לסכנין מותר, תשאלו את גדעון לוי

הררי מילים, קובלנות וצקצוקי לשון נאמרו בימים האחרונים על צמד המפגשים הסוער שנערך לאחרונה בין מכבי תל-אביב לבני סכנין. העניין החל באירוע שהתרחש ביום חמישי לפני שבועיים, במהלך משחק חצי גמר גביע המדינה שנערך בין שני המועדונים. בסכנין טוענים כי מכבי תל-אביב נהגה בחוסר ספורטיביות כשהבקיעה שער תוך ניצול פציעתו של אחד משחקני סכנין, עלי עוסמן; במכבי, מנגד, מסבירים כי סכנין רק ביקשה לבזבז זמן, ולראיה – אותו עוסמן המשיך לשחק ב-63 הדקות שנותרו עד תום המשחק, למרות הפציעה המדוברת.

הוויכוח בין מכבי לסכנין אמנם היה יצרי וחריף, אך למען האמת הוא אינו ייחודי בנוף הכדורגל, הישראלי והעולמי. כפי שאפשר להיווכח, המשחק בין סכנין למכבי לא היה הראשון בתולדות הכדורגל הישראלי בו קבוצה חשדה לזיוף פציעה מצד היריבה, והתחילה או המשיכה בהתקפה ביתרון מספרי. אפילו יוסי אבוקסיס, מאמן בני סכנין כיום, שטען כי "מכבי שברו שיאים של גועל נפש" כשחידשו את המשחק למרות הפציעה של אחד משחקניו, לא עמד בתקופתו כשחקן בסטנדרטים המוסריים הנעלים שהוא מטיף להם היום כמאמן.

כך הדבר גם בכדורגל האירופי, חדשות לבקרים. אך רק בישראל, עם ההיסטוריה הטעונה של הסכסוך הישראלי-ערבי, משחק כדורגל שאמור להיות ספורטיבי הופך לזירת קרב לאומית. כנראה שלא כל כך פשוט להנדס כאן דו-קיום יהודי-ערבי; אין גם להתפלא כאשר כותבי 'הארץ' ושות', ממהרים להתייצב בצד אחד של המשוואה ולנגח את מדינת ישראל. "כאשר משחק כדורגל משקף את הכיעור של הטבע הישראלי", בישרה הכותרת למאמרו של גדעון לוי באתר 'הארץ' באנגלית. כדרכם בקודש ב'הארץ', הכותרת בגרסה האנגלית של המאמר שונה מהותית מזו שבגרסה העברית – אולי כדי להקל על תומכי BDS למיניהם, כשיציגו לתומכיהם "הוכחות" לפשעיה של ישראל.

הגרסה האנגלית של המאמר אמנם הקצינה את הכותרת, אך גוף הטקסט בגרסה העברית היה הזוי בפני עצמו. במאמרו הכניס עצמו לוי למבוך ללא מוצא, כשהשווה בין טל בן-חיים, כדורגלן מכבי שלא החזיר לסכנין את כדור המריבה, לבין אלאור אזריה, החייל היורה מחברון. לוי גם הקביל את מאמנה ההולנדי של מכבי, פטר בוס, לעולם שעומד מנגד ואף מעודד מהצד בזמן שהנוגש הישראלי מתעלל בפלסטינים חסרי ישע. "מה למכבי ולאתיקה?", היגג לוי, "זה בדיוק כמו לשאול מה לישראל ולמשפט הבינלאומי. מכבי המשיכה לשחק כי היא יכלה להמשיך, וישראל ממשיכה בשלה כי היא יכולה להמשיך". בהמשך, המשיל לוי את משחק הכדורגל לסכסוך הלאומי, וטען כי "שוב הערבים הם הקורבנות" – תוך התעלמות מהעובדה שבסכנין משחקים שחקנים שאינם שולטים ברזי השפה הערבית, כמו יובל אבידור, צחי אליחן, רן קדוש וז'אורז'יניו.

לוי גם התעלם במופגן מכך שבתום משחק הגביע, דווקא אנשי סכנין הם אלו שאיימו על בן-חיים כי "נשבור לך את שתי הרגליים". מעניין באילו תיאורים יכנה לוי את מי שיעז לטעון  כי האיומים על בן-חיים, על אף שלא פעל בניגוד לחוקי הכדורגל ולמרות שלסכנין נותרו 63 דקות תמימות כדי לנצח במשחק, מהווים משל מצוין להתנהלות הערבית ב-140 שנות סכסוך עם הציונות: אובססיית התקרבנות לצד שימוש תכוף באלימות, מילולית ופיסית. (רמז: "גזען", "כובש" ו"פאשיסט"). בעולמם של לוי ויתר אנשי האור, אין בעיה לטפול האשמות קולקטיביות על ציבור שלם רק בגלל משחק כדורגל, כל עוד היהודים יוצאים אשמים. המוסר, ההיגיון ואפילו הספורט מוכפפים כולם למטרת-העל: הצגתה של ישראל כנבל הראשי בהצגה.

סכנין-ת"א: טייק 2

האיום מצד אנשי סכנין כלפי בן-חיים לא נאמר סתם. רצה הגורל, וארבעה ימים בלבד לאחר משחק חצי גמר הגביע, ביום שני האחרון, לוח המשחקים זימן מפגש נוסף בין מכבי לסכנין. הפעם במסגרת הליגה, ובמגרשה הביתי של סכנין – "אצטדיון דוחא" – על שם עיר הבירה של מדינת הטרור קטאר שסייעה בהקמת האצטדיון. משחק הליגה היה לכאורה חסר חשיבות ספורטיבית לסכנין, אך בעל חשיבות גדולה במיוחד למכבי תל-אביב, כחלק מהמרוץ של הקבוצה לאליפות. האירועים הטעונים בגביע הלהיטו את האווירה לקראת משחק הליגה – עד לרמה שאוהדי מכבי תל-אביב טענו לאיומים על חייהם מצד אוהדי סכנין.

בתווך שבין משחק הגביע למפגש הליגה של סכנין ומכבי, חזרו בתקשורת פעם אחר פעם על המנטרה כי סכנין מהווה דוגמה מוצלחת ל"דו-קיום" בין יהודים לערבים. טענת הדו-קיום אינה משוללת יסוד, שכן בסכנין אכן משחקים דרך קבע שחקנים ערבים, יהודים ונוצרים (למרות שלוי הפך גם אותם לערבים), וגם אבוקסיס, מאמן הקבוצה כאמור, הוא יהודי. אך כאן, לצערנו, מסתיימת המשמעות האמתית של המונח "דו-קיום" בכל הנוגע לבני סכנין ולחברה הישראלית.

סכנין משחקת מעל לעשור בליגה הבכירה, וקהל אוהדיה הוכיח לא אחת כי מבחינתו, הכדורגל הוא רק תירוץ למפגני שטנה נגד מדינת ישראל, ולמען אויביה: ביזוי ההמנון בקריאות "אללה אכבר" ו"בדם ואש נפדה את אל אקצה / פלסטין"; הנפת דגלי אש"ף וחמאס; התפרעויות אלימות נגד קבוצות אורחות וכוחות המשטרה; והדובדבן שבקצפת – קיום טקס הוקרה רשמי לעזמי בשארה, שברח מישראל לאחר שנחשד בריגול למען החיזבאללה.

אך האובססיה של השמאל למראית עין של "דו-קיום" גורמת לו להיות עיוור לתופעות החמורות שמתרחשות ביציעים של סכנין. לתפיסת השמאל, "דו-קיום" הוא שם קוד להתבטלות של היהודים בפני הערבים, ולמחיקת כל סממן ציוני במפגש עם מי שמכונים בשמאל "פלסטינים אזרחי ישראל". זו הסיבה שגם האירועים האלימים בתום משחק הליגה ביום שני חרגו מההקשר הספורטיבי וגלשו לזה הלאומי. מסתבר שמפגש סכנין-ת"א הוא מיקרוקוסמוס של יחסי ישראלים-ערבים במדינה.  

באגף השמאלי התפלצו במיוחד לנוכח מראות הזוועה של שחקני מכבי תל-אביב מתעטפים בדגלי ישראל באצטדיון בדוחא, בתחומי שטחה הריבוני של מדינת היהודים. ובייחוד מהאמירה של כוכב מכבי, ערן זהבי, בתום המשחק כי "לא ידעתי אם אני משחק בישראל או ברמאללה". אורי משגב, שהתקנא כנראה בקולגה שלו לעיתון, גדעון לוי, אף כינה את הלאומיות המתפרצת של שחקני ואוהדי מכבי "פטריוטיות ישראלית מהסוג הנחות ביותר".

אם לוי השווה את טל בן-חיים לחייל היורה בחברון, משגב הקפיץ את שחקנה של מכבי תל-אביב היישר לכס ראש הממשלה, בעקבות אמירת ה"הערבים נוהרים לקלפיות" של נתניהו. "זה האינסטינקט והמפלט הטבעי של הפרחח והמתסיס", כתב משגב בסיפא של מאמרו, "בין אם הוא מתרוצץ על מגרש הכדורגל בסכנין, ובין אם הוא פועל ממעון ראש הממשלה בירושלים".

המזכ"ל לשעבר של שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, לא יכול היה להותיר את הבמה כולה לחזיונותיהם של כותבי הארץ, ובמופת של צביעות, התחסדות ופטרונות, טען כי האמירה הכנה של זהבי כי הרגיש בסכנין כמו ברמאללה "היא גזענות לשמה שמכוונת לכל המגזר הערבי". לתפיסת אופנהיימר, יהודים יכולים להכיל תמיכה של אנשי סכנין באויבי המדינה בה הם חיים, אך כשיהודי טוען כי דגלי פלסטין וקריאות "בדם ואש" גורמים לו לחוש שהוא נמצא בלב אזור זר ועוין – חופש הביטוי פורש לגמלאות, והדובר הופך לגזען. העיקר שהערבים לא ייעלבו.

בשלב הבא, לוי-משגב-אופנהיימר ידרשו משחקני מכבי להפסיד בכוונה לסכנין, כדי לא לפגוע ברגשות השחקנים הערבים. הרי מה לא עושים למען קצת דו-קיום.