שליח הכאוס אובמה מגיע לביקור במזרח

בזמן שיש מאיתנו הטרודים במספר אירועים טקטוניים – מפכ"ל שרקד עם ספר תורה או שוטרים שדחפו צעיר ערבי בבית קפה תל-אביבי – מתרחשים אירועים מסעירים למדי גם במזרח הרחוק.

הודו ואיראן חתמו ביום שני השבוע על "הסכם היסטורי" להקמת נמל ימי משותף, יממה לאחר מכן הכריז אובמה על "ביטול היסטורי" של אמברגו הנשק על וייטנאם, ומחר צפויה יפן ל"ביקור היסטורי" ראשון של נשיא אמריקני בהירושימה. לשלל האירועים הללו, ולעוד רבים אחרים, יש מכנה משותף אחד. אך תחילה קצת רקע.

האנס מורגנתאו, החוקר היהודי-אמריקני, וג'ון מירשהיימר, החוקר האנטישמי-אמריקני, הצביעו שניהם – כל אחד בדרכו – על מספר "חוקי טבע" ביחסים הבינלאומיים, הכופים על מדינות לרכוש עוצמה צבאית, לבוא בבריתות אסטרטגיות, וכשהצורך מחייב אף לצאת למלחמה. בין החוקים הללו, שלושה בולטים במיוחד:

האחד: בזירה הבינלאומית שוררת אנרכיה מוחלטת. אין "מוקד 100" לחייג אליו בשעת צרה, וכאשר מדינה עוינת מפציצה את אזרחיך או פולשת לשטחיך, איש לא יבוא להושיע אותך. אם לא תהיה חזק, יטרפו אותך.

השני: מדינות יכולות אמנם להעריך את עוצמתן הצבאית של שכנותיהן, אך הן מתקשות מאוד להעריך את כוונותיהן. האם המדינה השכנה רכשה כעת טילי קרקע-קרקע כי בכוונתה לתקוף אותנו בזמן הקרוב, או שהיא עושה זאת לצורך הרתעה של מדינה שלישית? האם אני הכתובת של הצוללות הגרעיניות שנרכשו כעת בחוף ממול, או שמא מדובר בתגובה למעצמה אחרת?

השלישי: האינטרס העליון של כל מדינה הוא הישרדות. מדינות עשויות אמנם להביע עניין בזכויות אדם או בשיתופי פעולה כלכליים, אך לפני הכל מעייניהן נתונים לשימור עצמי והן יעשו כל שביכולתן כדי לנטרל איומים חיצוניים.

הקוקטייל של שלושת החוקים הללו הופך את הזירה הבינלאומית לג'ונגל תחרותי שמחייב כל מדינה להתחמש, להתבצר, לרקום בריתות ולפקוח שבע עיניים על כל מדינה בסביבה. מצב אנרכי כזה, שבו אין לך על מי לסמוך אלא על עצמך, עלול לדרדר בקלילות מדינות לפרשנויות מוטעות, למירוצי חימוש הדדיים, לתמרונים מאיימים ולבסוף למלחמה.

סין כמשל

ההתרחשויות הדרמטיות האחרונות במזרח הרחוק הן המחשה מצוינת לתפיסת העולם ה"קרה והאכזרית" הזו. סקירה קצרה על קצה המזלג רק מהשבוע האחרון:

ה'וול סטריט-ז'ורנל' וה'פוליטיקו' דיווחו כי יפן, דרום קוריאה וטייאוון שוקלות להפר את הטאבו הגרעיני שהתחייבו לו, ולפתח יכולות אטומיות התקפיות משלהן; ארצות הברית החליטה להסיר את האמברגו שהטילה בזמנו על וייטנאם בעקבות המלחמה, ולחמש אותה במיטב התוצרת הצבאית; הודו חתמה על הסכם הקמת נמל מים עמוקים משותף עם איראן, אשר יאפשר לה "לדלג" על פקיסטן העוינת ולהשיג דריסת רגל במרכז אסיה; הנשיא אובמה עורך מסע ביקורים אחרון במזרח כדי לחזק את הברית עם המדינות באזור, ביניהן יפן ודרום קוריאה.

מה המשותף לכל אלו? ענק אחד צומח ומאיים ושמו סין, וענק שני הססן ופייסני ושמו ארצות הברית.

ניקולו מקייאוולי, מאבות אבותיהם הרוחניים של "מורגנתאו א.ת. מירשהיימר", קובע עקרון מדיני חשוב להתנהלות בזירה הבינלאומית. על כל מדינה, אומר מקייאוולי, להיות כה חזקה ומבוצרת עד ש"איש לא יעלה על דעתו שיוכל להכניע אותה מיד", אך בה בעת עליה להישמר מלצבור עוצמה גדולה מדי אשר "תטיל אימה על שכניה".

מדוע מומלץ להקפיד על האיזון הזה? משום שישנם שני תמריצים מרכזיים, כך לפי מקייאוולי, המדרבנים מדינות לצאת למלחמה כנגד שכנותיהן. האחד, כדי לנצל את חולשתן ולכבוש אותן. השני, כדי להקדים רפואה למכה ולא להיכבש על ידיהן: "שתיים הן הסיבות שבגללן יוצאים למלחמה נגד רפובליקה. האחת כדי להשתלט עליה, האחרת מפחד שמא תשתלט עליך". שמירה על האיזון שבין עוצמה מרתיעה ועוצמה מרתיעה יותר מדי, אמורה לדכא את שני התמריצים הללו.

סין, שמחזיקה באוכלוסיה, ולפי חלק מהדירוגים גם בכלכלה, הגדולה בעולם, "הפרה" את האיזון שדיבר עליו מקייאוולי. היא עצומה וחזקה כל כך, עד שהיא מטילה אימה על כל סביבותיה. מדינות קטנות יותר כמו וייטנאם בעלת הגבול היבשתי איתה, טייאוון ויפן בעלות הגבול הימי, דרום קוריאה, הפיליפינים ואחרות, חוששות להידרס על-ידה ולאבד את עצמאותן.

העובדה שסין אינה שוחרת שלום אלא מבצעת מהלכים אגרסיביים רק מגדילה את הפאניקה סביבה. תקציבה הצבאי זינק בחריפות בשנים האחרונות במאות אחוזים עד למקום השני בעולם, והיא לא מהססת, למשל, להסלים את העימות עם יפן וארצות הברית על קבוצת איים זעירה בים הדרומי (איי סנקאקו).

התחזקותה של סין, ובד בבד פייסנותה – שלא לומר רכרוכיותה – של אמריקה בעידן אובמה, דוחפות את כל המדינות במזרח הרחוק לדאוג לעצמן. ארצות הברית פינתה לסין את מגרש המשחקים, ובנות הברית הישנות כבר לא יכולות לסמוך על הפטרון האמריקני שיבלום את הענק האסייאתי. זו הסיבה שוושינגטון מנסה פתאום לצמצם נזקים ולחמש את וייטנאם, שהודו מבקשת לאזן את הברית הסינית-פקיסטנית עם ברית איראנית משלה, שיפן וחברותיה שוקלות להתחמש בפצצות אטום כדי לאיים על סין ובת חסותה הצפון-קוריאנית.

זו גם הסיבה לברית המדינית-ביטחונית המתעצמת בין הודו ויפן, שחתמו לאחרונה על שורה של הסכמים צבאיים וגרעיניים; להשבת הכוחות האמריקניים לאדמת הפיליפינים אחרי נתק ארוך; לביטול החוקה הפציפיסטית של יפן והחלטה על היתר לחימה מעבר לים. ועוד ועוד. הבריתות החדשות גוברות על האיבות הישנות, ומה שהיה נראה בעיני נוער הפרחים של הסבנטיז כהתגשמות חלום – פיס אנד לאב בין האנוי לוושינגטון – אינו אלא צרכים ריאליסטיים בצוק העתים.

סוף ההגמוניה המערבית?

התסריט של מירוץ חימוש בין ציר יפן-וייטנאם ובין סין ובנות חסותה, לא מבשר טוב לעולם המערבי. במסגרת מדיניות הפייסנות של אובמה מול מדינות תוקפניות, ישנו חשש אמיתי שהיפנים ושותפיהם יישברו במהלך המירוץ, יחליפו נאמנויות, ויעברו לחסות תחת כנפיה של סין; כמו שמתרחש בין השאר עם אינדונזיה, מיאנמר ותאילנד. במצב כזה, ארצות הברית ואירופה יאבדו את השפעתן במזרח הרחוק והוא יופקר למעצמה הסינית המתפשטת.

ומה שמתרחש בהיקפים אדירים במזרח הרחוק, מתרחש בהיקפים קטנים יותר גם במזרח התיכון. החולשה הכללית שהפגין אובמה מול איראן וכוונותיה הגרעיניות, דוחפים את שכנותיה ויריבותיה של טהרן למסע התעצמות משלהן, ולבריתות אסטרטגיות מפתיעות. סעודיה וישראל למשל.

כמה סמלי שאובמה עולה היום לרגל להירושימה, בשעה שיפן עצמה קרובה להחליט על הליכה להתחמשות גרעינית.