התחולל נרמול היחסים בין הודו לישראל, אך העץ החל להניב פירות רק בין השנים 2005 ל-2014, אז הפכה ישראל לספקית הנשק מספר שלוש של הודו, אחרי ארה"ב ורוסיה.

תפנית של ממש חלה מאז הושבע נרנדרה מודי לנשיאות במאי 2014: הממשל ההודי החליט שלא להסתיר עוד את הקשרים הענפים מתחת לשטיח.

היו לכך השלכות מיידיות: במהלך מבצע 'צוק איתן' דחתה הממשלה ההודית ניסיונות מצד המפלגות המוסלמיות לדון בפרלמנט על "ההרג בעזה", ומאוחר יותר היא הפתיע את כולם כאשר נמנעה בהצבעה על דו"ח החקירה של האו"ם. היחסים התחממו עוד יותר עם ביקורו של נשיא הודו פאנארב מוקרג'י בישראל. בשנה שעברה ביקר שר החוץ יעלון בהודו, ואילו השנה ביקרה בישראל שרת החוץ ההודית סושמה סווארג'. כבר מזה תקופה שקיימות שמועות נמרצות על ביקור היסטורי של מודי עצמו בישראל. הקשר המיוחד שהתפתח בשנים האחרונות בא לידי ביטוי גם בעלייה בתיירות ובהיקף המסחר בין המדינות.

הודו אינה הביטוי היחיד למגמה יוצאת הדופן שמתרחשת לנגד עינינו בימים אלה. יפן רוכשת לאחרונה שורה של חברות הזנק ישראליות, ומגדילה את היקף הסחר עם ישראל לאחר שנים ארוכות שבהן היחסים בין המדינות נשמרו על אש נמוכה. השינוי החל עם ביקורו של נתניהו ביפן במאי 2014, ונמשך עם ביקורו של ראש ממשלת יפן שינזו אבה בישראל בינואר 2015. על-פי נתוני לשכת הסחר, בשנה האחרונה הגיע הייצוא ליפן לסכום של 770 מיליון דולר, שמורכב ברובו מטכנולוגיה, ציוד מעבדות ותרופות, והייבוא נאמד בסכום של 1.3 מיליארד.

התהפוכות בשוק הנפט ושבירת המונופול הערבי עשו את שלהם, ויפן כבר לא חוששת יותר להרגיז את ספקי האנרגיה שלה. "היפנים הבינו סוף סוף שיש "ואדי סיליקון" במזרח-התיכון, שמתחרה ב"עמק הסיליקון" של קליפורניה, והם לא רוצים להישאר מאחור" אמרה ורד פרבר, מנהלת מכון אסיה ל-Times of Israel. "לקח להם זמן לגלות זאת, אבל סוף סוף הם התחילו להבין שלישראל יש כנראה את מה שהם צריכים כדי לשמור על כלכלה דינמית וצומחת".

מדינה מוחרמת ומוקצה הם אומרים? מבט חטוף ביומן הפגישות של ראש הממשלה מלמד אחרת: רק בשבועיים האחרונים הגיעו ללשכתו משלחת בריטית בראשות שר הקבינט הבריטי, מנכ"ל חברת מייקרוסופט העולמית סאטיה נאדלה, ראש ממשלת בולגריה בויקו בוריסוב ונשיא רומניה קלאוס יוהאניס. בכנסת הוקמה שדולת אפריקה-ישראל, בנוכחות שגרירים אפריקניים רבים. הנושאים הנידונים מגוונים: מכלכלה ועד טכנולוגיה, ממדע ועד מלחמה בטרור. מה חסר? ניחשתם לבד.

אסטרטגיית הבריתות

למרות שישנם עוד אתגרים, אפשר לקבוע כי לא רק שמצבנו המדיני אינו גרוע, הוא אפילו טוב. והייתי מעז לומר – טוב מאוד. "מצבה הגאו-פוליטי של ישראל כיום הוא כנראה החזק ביותר בכל תולדותיה של המדינה" כתב לפני זמן קצר פרופסור פול שַאם, מנכ"ל מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד, באתר Real Clear Politics. את הקביעה הזו הוא מבסס על סמך מספר התפתחויות מן השנים האחרונות. בראש ובראשונה: "המדינות הסוניות החשובות ביותר באזור רואות בישראל כבת ברית דה-פקטו. זה כולל את ערב הסעודית, מצרים, נסיכויות המפרץ העשירות, וכמובן, את ירדן". מי שמכיר את ההיסטוריה של ישראל מבין היטב כי זוהי התפתחות מדהימה, לא פחות.

את דבריו של שַאם ניתן לגבות בראיות רבות. לדוגמה, ממש באותו יום שבו לפיד קונן על מצבנו הבינלאומי, קיבל בירושלים ראש הממשלה נתניהו את השגריר המצרי הנכנס, שפתח מחדש את השגרירות בישראל לאחר נתק של שנים. מאז עלה לשלטון הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, התחממות היחסים עם מצרים, גלויה לעין כל. "אני מדבר הרבה עם נתניהו" חשף א-סיסי בשנה שעברה. מספר חודשים לאחר מכן קרא הנשיא המצרי להרחיב את הסכם השלום למדינות ערביות נוספות, עובדה שוודאי לא נעלמה מעיני לפיד – הרי הוא עצמו שיבח את ההתבטאות. ובוועידת הנשיאים שנערכה בחודש שעבר, כך דיווח כתב מקור ראשון צביקה קליין, סיפרו אישים בכירים לראש הממשלה כי במהלך פגישתם עם א-סיסי אמר להם זה האחרון כי "נתניהו הוא מנהיג בעל כוחות עצומים, שמסייעים לו לא רק להוביל את מדינתו, אלא יכולים גם לקדם את האזור כולו ואת העולם".

אמנם, הרחקתו של חבר הפרלמנט המצרי שהזמין את שגריר ישראל לארוחה בביתו מלמדת כי המשקעים עדיין קיימים: אחרי הכל, במצרים עדיין רווחות מגמות אנטישמיות ותמיכה רחבה ב'אחים המוסלמים' ובסלפים הקיצונים. אלא שבדומה לתהליך ההתקרבות בין מדינות המפרץ לישראל (ראו להלן), הממשל המצרי מבין כי יש לו אינטרס בשיתוף פעולה עם ישראל, הן במישור הכלכלי והן במלחמה באסלאם הג'יהאדיסטי בחצי-האי סיני וברצועת עזה. ושלא כמו תחת ממשלו של מובארכ, חמאס הפך לאויב מובהק מבחינת המצרים. הוא מואשם במעורבות בחיסול התובע המצרי הכללי, ועל מלחמתו של א-סיסי במנהרות אין צורך להרחיב. ישנם גם סימנים לכך שהמשטר מנסה לשנות את זרמי העומק בחברה המצרית: כך למשל בחודש הרמדאן האחרון שודרה במצרים סדרה המגוללת סיפור אהבה בין מוסלמי ליהודייה. עוד דווח בחודש שעבר על ספר היסטוריה חדש במערכת החינוך המצרית, הכולל לראשונה פרק על הסכם השלום שנחתם בקמפ דיוויד.

האיום המזרחי מצד דאע"ש מקרב גם בין ירדן לישראל. הביטויים לכך צפים ועולים מדי פעם על פני השטח, כמו למשל באירוע שהתרחש בשנה שעברה, כאשר ישראל שלחה מטוסים ללא טייס לגבול הסורי של ירדן כדי לאסוף מודיעין. בערך באותו הזמן העבירה ישראל 16 מסוקי קוברה לצבא הירדני, כך על-פי מקורות זרים. כמו במצרים, גם בירדן מצויים משקעים עמוקים כלפי ישראל. וכמו במצרים, המנהיגות הירדנית מנסה לשנות או לפחות למתן את המגמה. ניתן להבחין בכך, למשל, בהחלטה ההיסטורית שקיבל המלך עבדאללה לפני כשנה, כשהכניס את שמה של ישראל למפות ולספרי הלימוד בממלכה. רק באוקטובר האחרון התקבל מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד בירדן, והשתתף בכנס 'הארגון לשיתוף פעולה וביטחון באירופה', בנוכחות שרי חוץ ערביים ממדינות שונות.

במאמר מוסגר, אפשר כעת להבין מדוע ממשלת ישראל (לפחות ברובה) מתעקשת לשמור על הסטטוס קוו בהר הבית. כידוע, עבדאללה שולט על מדינה שבה מעל ל-85% ערבים פלסטינים. כל ויתור מצדו על הר הבית עלול להוביל למהומות ותסיסה פנימית, שעלולה אף להתפתח להפלת המשטר. לישראל יש אינטרס בקיומה של ממלכה יציבה, המצויה בקשרים ביטחוניים וכלכליים עמה, וששומרת על גבולה המזרחי. עם כל הצער שבדבר, כאשר בוחנים את התמונה הגדולה, ההגבלות על יהודים בהר הבית הן מחיר נמוך יחסית לאלטרנטיבה.

חשוב לזכור כי כל התהליכים הללו אינם מתרחשים מתוך איזושהי קרבה רעיונית או יחסים אישיים חמים שהתפתחו בשנים האחרונות – מדובר במדיניות מחושבת הנובעת מתוך הצטלבות אינטרסים. "זה קורה בעיקר בגלל החששות המשותפים מאיראן", מסביר פרופסור שאם, "אך באותה מידה גם מחלחול החשש מהתמוטטות המדינה ותנועות אסלאמיות מיליטנטיות כגון אל-קאעידה והמדינה האסלאמית. המדינות הכושלות של סוריה, עיראק, לוב ותימן משמשות כתמרור אזהרה יום-יומי מפני סכנת חוסר היציבות". אירועי "האביב הערבי" היוו טראומה עמוקה עבור המשטרים המסורתיים.

מתקרבים למדינות המפרץ

על רקע זה, מעגל היחסים עם מדינות ערב התרחב הרבה מעבר למדינות שאיתן יש לנו הסכם שלום. השילוב בין איום הטרור הג'יהאדיסטי לבין התעצמותה של איראן השיעית הוביל אותנו לספה של תקופה מיוחדת; תקופה שבה התהפוכות הגאו-פוליטיות המתרחשות ברחבי העולם, ובמזרח-התיכון בפרט, פותחות בפני מדינת ישראל דלתות חדשות. אט-אט היא הופכת למעצמה אזורית יציבה, מחוזרת יותר ומבוקשת יותר; יחסים שבעבר הלא רחוק נראו כדמיוניים או התקיימו רק במחשכים, יוצאים לאור בהדרגה.

ישראל זנחה למעשה את השאיפה להסכמים מדיניים עם מדינות ערב, ועברה לאסטרטגיה של בריתות אד-הוק. היתרון המובהק בשיטה זו הוא, שאף אחד מהצדדים לא צריך לוותר על שום דבר, ועדיין יכול לשתף פעולה עם השני בנושאים ספציפיים. בריתות גם אינן כובלות את הצדדים לצד שלישי או בינלאומי. והכי חשוב – פרטיהן אינם מפורסמים, מה שמאפשר מרווח תמרון מדיני לא מבוטל.

הנה, רק לפני כשלושה שבועות תועדה לחיצת יד היסטורית בין שר הביטחון משה יעלון לנסיך הסעודי תורכי אל-פייסל, מי שכיהן בעבר כמנהל סוכנות המודיעין הסעודית (בתמונה למעלה). אירוע זה התרחש בכנס הביטחון הלאומי במינכן, מיד לאחר שיעלון סיפר על פגישות בדלתיים סגורות וערוצי תקשורת עם מדינות ערב ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. בעידן שאחרי הסכם הגרעין והרהביליטציה של משטר האייתוללות, שיתוף הפעולה המתהדק בין סעודיה לישראל הפך לסוד גלוי.

"ישראל יכולה לתקשר כיום כמעט עם כל מדינה ערבית" אמר גולד בינואר האחרון בכנס ה-INSS, יום אחרי שדווח על פגישה שהתקיימה באבו דאבי בין שר האנרגיה יובל שטייניץ לבכירים מאיחוד האמירויות. בחודש נובמבר האחרון היה גולד עצמו באבו דאבי במטרה לסלול דרך לפתיחת נציגות בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מתחדשת, הממוקמת שם. כזכור, לפני קצת פחות משנה, רגע לפני שהתמנה למנכ"ל משרד החוץ, השתתף ד"ר גולד בכנס בוושינגטון יחד עם הגנרל הסעודי בדימוס אנואר אשקי, המקורב לבית המלוכה הסעודי. לאחר הכנס אמר גולד לחדשות 10 כי "למדנו להבין שיש המון אינטרסים משותפים. לאור מה שקורה באיראן, יש לישראל וערב הסעודית גישות יותר דומות מבעבר".

היריבות בין ארצות המפרץ לאיראן משתלבת היטב עם האינטרס הישראלי, וכבר מניבה פירות. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא המהלך האחרון של מועצת שיתוף הפעולה של ארצות המפרץ (GCC), אשר הכריזה על החיזבאללה כארגון טרור. צעד זה בא לאחר שסעודיה כבר עצרה מימון של תוכנית ביטחון בלבנון בשווי של כ-4 מיליארד דולר, על רקע הסיוע של נסראללה לשימור שלטונות של אסד בסוריה. בימים האחרונים התבשרנו כי החלטה זו התקבלה ברוב קולות גם בליגה הערבית עצמה. בעמדת המיעוט של המתנגדים נותרו רק סוריה ועיראק, שתי מדינות שבהן זרועו של התמנון האיראני נעוצה עמוק.

מבחינת הציר הסוני, אותו מובילה סעודיה, אין דיאלוג עם איראן. היא נתפסת בעיניו כאיום קיומי, וככוח השואף לערער את מעמדו ולהשיג הגמוניה אזורית. הניסיון האמריקני להסביר לסעודים שהם טועים בהתנגדותם לאיראן מתנפץ אל קרקע המציאות. כפי שניתן להבחין במאמר שפרסם אתמול הנסיך אל-פייסל, סעודיה מבינה היטב כי ארה"ב זנחה את הברית ארוכת השנים בין המדינות, וההתנשאות של אובמה רק מוסיפה דלק למדורה. ובוואקום הזה שנוצר, משתלבת, בין השאר, גם ישראל. "ישראל הפכה לחלק אינטגרלי מהסטטוס קוו האזורי", קובע פרופסור שאם. "ממשלות ערב רוצות עתה יציבות יותר מכל דבר אחר, וכך גם ישראל… אף מדינה ערבית לא תרוויח עכשיו מהיעלמות ישראל".

במאמרו מסביר שַאם כי דווקא עכשיו הוא הזמן להגיע להסדר עם הפלסטינים ולוותר על השטחים שנכבשו ב-67', וכתוצאה מכך מעמדה של ישראל באזור רק יתחזק. בנקודה זו הוא טועה, כמובן. אם תקום עתה מדינה פלסטינית היא רק תגביר את אי היציבות באזור, וקרוב לוודאי תוצף בפליטים עניים מכל רחבי המזרח התיכון – מצב שבו ממשלות ערב לא באמת מעוניינות בו, לפחות לא בעת הזו.

מעבר לכך שעצם הקשרים האינטנסיביים עם מדינות הציר הסוני מוכיחים עד כמה הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך למשני בעיניהן (עובדה שלא נעלמה גם ממאמרו של שאם עצמו), הדבר ניכר בבירור גם מהעיתונות והתקשורת המקומית. ההתבטאות האחרונה והחריפה מכולן הופיעה בשבוע שעבר ביומון הסעודי אל-ג'זירה. "האויב הפרסי הוא בדרגה ראשונה, והאויב הציוני הוא בדרגה שנייה. עלינו להציג אמת זו ישירות, ומבלי להתחנף לאף אחד, בפני כל מי [שמנסה] לסחוט אותנו עם הסיפור שישראל היא האויבת הראשונה של הערבים ושאיראן תומכת בנו בעניין הפלסטיני" כתב העיתונאי הסעודי מוחמד אא'ל אל-שיח'.

נכון, העניין הפלסטיני היה העניין הערבי הראשון במעלה לאורך ההיסטוריה, ושחרור ירושלים מעול הכיבוש הישראלי היה ללא ספק העניין הראשון במעלה אצלנו, ושום ענין אחר לא היה חשוב ממנו. אולם כעת, ולאור השאפתנות הפרסית – שלמענה מעמידה ממשלת איראן המוסלמית הקיצונית את כל משאביה ומגייסת את כל כוחותיה ויכולותיה – האויב הפרסי קודם, וחייב שיהיה קודם, לסכנה הישראלית. לדוגמה, כאשר [נשיא עיראק לשעבר], סדאם [חוסיין] פלש לכווית, כבש את אדמתה, הפקיע את ריבונותה וסיפחה לעיראק, מבחינת הכוויתי – האויב הראשון שלו ושלנו, בני המפרץ, לא היה ישראל, אלא עיראק של סדאם [חוסיין]. יתרה מכך, איני מתבייש לומר שכל אחד מבני המפרץ, ובפרט הכוויתיים, אשר בראש סדר העדיפויות שלו אז היה שחרור פלסטין על פני שחרור כווית מציפורני הכובש העיראקי נחשב לבוגד מובהק.

זהו אינו עוד פובליציסט מן השורה, מסביר ד"ר נחום שילה, מומחה למדינות המפרץ. "שמו של העיתונאי – מחמד אא'ל אל-שיח' – משמעותי ביותר. משפחת אא'ל אל-שיח' היא המשפחה המרכזית באליטה הדתית הממסדית הסעודית. זו משפחה שאנשיה הנם צאצאים של מייסד האסכולה הווהאבית – השיח' מחמד בן עבד אל-ווהאב. משפחה זו הולכת יד ביד עם שליטי בית סעוד כבר מאמצע המאה ה-18". עובדה זו יכולה להעיד על הלך המחשבה בצמרת הסעודית בימים אלה.

התחליף הרוסי

בהתחשב ביחסים הטובים (והצבאיים) שהיו בעבר בין ישראל לטורקיה, אפשר לראות ההידרדרות היחסים כהרעה במצבנו המדיני. מפעם לפעם נשמע כי הושגה איזושהי פריצת דרך בהסכם פיוס, אך התנייתו ב"הסרת המצור על עזה", כפי שדורשים הטורקים, והעובדה שטורקיה משמשת בסיס לחמאס ודאי אינן תורמת לקידומו. חשוב גם לזכור כי קיימים שורה של שיקולים שמקשה עוד יותר על התמרון המדיני בגזרה זו, ושישראל היא רק גורם זניח בהן: טורקיה עומדת במרכז הסבך שבין איראן, סוריה, הפליטים, דאע"ש הכורדים והאירופים.

אך על-אף הנתק ביחסים הרשמיים, מהנתונים הרשמיים ניכר כי היקף הסחר מצוי במגמת עליה. שיתוף פעולה כבר קיים בתחומים מסוימים, גם ללא הסכם פיוס רשמי. ניתן לשער כי הוא גם יגבר ברגע שהגז יתחיל לצאת ממעמקי הים. ועדיין, בשורה התחתונה ובהתחשב בנסיבות הקיימות, הסיכויים להסכם רשמי די נמוכים, והסיבה לכך נעוצה במשתנה קרדינלי, שעליו אי אפשר לפסוח כאשר עוסקים במצבה המדיני של ישראל – רוסיה.

בימים אלה קיימת מתיחות של ממש בין טורקיה לרוסיה, בעוד היחסים והתיאום שבין ישראל למוסקבה רק הולכים ומתהדקים סביב המעורבות בסוריה, אך לא רק. כפי שניתח היטב העיתונאי בן כספית, בבחירה שבין ארדואן לפוטין – לישראל יש סיבה טובה לבחור דווקא בזה האחרון. למרבה הצער, לאחר החתימה על הסכם הגרעין וכל המתלווה אליו, בכל הנוגע לאיום האיראני הרוסים יכולים להניב עבור ישראל תוצאות טובות יותר מאשר ארה"ב. ישראל רואה סיכוי גבוה יותר שפוטין ירסן את איראן וחיזבאללה, מאשר שאובמה יעשה זאת.

דוגמה אחת לכך התרחשה אך לאחרונה, כאשר על-פי דיווחים זרים הצליחה ישראל לעכב את עסקת טילי ה-S-300 בין רוסיה לאיראן, לאחר שהציגה ראיות מודיעיניות לרוסים המוכיחות כי האיראנים מעבירים לחיזבאללה ציוד רוסי חדיש. אם נכון הדבר, הרי שמדובר בהישג עצום שמעיד על טיב וחשיבות היחסים עם פוטין בעידן שבו ארה"ב מתכנסת לתוך עצמה.

להידוק היחסים עם הדוב הרוסי ישנן גם, כמובן, משמעויות כלכליות: משנת 2000 ועד היום עלו היקפי הסחר בין ישראל לרוסיה במאות אחוזים, ובחודש שעבר הוכרז כי רוסיה מתכננת לחתום על הסכם סחר חופשי עם ישראל "בעתיד הקרוב ביותר". עובדה זו חשובה מכיוון שקשרים כלכליים ומדיניים שזורים היטב זה בזה. וכאן אנו מגיעים לנקודה הבאה.

כלכלה חזקה כנכס אסטרטגי

כפי שאנו מרבים לציין במידה, בניגוד לתמונה השחורה המצטיירת בתקשורת הישראלית, הכלכלה הישראלית במצב טוב יחסית. "הודות למדיניות כלכלית זהירה, מדינת ישראל צומחת בשיעורים גבוהים יותר מרובן המכריע של מדינות ה-OECD כבר למעלה מעשור. שיעור התעסוקה עולה, האינפלציה נמוכה, והמאזן הפיננסי של הממשלה במצב טוב" – כך נפתח דו"ח ה-OECD שהוגש אך לאחרונה לממשלת ישראל, שסוקר בהרחבה על-ידי עמיתי בעז לוי. יש לכך השלכות חשובות גם על מצבנו הגאו-פוליטי: חוסנה הכלכלי של ישראל משפיע באופן ישיר על חוסנה המדיני.

"אף שבמונחים טריטוריאליים שטח הארץ קטן, ישראל כבר אינה מדינה קטנה" פרטה לאחרונה בגלובס ד"ר אסתר לוצאטו, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן גוריון, "בפרמטרים הרלבנטיים לעידן הגלובלי, ישראל היא מדינה בעלת משקל סגולי גבוה – כלכלית, טכנולוגית, דמוגרפית וצבאית":

מבחינה כלכלית, ישראל רשמה בעשור האחרון קפיצת מדרגה משמעותית. מתל"ג לנפש של 15,600 דולר בשנת 2002, ל-37,550 דולר בשנת 2015 – פי-2.5 תוך 13 שנה. וזה ללא תגליות הגז ותוך גידול דמוגרפי ניכר, שבדרך-כלל מצמצם את הגידול בתל"ג לנפש.

למספרים הללו יש משמעות פוליטית עצומה. לראשונה בתולדותיה, ביצועיה הכלכליים של ישראל (על-פי שנתון האקונומיסט – "העולם בשנת 2016"), דומים לאלה של המעצמות התעשייתיות האירופיות – צרפת, בריטניה וגרמניה. ישראל מקדימה את צרפת עם תל"ג של 36,070 דולר לנפש (ונזכיר כי בין השנים 2007-2004 התל"ג הצרפתי היה כפול משל ישראל), וקרובה לזה של גרמניה שהתל"ג שלה הוא 39,640 דולר לנפש.

מדינות רבות בעולם מכירות בכך, ומבקשות למקסם את פוטנציאל היחסים עם ישראל. שימו לב לאירוע שהתרחש שלשום בדרום אפריקה, חללית האם של תנועת החרם הבינלאומית. משלחת ישראלית – שוב, בראשות דורי גולד – נפגשה עם בכירי הממשל במדינה, לראשונה מזה כעשור. הם לא דיברו על כך שדרום אפריקה ארחה לאחרונה את ח'אלד משעל ובכירי החמאס; הם לא הזכירו את תמיכתה של ישראל במשטר האפרטהייד. במקום זאת, הם שוחחו על העתיד, על שיתוף פעולה בתחום הטכנולוגיה, החקלאות וטכנולוגיית המים.

אך לא זו בלבד, ממשיכה לוצאטו: "גם לתגליות הגז בחופי ישראל יש משקל נכבד בכוחה האזורי המתעצם; וכנראה שגם יש לנו מרבצי נפט גדולים, שרובצים מתחת לשכבת הגז. הגז הוא כיום משאב מדיני לא פחות משהוא כלכלי, ומהווה מכפיל כוח במציאות המשתנה של האזור".

הנה למשל שני הישגים מדיניים חשובים, המתאפשרים ולו מעצם הפוטנציאל שבהפקת הגז לחופי ישראל. הראשון: חיזוק הקשרים הכלכליים עם ירדן, באמצעות אספקה של גז טבעי ללקוחות פרטיים ולחברת החשמל הירדנית. הצינור הראשון יתחיל לפעול כבר ב-2017 ממאגר הגז 'תמר', כך דווח בימים אלה, כאשר הצפי הוא לצינור נוסף ממאגר 'לוויתן' המיועד לפעול החל משנת 2019. חוזה בשווי עשרות מיליארדי דולרים ומינוף מדיני יוצא דופן מעוכב כבר שנים בשל ההתנגדות החריפה והקשיים שמערימים על מתווה הגז.

הישג מיוחד נוסף שנרשם לזכותה של ישראל, וכמעט ולא זכה לסיקור תקשורתי, התרחש בסוף חודש ינואר האחרון: ראש הממשלה נתניהו, נשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס וראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס התאספו יחד בניקוסיה וגיבשו ברית אזורית חדשה, שתגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני בין המדינות, בעיקר בכל הקשור לגז ואנרגיה. הנושא המרכזי בשיחות היה הנחת צינור גז מישראל ליוון וקפריסין, שמשם ימשיך את דרכו לאירופה. מדובר במיזם שאפתני וחשוב, ששכרו בצדו. זוהי דוגמה טובה שמבהירה כיצד שיתוף פעולה שנוצר על בסיס כלכלי, קוצר בסופו של דבר הישגים גם במישור המדיני.

על-פי רשומה שפרסמה פזית רבינא במקור ראשון (19.2.16), יוון החלה כבר להוכיח את עצמה כבעלת ברית אל מול הלחצים של האיחוד האירופי. עוד לפני שגובשה הצעת החלטה בנוגע לעמדת האיחוד ביחס להתנחלויות, גורמים רשמיים בישראל כבר החלו להפעיל מהלכים נגד סעיף שנועד "לבדל בין ישראל לבין השטחים הכבושים על ידה". העובדה שיוון הייתה היחידה מבין 27 מדינות האיחוד שקיבלו בסופו של דבר את הנוסח העלתה את ההשערה כי היא זו שמסרה את המידע לישראל. יתרה מכך, לא זו בלבד שהנציג היווני דרש להסיר את הסעיף הזה לחלוטין, "הוא גם דרש התייחסות רחבה יותר למעשי הטרור נגד ישראל". זהו אינו דבר מובן מאליו. יוון תמכה בפלסטינים באופן מסורתי, ובראשה עומד כיום ראש ממשלה קומוניסט, הרחוק מנתניהו בדעותיו כרחוק מזרח ממערב.

האתגר האירופי

למרות זאת, חשוב לזכור שלישראל אין באמת אלטרנטיבה לקשרים עם מעצמות המערב. מעבר לשותפות הערכית והאידאולוגית עם הדמוקרטיות הגדולות, לישראל יש גם תלות מדינית ברורה בארצות-הברית, המעצמה הגלובלית היחידה כיום. בנוסף, המערב הוא עדיין היעד העיקרי של ישראל בכל הנוגע לסחר כלכלי, ולכן אין לו תחליף אמיתי בעתיד הנראה לעין.

ראשית, מפני שעם כל הכבוד לארצות המפרץ, לסין, להודו ולמזרח בכלל, באופן כללי קשה לעשות עסקים במזרח. על כך מסכימים שורה של מומחים שאיתם שוחחנו: לחברות ישראליות קשה מאוד לפעול בשווקים הללו, מכיוון שמדינות רבות במזרח מעוניינות לשמור את הייצור במדינה, בדגש על סין והודו. בנוסף, הסביבה הרגולטורית מאוד לא בטוחה. שלא כמו במערב, בסין למשל אין כבוד רק לזכויות יוצרים ופטנטים, ובמידה וקיים סכסוך משפטי, אין בוררות בינלאומית שיכולה לסייע. לכן, רוב הייבוא והייצוא שלנו באסיה הוא טכנולוגי וצבאי. לעומת זאת, באירופה הסחר מתרחב גם לחקלאות, מזון ופיננסים.

הגרף הבא מספק אינדיקציה לכך. על-פי הנתונים הזמינים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק בתקופה האחרונה שבין נובמבר 2015 לינואר 2016 "יבוא הסחורות (למעט יהלומים) הסתכם ב-17.1 מיליארד ש"ח. 42% מהיבוא היה מארצות האיחוד האירופי, 15% מארצות הברית, 27% מארצות אסיה ו-16% הנותרים מקבוצת יתר ארצות העולם. יצוא הסחורות (למעט יהלומים) הסתכם ב-14.4 מיליארד ש"ח. מסך יצוא הסחורות, היצוא לארצות האיחוד האירופי היווה 33%, הייצוא לארצות הברית 26%, היצוא לארצות אסיה 21% , ו-20% הנותרים ליתר ארצות העולם". יש לציין כי המספרים אינם כוללים יבוא ביטחוני, וייבוא וייצוא שירותים (נתונים שיתפרסמו במאזן השנתי בחודש הבא), אך התמונה הכללית ברורה.

לאור הדברים הללו, ברור שעל אף הלחצים המדיניים התכופים, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על הזירה האירופית. עתה נותרת אפוא השאלה כיצד מתמודדים איתה, ובאילו כלים. אם בוחנים את המצב לעומק, מגלים שגם כאן יש עם מה לעבוד.

במדינת ישראל אוהבים לדבר הרבה על תנועת החרם הבינלאומית, ה-BDS, ועל הרוח האנטישמית המסוכנת שהיא נושאת עמה לכל קצוות עולם. אמנם, פגיעתה רעה, והיא משליטה טרור תודעתי שיש להילחם בו. אך האמת היא שביחס למטרותיה המקוריות, תנועה זו נידונה מראש לכישלון, וההצלחות שלה מועטות מאוד לעומת הרעש הגדול שהיא עושה. כפי שנכתב לא מזמן במאמר מערכת בוושינגטון טיימס, ישראל, בניגוד לתנועת ה-BDS היא מדינה יצרנית. וכדי לפגוע בה צריכה תנועת החרם לגרום לכך שמיליוני אנשים ברחבי העולם יוותרו על מזון, טכנולוגיה, מותרות ואפילו על מים, מה שכמובן לא יקרה. מתוך עשרת מוצרי הייצוא המובילים של ישראל, רק שניים הם מוצרים שנמכרים לצרכן הפרטי, ובשל כך פגיעים לחרמות: תרופות וציוד רפואי. האם יש אדם שפוי בעולם שיבחר לוותר עליהם למען סבלו של העם הפלסטיני? הרשו לנו להטיל ספק גדול בכך.

אתגר גדול יותר הניצב בפתחה של מדינת ישראל הוא הניסיונות החוזרים ונשנים של מדינות המערב לכפות על ישראל והפסלטינים הסכם שלום. הפעם, את התבשיל הדלוח מכינה לנו צרפת, בשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי והבית הלבן. הרעיון הוא לכנס וועידה בינלאומית שתוביל תמיכה במשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים, ולבסוף לערוך ועידת שלום בינלאומית בחודש יולי. פריז כבר איימה בגלוי בהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית או בהחלטה במועצת הביטחון של האו"ם במידה והמהלך לא יצלח. "יש עלינו את החובה לפעול למען פתרון שתי המדינות" הסביר שר החוץ היוצא לורן פביוס. עם זאת, מחליפו בתפקיד, ז'אן מארק איירו, כבר מיתן את הטונים ואמר כי במידה והתהליך יכשל, צרפת "לא תכיר באופן אוטומטי" במדינה פלסטינית. בינתיים בירושלים נותרו פסימיים.

לצרפת אין חיבה מיוחדת כלפי הפלסטינים. "הממשל של פרנסואה הולנד רואה את עצמו מושקע עמוקות במזרח-התיכון" מסבירה העיתונאית פזית רבינא במאמרה המצוטט לעיל. "עסקאות הנשק הגדולות עם סעודיה ועם מדינות המפרץ, השותפות הפעילה בקואליציה הבינלאומית נגד דאע"ש בסוריה וההתנגדות החריפה להמשך כהונתו של נשיא סוריה אסד בכל קונסטלציה עתידית" – כל אלו מרכיבים את הסיבה האמיתית שמאחורי המהלך המדיני הצרפתי. "באליזה מעריכים כנראה כי צעד כזה יחזק את העמדה הצרפתית בכל אחת מהזירות המזרח-תיכוניות". על כך אפשר להוסיף את הלחץ המוסלמי והלא-מוסלמי מתוך צרפת עצמה. ההתעסקות בסוגיה הפלסטינית כמעט ולא גובה מחיר מהשלטון הצרפתי השמאל-סוציאליסטי, ולעומת זאת הוא מרוויח נקודות אלקטורליות בקרב אוכלוסייה של כ-7 מיליון מוסלמים במדינה.

דיפלומטיה חכמה

על מנת להתמודד הפעם עם הרעה החולה הזו ישראל צריכה לצלול עמוק אל תוך היבשת ולהבין את המערכה האירופית לפרטיה. היא חייבת לתמרן בחוכמה באמצעות דיפלומטיה מתוחכמת ולהפעיל את מנופי הלחץ שקיימים לרשותה. ויש כאלו. בקרב מדינות הלאום האירופאיות ישראל יכולה למצוא אוזן קשבת והרבה גורמים שמעוניינים בשיתוף פעולה. ולא רק בארצות כמו צ'כיה שעומדת לצד ישראל כבר שנים ארוכות. הדוגמה הבולטת ביותר היא גרמניה: יחסי הסחר בין ישראל לבינה עמדו בשנת 2013 עמדו על היקף של למעלה מ-6 מיליארד דולר בשנה.

אם מוסיפים לכך את ההיסטוריה של המדינות, ברור מדוע גרמניה מתנגדת לקבלת את המלצות האיחוד לסימון מוצרים ישראליים וסימון גבולות חד-צדדי. לצד אתגר המהגרים העצום שאיתו מתמודדת גרמניה בימים אלה, ואולי גם את התפיסה המפוכחת כי מדינה פלסטינית שתערער עוד יותר את האזור יכול לייצר עוד מאלו, ניתן להבין את הרקע להתבטאות יוצאת הדופן של הקנצלרית מרקל, שאמרה לאחרונה ביחס למשא-ומתן עם הפלסטינים כי "אין ספק שזה לא הזמן לצעדים גדולים קדימה". הביקור האחרון של נתניהו במדינה הותיר סך הכל רושם טוב ומעודד, ואת המגמה הריאליסטית הזו יש להמשיך ולמנף באמצעות העמקת שיתופי הפעולה.

מערכת יחסים דומה קיימת גם בין ישראל לבריטניה. האנגלים מאוד לא נלהבים מההמלצות האנטי-ישראליות של האיחוד האירופי, בלשון המעטה. הנה למשל, רק לפני כשמונה חודשים הכריז שר הכלכלה הבריטי סאג'יד ג'אוויד כי אינו מאמין בחרמות "וכך גם, אני גאה לומר זאת, מפלגתי, ראש הממשלה ואף רוב תושבי ארצי". ג'אוויד יצא בחריפות נגד החלטת מועצת הסטודנטים הבריטית להחרים את ישראל והצהיר כי יעשה ככל יכולתו על מנת להרחיב את המסחר עם ישראל. וכמו בגרמניה, כך מעיד שר הכלכלה, "השנים האחרונות היו תור זהב עבור העסקים האנגלו-ישראלים". היקף הסחר בין המדינות עומד על כ-6.9 מיליארד דולר בשנה, וג'אוויד מעריך כי הוא עוד יגדל. קצרה לנו היריעה, אך כדאי לקרוא את הדברים שאמר על מדינת ישראל במקור. מחמם את הלב.

ואם יש משהו שהבריטים אוהבים, הרי שזה לתקוע לצרפתים אצבע בעין. כמו במקרה של מרקל, המפלגה השמרנית הבריטית והעומד בראשה דייוויד קמרון הם פרטנר שאפשר לעבוד איתו. ולא רק – ברחבי אירופה ניכרת עלייה משמעותית בכוחן של מפלגות הימין הפופולרי, שרבות מהן אוהדות מאוד את ישראל. המפלגות הללו שולחות נציגים לפרלמנט האירופי, ואם לשפוט על-פי המצב כיום ביבשת, לפחות בחלק מהמדינות הן גם יתפסו את השלטון בעתיד הלא רחוק. אין הכוונה למפלגות רדיקליות וניאו-נאציות. הימין הפופולרי מקפיד מאוד לנקות משורותיו חברים אנטישמיים, ומחזיק בעמדות שרוב אזרחי ישראל ודאי יוכלו להזדהות איתן. כך היא מפלגת החירות האוסטרית, מפלגת השוודים הדמוקרטים, מפלגת יוקי"פ באנגליה ועוד.

אם כן מתברר כי גם באירופה, ישראל רחוקה מלהיות מבודדת. יש לה ידידים רבים וכלים רבים שניתן להשתמש בהם על מנת לקדם את האינטרס הישראלי, אפילו אל מול כוחות חזקים כמו צרפת.

ממתינים לנשיא האמריקני הבא

אפשר להמשיך ולהרחיב עוד ועוד על הקשרים הענפים של מדינת ישראל, וכל יום שעובר נושא עמו בשורות חדשות. אך כמובן שאי אפשר להשלים מדינית של ישראל מבלי להתייחס ליחסים עם ארצות-הברית.

במבט לאחור ניתן לקבוע כי את חיבתו של אובמה היה קונה ראש ממשלת ישראל אך ורק באמצעות ויתורים לפלסטינים והתרפסות בפני הממשל האמריקני, בין אם היה זה נתניהו, הרצוג או לפיד. בשורה התחתונה, אסטרטגיית בר אילן של נתניהו עבדה עד כה בהצלחה. ישראל צלחה כמעט כהונה כפולה של אחד הנשיאים העוינים ביותר שהיו לאמריקה ללא נסיגות כלל. המבקרים טענו כי הוא בסך הכל משמר את המצב הקיים, אך צריך לזכור שבמצב זה, שימור המצב הקיים כלל לא מובן מאליו.

ואם בפרופורציות עסקינן, הקורא יאיר לפיד זוכר וודאי כי עברנו כברת דרך לא קטנה מאז אמברגו הנשק של אמריקה ובריטניה במלחמת העצמאות, ועד ישראל 2016 שבה סגן נשיא ארה"ב מגיע בעצמו לירושלים כדי להפציר בנו לחתום על עסקת נשק בשווי של 5 מיליארד דולרים בשנה. שיתוף הפעולה הצבאי נמשך גם הוא בכל הכוח. הביקור הראשון שערך הרמטכ"ל האמריקני, ראש המטות המשולבים הגנרל ג'וזף דנפורד, מחוץ לארה"ב היה לישראל. ביקורו השני נערך ממש החודש.

גם הציבור האמריקני לא נגרר אחר מנהיגו בכל הקשור לישראל. אחרי כל האיומים וההאשמות ששמענו בתקשורת על הקרע שיוצר נתניהו בין ארצות-הברית לישראל, מסתבר שהסכסוך המתוקשר בין המנהיגים לא דלף מחוץ לגבולות הבית הלבן ומחלקת המדינה.

סקר 'גאלופ' שפורסם בסוף החודש שעבר (29.2) מעיד על התמיכה הגבוהה והיציבה בישראל בקרב הציבור האמריקני: בבחירה שבין ישראל לפלסטינים השיבו 62% מהנשאלים כי אהדתם נתונה לישראל, זאת לעומת 15% בלבד שבחרו בצד הפלסטיני. מדובר בסקר שנתי, שנערך החל משנת 2001, המציג את המגמות בקרב הקבוצות השונות בארצות-הברית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר נמדדה ההתייחסות לישראל מול זו הרשות הפלסטינית, הנתונים היו ברורים עוד יותר: 71% אחוזים מהנשאלים השיבו כי הם מחזיקים בדעה חיובית מאוד על ישראל, ואילו רק ל-19% דעה טובה על הצד הפלסטיני. ולמי שתהה, מדובר בתמיכת-שיא, גבוהה יותר מזו שנמדדה תחת ממשלות אולמרט ושרון.

לאחר החתימה על הסכם הגרעין, נראה שאת שיא המשבר כבר עברנו. שנה אחת נותרה עד תום כהונתו של הנשיא אובמה ואותה נצטרך לצלוח עם אף סתום ואצבעות משולבות, בתקווה שלא יצוצו הפתעות של הרגע האחרון. בהתחשב בעובדה שמדובר בשנת בחירות, הסיכויים לפיצוץ שכזה די נמוכים. כל צעד שייתפס כפגיעה בישראל יפגע גם במפלגה הדמוקרטית, ובהנחה שאובמה לא מונע בכל מאת האחוזים מתוך גחמות אישיות, הרי שהוא יעדיף לפנות את הבמה לצרפתים.

בזירה האמריקנית, השאלה המדינית הגדולה לא נוגעת ליחסים שלה עם ישראל, אלא למדיניות החוץ הכוללת של ארצות-הברית. מה תהיה מדיניותו של הנשיא הבא? האם הוא ימשיך באסטרטגיית ה"הובלה מאחור" והנסיגה מהעולם, או שמא הוא יחזור לחזק את הנוכחות האמריקנית הגלובלית ולבצר את מעמדן האזורי של בעלות בריתה? שאלות אלו, המשפיעות על המערכת העולמית כולה, חשובות הרבה יותר למצבה העתידי של ישראל מאשר טיב היחסים עם ממשל זה או אחר.

לסיכום, גם אם לא הכל מושלם, כשבוחנים את התמונה הכוללת המצב רחוק מלהיות רע. אבל על זה כנראה לא תשמעו מכתבינו לענייני "בידוד מדיני" בתקשורת.