הנשיא אובמה, אתה חייב לישראל התנצלות

המאמר פורסם באנגלית באתר 'גייטסטון'. אנחנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

הנשיא אובמה מסיים את ביקור הפרידה שלו מאירופה, וזה זמן מתאים להרהר על ההשלכות הרחבות יותר של המהומה שיצר בבריטניה. כזכור, במסיבת עיתונאים משותפת עם ראש הממשלה דייויד קמרון, הגן אובמה על מעשה ההתערבות שלו בפוליטיקה הפנימית הבריטית (הנשיא האמריקני, למי שלא מעודכן בחדשות, הכריז על תמיכתו בצד מסוים במחלוקת הקשה אודות משאל העם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי). אובמה גם פרסם מאמר דעה בעיתונות לטובת הישארות בריטניה באיחוד האירופי – עמדה לגיטימית שאגב גם אני מסכים איתה. אבל הביקורת עליו בתקשורת הבריטית ומצד מנהיגים פוליטיים הייתה על עצם החדירה לתוך ויכוח פנימי על עתיד אירופה ותפקידה של בריטניה בתוכה.

ובכן, אובמה הגן על פעולתו באמרו שבדמוקרטיה ידידים צריכים להיות מסוגלים להביע את דעתם בגלוי – גם כאשר הם נמצאים בביקור בארץ זרה. "אם אחת מידידותינו הטובות ביותר חברה בארגון שמחזק את השפעתה ואת עוצמתה ומחזק את כלכלתה, אז הייתי רוצה שהיא תישאר באותו ארגון. או לפחות אני רוצה להיות מסוגל להגיד להם, 'אני חושב, חברים, שההישארות הופכת אתכם לשחקן גדול יותר".

אך אובמה לא עצר במתן עצה שאיש מהמצביעים הבריטים לא ביקש, אלא הוא גם השמיע איום כלל לא מוסווה. הוא אמר, "בריטניה תמצא את עצמה בסוף התור" בכל מה שקשור להסכמי סחר אם תצא מהאיחוד האירופי.

וכאן צריך לומר, או שיש לנשיא זכרון קצר או שהוא חייב להיצמד לקביעה של אמרסון: ש"עקביות היא הטריק שמוחות קטנים שולפים מהכובע" (בגרסת משה דיין: "רק חמור לא משנה את דעתו"). נא לזכור באיזה זעם התמלא אותו נשיא עצמו כאשר ראש ממשלתה של מדינה ידידותית, בשם בנימין נתניהו, חשב שמותר לו לבטא את דעתו בגלוי על ההסכם עם איראן.

סטנדרט כפול

יש כמובן הבדלים: ראשית, ישראל מושפעת מההסכם האיראני הרבה יותר ממה שארצות הברית תהיה מושפעת בעקבות החלטה כלשהי של הבוחרים הבריטים בנושא עזיבת האיחוד האירופי. שנית, בנימין נתניהו ייצג הסכמה כמעט כללית של אזרחי ארצו, ואילו בקרב האמריקנים אין שום נתון לגבי עמדתם בנושא עזיבת האיחוד האירופי – בעד או נגד.

עוד הבדל מסוים הוא, שקמרון הזמין את אובמה לדבר, בעוד אובמה למעשה ניסה למנוע את בואו של נתניהו לדבר. אבל בשיטת הממשל שלנו עם שלוש הזרועות הנפרדות שלה – שיטה שונה באופן מהותי מהשיטה הפרלמנטרית הבריטית – אין לכך כל רלוונטיות. נתניהו הוזמן על ידי רשות שווה במשטר, לאמור הקונגרס, שנהנה מסמכות שווה לנשיא במדיניות חוץ. יש לו גם סמכות דומה להזמין מנהיג ידידותי. יתר על כן, לא רק שהבוחרים הבריטים חלוקים ביניהם בנושא העזיבה, גם המפלגה השמרנית עצמה מקיימת בתוכה מחלוקת עמוקה בנושא. ואכן המנהיג המוביל של ההתנגדות להישארות בריטניה באיחוד האירופי הוא יורש פוטנציאלי של קמרון בהנהגת השמרנים. אם כן, ההבדלים האלה לחלוטין לא מסבירים את חוסר העקביות בין ההתערבות של אובמה בענייניה של בריטניה לבין הביקורת שלו על נתניהו שנאות לקבל את הזמנת הקונגרס, והגיע לבטא את עמדת ארצו לגבי בעיה שיש לה השפעה ישירה על ביטחונה הלאומי.

אז מה אתה מחליט, אדוני הנשיא? האם לידידים מותר לבטא את דעתם בנושאים שנויים במחלוקת בעת ביקורם בארץ אחרת, או שעליהם לשמור את השקפותיהם לעצמם? ואולי אתה חושב שידידים יכולים לדבר רק כשהם מסכימים עם ידידים אחרים, אבל לא כשהם אינם מסכימים? השקפה כזו תעוות את שוק הדעות ללא הכר. אם ידידים צריכים לבטא את עמדתם בנושאים חשובים, הרי חשוב יותר שיעשו זאת דווקא כאשר אין הסכמה.

אדם שנון אמר פעם ש"הצביעות היא סוג של הצדעה שהרוע נותן למידות הטובות". זה גם שער החליפין של הדיפלומטיה והפוליטיקה. זה לא אומר שזה נכון.

אם כך, הנשיא חייב לעם האמריקני ולבנימין נתניהו הסבר כלשהו על הצביעות הגלויה שלו ואולי גם על חוסר העקביות. הבה נחיל כללים שווים לכל הידידים – לא כלל אחד הנהוג כלפי אלה המסכימים איתך ואחר כלפי אלה החולקים עליך. מבחינתי הכלל הנכון הוא של דיאלוג פתוח בין ידידים על כל הנושאים שיש להם חשיבות הדדית. תחת הכלל הנקוט הזה, שעכשיו דומה שהנשיא אובמה מקבל עליו, היה עליו לקבל בברכה את ראש הממשלה נתניהו בעת שהסביר את עמדתו בפני הקונגרס, במקום לגנות אותו על כך. מגיעה לנתניהו התנצלות ממנו, וגם מכל חברי הקונגרס שבגסות רבה נעדרו מנאומו רב המידע של ראש הממשלה הישראלי בקונגרס.

_____________

פרופ' אלן דרשוביץ הוא מחבר הספר 'אברהם: עורך הדין היהודי הראשון (אבל לא האחרון) בעולם'