"הנהרות ימלאו דם ופלסטין תהיה נקיה מיהודים"

באחד במאי 1921, לפני 95 שנה, השתוללו ברחובות יפו מאות ערבים ובידיהם אלות, סכינים, מוטות ברזל ואקדחים. בחדוות רצח חסרת מעצורים דקרו הפורעים למוות יהודים חסרי מגן, היכו באכזריות זקנים ותינוקות, אנסו נשים ונערות, שרפו ובזזו מכל הבא ליד. 43 יהודים מצאו את מותם במאורעות, רבים אחרים נפגעו ואף מתו מאוחר יותר מפצעיהם לאחר ייסורים קשים. המשטרה הבריטית גילתה אוזלת יד וחוסר אונים מביך מול הרוצחים.

לפני בוא הסערה

בראשית המאה העשרים הייתה יפו המוקד החשוב ביותר של העשייה הציונית בארץ ישראל. בעיר הנמל חיו כעשרת אלפים יהודים שהיוו את הקהילה הגדולה ביותר במקום. הם היו מעורים בחיי התרבות, החברה והמסחר בעיר הסואנת, וחלקם בתשלום המסים לעירייה היה גדול משל שאר הקהילות, אף שלא היו מיוצגים במועצת העיר. ביפו פעל המשרד הארצישראלי של התנועה הציונית והסניף הראשי של הבנק הציוני (אפ"ק). העיר הייתה מרכז חברתי וכלכלי לבני המושבות העבריות והתקיימה בה יצירה עברית תוססת.

בקיץ 1914 פרצה מלחמת העולם ובאו ארבע שנים איומות שבמהלכן פקדו את תושבי יפו רדיפות, גירוש, רעב ומוות. בשלהי המלחמה נכבשה ארץ ישראל בידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי, ובכך תמו ארבע מאות שנות שלטון עות'מני בארץ ישראל. הכיבוש הבריטי הפיח בקרב היהודים תקוות גדולות. הם שבו לבתיהם לאחר חודשים ארוכים של גירוש שבמהלכו מתו מאות מיהודי העיר. הסופר הצעיר צבי ש"ץ כתב ברוח נבואית ואפופת התרגשות: "הנה מפציע השחר הלאומי שלנו".

בראשית שנת 1919, עוד בטרם התחדשה העלייה ארצה, קמה ביפו 'אגודה מוסלמית נוצרית' ששמה לה למטרה ללכד את הערבים כנגד הצהרת בלפור. בראש האגודה ניצב עומר אל ביטאר, ראש עיריית יפו. האגודה פרסמה, באופן רשמי וגלוי, דברי הסתה קשים כנגד היהודים, ובאופן חשאי צברה נשק וערכה אימונים למתנדבים.

ביום 27 בפברואר 1920 נערכו ברחבי ארץ ישראל הפגנות אנטי ציוניות. הממשלה, האמונה על כללי חופש הביטוי והדמוקרטיה, התירה את קיום ההפגנות. היתר זה נתפס כסוג של הסכמה ממשלתית גם לתוכן ההפגנה.  המפגינים קראו בקול ניחר בפעם הראשונה את הסיסמה "אל דאולה מענא" (הממשלה עמנו).

בראשית 1921 שב ליפו עיסא אל-עיסא. אל-עיסא, טרם יצא לשנים ארוכות בדמשק,  ערך עד שנת 1914 את העיתון 'פלסטין' בעיר. תחת ידו פרסם העיתון דברי הסתה כה חריפים נגד היהודים, עד כי אפילו השלטונות העות'מניים אסרו את הופעת העיתון. לאחר שובו מדמשק בשנת 21', ניתנה לו רשות מטעם הבריטים לחדש את פרסום 'פלסטין'.

עבדאללה דג'אני, ממנהיגי הערבים ביפו, נחרד מן הסכנה הגלומה במתן ההיתר הרשמי להפצת דברי ההסתה של עיסא. עם ידידו האגרונום שמואל טולקובסקי ניסה דג'אני לפעול לביטול ההחלטה אך ללא הועיל. הבריטים דבקו בחופש העיתונות. גם כאן, פירשו תושבי יפו צעד זה כתמיכה ממשלתית בתכניו האנטישמיים של העיתון.

ספונטניות מתוכננת

בחזרה לאחד במאי 1921. לרגל יום הפועלים הבינלאומי שחל בתאריך זה, התקיימה בתל-אביב הפגנה של פעילי אחדות העבודה. בהפגנה זו לא השתתפו חברי 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' (מפ"ס), אשר תמכו בסוציליזם הבולשביקי והתנגדו בחריפות לציונות. חברי מפ"ס הקפידו לשוחח ביניהם יידיש, השתדלו להתקרב ללאומיות הערבית, והטיפו לסולידריות בינלאומית של הפרולטריון היהודי והערבי. גם הם קיימו תהלוכה משלהם לציון היום, ובשלב כלשהו (לאחר עימות עם אנשי אחדות העבודה), הם התקדמו לכיוון שכונת מנשיה שבצפון יפו בה התגוררו ערבים ויהודים. אולם, בדרכם למקום הם נתקלו בתהלוכה של בני העדה הנוצרית-אורתודוקסית אשר ציינו את חג הפסחא. במקום פרצה קטטה המונית.

בעוד הקומוניסטים נמלטים בעור שיניהם, יצאו ההמונים הערבים לכיכר השעון ביפו. בדרכם הם תקפו יהודים שנפלו לידיהם, והכו בזעם את התעשיין והיזם האמיד דב (בוריס) גולדברג, שירד לנמל לרגל עסקיו. הפורעים התקוטטו ביניהם על ביזת משקפי הזהב שנחטפו מפניו, ועזבו אותו לנפשו פצוע ומדמם. הוא לא החלים מפציעתו ונפטר כעבור שנתיים.

האירוע הקשה ביותר באותו יום מר, התחולל בבית העולים שפעל במעלה שריע אל עג'מי (כיום יפת 34). הבית, שבמרכזו חצר פנימית גדולה, נשכר על-ידי ועד הצירים הציוני כבית לקליטת עולם חדשים בימיהם הראשונים בארץ, עם רדתם מהאנייה בנמל יפו. בית העולים נוהל על-ידי חיים פיינברג ובתחומו התגוררו עם שלושת ילדיהם בני הזוג צ'רקסקי, שהיו אחראים על התחזוקה השוטפת בבניין. יום קודם לכן פנתה השכנה הערבייה לדובה צ'רקסקי והפצירה בה לצאת מהמקום עם בני משפחתה בטרם תחל ההתנפלות "הספונטנית". דובה החליטה להישאר בביתה עם בעלה, אך את שלושת ילדיה שלחה למקום מוגן יותר.

בשעה אחת בצהריים החלו המון ערבי לידות אבנים לעבר הבית בו שהו באותה עת כמאה עולים. פיינברג הורה לסגור את שערי החצר ולהיערך להתגוננות. החלוצים פירקו מוטות ברזל מגדרות החצר, ונעמדו בקבוצות של עשרה ליד כל אחד מן השערים. שלושת האחים איצקוביץ שעלו לארץ ללא הוריהם הצליחו להימלט מהשער האחורי. יד נעלמה חטפה את שני האחים הצעירים ומילטה אותם לאחד החצרות בסמטה (כיום רחוב הצורפים). מעבר לגדר שמעו את קולו של אחיהם הגדול זועק מכאב בלינץ' שנערך בו, עד שנדם.

החלוצים נאבקו בגבורה נגד התוקפים שצבאו על הבית. "ברד האבנים הפך סמיך יותר ונזרקו גם לבנים", העיד מאוחר יותר פיינברג. "ההמון ניסה לפרוץ את השער". לפתע הופיע כוח משטרתי חמוש (כנראה ברובים עם מחסניות ריקות) בפיקודו של חנא ברדקוש. אך השוטרים כלל לא ניסו לפנות את הפורעים אלא היפוכו של דבר. הם זרקו פצצה לתוך חצר בית העולים. אחד החלוצים נהרג. השוטרים פרצו את השער באמצעות קתות רוביהם וצעקו לעבר שאר הפורעים: "למה אתם עומדים, שחטו את כולם".

מרגע שנפרץ השער הפכה החצר הקטנה למערבולת מדממת של רצח וביזה מכל הבא ליד. העולים הוכו באמצעות מוטות ברזל ונדקרו עד צאת נשמתם. ניסל רוזנברג, פקיד משרד העלייה, פנה פעם אחר פעם למפקד משטרת הנמל, מייג'ור ג'ון, וביקש ליווי לבית החלוץ. הוא העיד שבדרך נתקלו בגופות ובפצועים יהודים. כשהגיעו לבניין שלף מייג'ור ג'ון את אקדחו וירה באוויר ירייה בודדת. המתקפה פסקה באחת.

על המראה שנשקף לעיניו העיד ניסל רוזנברג:

בקומה הראשונה היו חפצי העולים מפוזרים ובחוץ עמדו ערבים וערביות ובניהם והתחלקו בשלל. החצר נראתה כמקום שנחרב ושכבו בה פצועים רבים. על יד הדלת שכבה גופת הגברת צ'רקסקי וניכר שהרוצחים אנסו אותה. מצאנו אחד עשר הרוגים ומספר גדול של פצועים.

שלושת ילדיהם של בני הזוג צ'רקסקי שהו באותה שעה בבית קרוביהם. הם גדלו כיתומים מאם ומאב.

בין הרוגי הקרב היה גם החלוץ יצחק הילר. אחיינו, האדריכל שמואל גילר, עוסק מזה שנים רבות בחקר מאורעות הדמים בבית העולים. גילר מדגיש שחשיבותם ההיסטורית של אירועי הבית אינה זוכה למקום הראוי לה בזיכרון הציוני:

בניגוד לפרשת חצר תל חי, שהפכה לסמל, סיפורה של החצר ביפו מוזכר כאפיזודת דמים נוספת בינינו לבין הערבים. החלוצים הצעירים, שרק ירדו מהאניות, נאלצו להתגונן במוטות ברזל מול המון זועם חמוש בסכינים ובלוקים, והם עשו זאת בגבורה במשך כארבעים דקות. לקחתי לי משימה להחזיר לחצר ביפו את כבודה האבוד.

מסע הרצח לא נעצר בבית העולים. הסופר צבי היה נשוי לרבקה, בת למשפחת יצקר. בני המשפחה התגוררו בבית חוה גדול בשכונת אבו-כביר שבפאתי יפו. הוא שהה בתל-אביב בעת פרוץ המאורעות והצליח להשיג מכונית בה דהר לבית יצקר כדי לחלץ משם את אביו, גיסו ושלושת הדיירים ובהם הסופר הנודע יוסף חיים ברנר. מטעמים שונים לא חולצו בני הבית באותו לילה והמכונית חזרה לתל-אביב. עם בוקר יצאו דרי הבית מהחצר וחצו את בית הקברות המוסלמי הסמוך. באותה עת הגיע מולם מסע הלוויה של הילד דאוד זינאתי שנהרג יום קודם לכן בחילופי האש ביפו. ששת הגברים הוכו במעדרים ונדקרו למוות. לאחרונה אגב, נפטרה רחל סבוראי אשר סבה יהודה יצקר ושני דודיה, אברהם יצקר וצבי ש"ץ, נרצחו לצד ברנר. בהמשך הותקפו פתח תקוה וחדרה.

בעקבות האירועים חשו אלפי היהודים שחיו יפו איום ממשי ומתמיד על שלומם וביטחונם. תוך חודשים אחדים הפכה העיר לנקיה מיהודים. רבים מהם עברו לתל-אביב והתיישבו בעיקר בשכונות הדרומיות. הם הותירו מאחוריהם בתים ועסקים, פרדסים ובתי מלאכה, רקמת חיים ושורשים עמוקים. בשפה הערבית מתוארת מציאות זו במילה ייחודית. "נכבה".

רק לא להגיד פוגרום

הנציב הבריטי העליון הרברט סמואל ביקש למתן את הרושם וקרא לפוגרום המחריד בשם המפויס משהו "מאורעות" (EVENTS). היישוב היהודי אימץ את המונח, ועשה בו שימוש גם בתיאור ההתפרעויות שהתחוללו בשנים הבאות.  זאת, ככל הנראה, בשל הרתיעה מן השימוש במונח הגלותי "פוגרום".

סמואל מינה וועדת החקירה בראשות זקן השופטים הייקראפט, אשר זימנה 291 עדים ורשמה בדייקנות את כל התיאורים שהובאו בפניה, מופלגים, מוגזמים ומוזרים ככל שיהיו. בתום חודשיים של דיונים פרסמה הוועדה דו"ח שמגולל על היהודים את האשמה ברציחתם: "הערבים פתחו במאורעות, אולם ההתפרצות נבעה מחששם האמיתי לפגיעה בפרנסתם מצד היהודים בגין השתלטות היהודים על אדמותיהם". הממשלה הבריטית אימצה את מסקנות ועדת החקירה, ופרסמה את הספר הלבן הראשון שצמצם את הזכויות שהיו מוקנות עד אז ליהודים.

מסקנות ועדת החקירה שנכתבו בידי המזכיר הארי לוק (ששמו המקורי היה אגב חיים לוקאץ'), אינן קול בודד. משך השנים ניסו חוקרים ותועמלנים שונים להציע סיבות אשר יש בהן כדי להכשיר את האלימות ואף להצדיקה. היו שטענו כי היה זה מאבק לאומי נגד הציונות, כתגובת נגד להצהרת בלפור. יש שטענו שהאלימות נבעה מהתנהגותם המתירנית מדי של העולים, שנהגו חופשיות יתירה ברשות הרבים ביחסים שבינו ובינה:

עדים אחדים הזכירו באיזה אופן התהלכו צעירים וצעירות אלה, לבושים בגדים קלים וחופשיים כשהם הולכים זה עם זה שלובי זרוע, שרים שירים, עוצרים את התנועה ובדרך כלל מתנהגים באופן שונה ממנהגי הצניעות וההנהגה של הערבים.

קביעות אלה אינן עולות בקנה אחד עם העובדות. הנפגעים הראשונים היו חברי המפלגה הקומוניסטית כאמור, שהתנגדו בחריפות לציונות ואף שיתפו פעולה במאבקם זה עם הרדיקלים הערבים. במהלך ימי הבלהה נרצחו אנשי עסקים אמידים ופועלים אביונים, חילונים גמורים ודתיים אדוקים, עולים חדשים ותושבים ותיקים. היו בהם בני כל העדות והם אחזו בכל קשת השקפות העולם הפוליטיות והכלכליות. בין הרוגי הטבח ניתן למצוא רק מכנה משותף אחד. כולם היו יהודים.

במרץ 2016 טייל לפי תומו מול חוף יפו טיילור פורס, קצין אמריקני בן 29. הוא נרצח בדקירות סכין כאשר פסע ממש במקום בו התלקחו אירועי טבח 1921. פורס לא השתייך לשום מגזר או סטריאוטיפ שעלול היה לפגוע ברגשותיו הלאומיים של הרוצח. הוא לא היה חייל צה"ל, לא "מתנחל" ואפילו לא היה אזרח מדינת ישראל. הסיבה שבעטיה נרצח טיילור הייתה פשוטה עד כאב, פרימיטיבית וחשופה – הוא נדמה היה כיהודי.