מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

שלום והסכמי שלום

בימים בהם כולם מדברים על הסכמים ושיחות, יהודה הראל נזכר בהסכמים שלא יצא מהם כלום ובחתימות חגיגיות שהסתיימו בפארסה אדירה

לא צריך להתרגש מהסכמים. צילום: עיסאם רינאווי /פלאש90

בימים בהם מוצגים "הסכם שלום אזורי" והסכם "שתי מדינות לשני עמים" כסוף עידן המלחמות, כדאי לשבת בנחת ולהיזכר בשני הסכמים שנחתמו ובהסכם שכמעט נחתם. עיון מהיר יגלה כי ערכם של הסכמים נמוך הרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב.

הסכם השלום עם לבנון

ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל ובין הרפובליקה של לבנון. להלן שני קטעים מההסכם הארוך והמפורט שנחתם על ידי נציגי ישראל, לבנון וארצות הברית.

סעיף 1.2. הצדדים מאשרים כי מצב המלחמה בין ישראל ולבנון הגיע לקיצו ואינו קיים עוד.

סעיף 2 . הצדדים בהיותם מונחים על פי עקרונות מגילת האומות המאוחדות והמשפט הבין לאומי, מתחיבים ליישב את סכסוכיהם בדרכי שלום באופן אשר יקדם את השלום והביטחון הבין לאומיים ואת הצדק.

סעיף 4.2 . כל צד ימנע קיומם או ארגונם של כוחות בלתי סדירים, כנופיות מזוינות, בסיסים, או משרדים שיגרמו מעשי טרור בשטח ארצו של הצד האחר.

בהסכם היו גם סעיפים שחייבו פינוי הכוחות זרים [הצבא הסורי] מלבנון ופינוי צה"ל מלבנון.

למרות העובדה שההסכם נחתם בחגיגיות ומתוך רצון טוב, הצבא הסורי לא נסוג מלבנון, צה"ל נשאר בדרום לבנון. וב-5 במרץ 1984 הודיעה ממשלת לבנון רשמית כי ההסכם מבוטל.

הסכם עם הפלסטינים

ב-13 בספטמבר 1993 נחתם בוושינגטון בטקס חגיגי בנוכחות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, וראש אש"ף יאסר ערפאת, הסכם בין ישראל ואש"ף המייצג את העם הפלסטיני.

בפתיח להסכם נכתב: "ממשלת ישראל וצוות הארגון לשחרור פלסטין המייצג את העם הפלסטיני, מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול בכל יכולתם לחיות בדו קיום בשלום ובכבוד ובביטחון ולהגיע להסדר שלום צודק, בר קיימא וכולל, ופיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם".

ההסכם נחתם על ידי שר החוץ שמעון פרס, מוחמד עבאס, והעדים: מזכיר המדינה וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנדרי קוזירוב.

אין צורך לפרט מה עלה בגורלם של "השלום בר הקיימא", "הפיוס" ו"הדו-קיום" בין ישראל והפלסטינים ב-23 השנים שחלפו מאז חתימת ההסכם.

הסכם השלום ישראל-סוריה

חמישה ראשי ממשלות בישראל ניסו להגיע להסכם שלום עם סוריה תוך נכונות לוותר אל רמת הגולן, על יישוביה וחזרה לשפת הכנרת ולגבול הבין לאומי.

1994: יצחק רבין בתיווכו של קלינטון.

1995: שמעון פרס, לאחר רצח רבין.

1998: בנימין נתניהו בתיווך לאודר.

2000: אהוד ברק בשפרדסטאון.

2008: אהוד אולמרט בתיווך ארדואן.

כל הניסיונות לא צלחו והסכם השלום עם סוריה, אף שהיה קרוב מאוד לא נחתם, ועל כך היום כמעט ואיש אינו מצטער. באם הסכם השלום בין ישראל וסוריה היה נחתם, כפי שרצו וניסו ראשי הממשלה, רבים מאלופי צה"ל ומרבית הפרשנים והעיתונאים, היום ההסכם כבר לא היה קיים כפי שסוריה כבר אינה קיימת, אך באופן מסוכן גבולנו היה נמתח לאורך הירדן והכינרת.

כמה מסקנות

הסכם שלום כשלעצמו, עם כל היותו רצוי ולפעמים גם חשוב, אינו שלום. הסכמי השלום עם מצריים וירדן עדיין מחזיקים מעמד. ההסכמים עם לבנון ואש"פ אינם קיימים או שאינם מקוימים. הסכם השלום עם סוריה היה יכול להביא אסון על ישראל, אילו נחתם.

לא תמיד הסכם שלום הוא גמר הסכסוך. הסכמי שלום יכולים להיות מופרים ויש להיזהר במחירים שמוכנים לשלם עבורם. בפרט הדברים נכונים כשמדובר במדינות הטוטליטאריות של המזרח התיכון.

עוד משהו

ההסכם מסמל את שאיפתם של שני עמינו לעולם לא להגיע שוב למלחמה.
מתוך "הסכם השלום האנגלי גרמני", עליו חתמו היטלר וצ'מברלין ב-30 בספטמבר 1938.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. מכיוון שביחסינו עם השכנים מעורב חזק האיסלם, ידוע שכל "הסכם שלום" איתם הוא רק עד שישתפר מצבם, במילים אחרות הפסקה לצבירת כוחות. זה פירוש שונה לחלוטין מהמובן המערבי של " הסכם שלום.

  2. הסכם שלום הוא חוזה לכל דבר.
    לכן חשוב לזכור את הכלל מעולם החוזים: עם אדם הגון אין צורך בחוזה, עם אדם שאינו הגון החוזה לא יעזור.
    ובהשלכה לנושא המאמר: עם אומה השותפה לאינטרס אי-לוחמה אין צורך בהסכם שלום (אפשר לשם הפורמליות – אבל לא חובה), עם אומה שאינה שותפה לאינטרס אי-לוחמה הסכם שלום אינו שווה את הנייר עליו הוא נחתם.

    1. והסכם שנחתם עם עם שאיננו באמת עם – ה"פלסטינים" – כאילו לא נחתם.

    2. לך תלמד מה הגדרה של עם לפני שאתה קופץ

      עם ניתן להגדרה כקבוצה חברתית בעלת מספר מאפיינים משותפים ייחודיים, כגון מוצא אתני, שפה, דת, תרבות, היסטוריה, מנהגים או אזור גאוגרפי