הגיע הזמן לדבר על החקלאות

לאחרונה מלווה תחושת משבר את החקלאים ואת החקלאות הישראלית. הביטוי העיקרי למשבר הוא צמצום הפער – במקרים קיצוניים אפילו איפוס – בין עלות ההשקעה בחקלאות לסוגיה השונים (ה"תשומות"), ובין הפדיון המתקבל בסופו של דבר עבור התוצרת החקלאית לאחר מכירתה. החקלאים ונציגיהם תולים את הסיבות למשבר בשני גורמים: פער התיווך, והתנהגות הממשלה. מתוך מחשבה ששינוי בפערי התיווך – הסכום אותו גובים המשווקים – או שינוי במדיניות התמיכה בחקלאות של הממשלה יצליחו לרפא את השבר ולשקם את החקלאות.

מדובר בשגיאה קשה, שלצערי משבשת את יכולתה של ישראל להסתגל לאתגרי החקלאות העדכניים.

בדברים הבאים אני מבקש להראות שהחקלאות הישראלית נמצאת רק בתחילתו של משבר מבני, שאיננו מקרי או זמני. החקלאות הקיימת בישראל מתקרבת ברובה לסוף קיומה, ו"אינפוזיות" מסוגים שונים לא יוכלו להציל אותה לאורך זמן. ממשבר מסוג זה לא ניתן לצאת בעזרת כספי סבסוד נוספים, או עוד תקנות ממשלתיות. מקור המשבר הוא שינויים דרמטיים בסביבה הרלוונטית של החקלאות הישראלית, ופיגור גדול בשינויים המבניים הדרושים כדי להתאים את החקלאות לסביבה החדשה. כמו ענפים רבים אחרים במאה ה־21, גם החקלאות חייבת להמציא את עצמה מחדש. הנה כמה מן השינויים המתרחשים בעידן הנוכחי, שחובה לתת עליהם את הדעת בכל דיון על מצב החקלאות הישראלית.

מות הערכים הישנים

מרד הצרכנים. הזעקה על יוקר המחיה נמצאת בשנים האחרונות בראש סדר היום של הציבור, התקשורת והפוליטיקאים. בעתיד הנראה לעין, הנושא לא צפוי לרדת מסדר היום. צרכני המזון הם למעשה כל תושבי המדינה, ולכוחם הפוליטי אין מתחרה. הלחץ הפוליטי של המצביעים, הפוליטיקאים והתקשורת יביא בתהליך מהיר לביטול מכסי המגן, הרגולציות והתכנון (מכסות היצור). בכל עימות, בחקלאות כמו בתחומים אחרים, יכריעו האינטרסים של הצרכנים ולא של היצרנים. תהליך דומה עובר על מרבית מוצרי הצריכה, והוא כבר מורגש בכל תעשיית המזון.

גלובליזציה. הגלובליזציה היא התופעה של יצירת שוק עולמי, שבמסגרתו מדינות מסוימות מתמחות בנושאים שבהם יש להן יתרון יחסי, ומתרחשת ירידה של חומות המכס בכל מדינה. ישראל, שכלכלתה מוטת ייצוא, נהנית מהגלובליזציה ולא תוכל להרשות לעצמה מכסים משמעותיים על הייבוא. ישראל מייבאת מים מינרליים מאיטליה, והישראלים לובשים בגדים ונעליים של חברות אירופיות ואמריקניות המיוצרים במזרח הרחוק, וקונים רהיטים שוודיים המיוצרים במזרח. אפילו הוצאות הספרים של הקיבוצים מדפיסות את ספרי הילדים הצבעוניים שלהן בסין.

בעידן של גלובליזציה הולכת וגדלה, גם ישראל תצטרך להתרכז בנושאים ובמוצרים שבהם יש לה יתרון יחסי. התהליך הזה כבר נמצא בעיצומו, ולמרות זעקת העובדים, תעשיות הלואו־טק נסגרות בזו אחר זו, בהן תעשיית הטקסטיל הישראלית העוברת למזרח הרחוק ולמדינות ערב. המשק הישראלי עובר שינויים גדולים, ולא פעם כואבים, לשם התאמתו לעולם הגלובלי. השינויים הללו כוללים סגירת ענפים שלמים, לצד צמיחה של ענפים ועסקים חדשים. אין ספק שהתופעה הזו תקיף גם חלק גדול מתוצרי החקלאות. לאורך זמן לא יהיה ניתן, וגם לא יהיה נכון, למנוע ייבוא מוצרי מזון ממדינות המסבסדות את החקלאות. אם מדינה זרה משקיעה ממון בהוזלת מוצריה לצרכן הישראלי, אין סיבה למנוע זאת.

ה'קומודיטיס' (commodities) הן סחורות בסיס, בעיקר חומרי גלם ומוצרי חקלאות חסרי זהות ומיתוג, המזוהים רק באיכותם ונמכרים לפי משקל, מספר או נפח. מוצרים כאלה הם למשל ברזל, נפט, חיטה ונייר. מחיריהן של הסחורות הללו נמצא בירידה, כולל מחירי הנפט והגז. הדרך היחידה להרוויח מייצורן היא להוריד למינימום את הוצאות הייצור, להסתפק באחוז רווח מינימלי ולייצר בנפח של מאות מיליונים.

כל אלה בלתי אפשריים בישראל בכלל ובחקלאות בפרט, מסיבות שונות: מים יקרים, שטחים מוגבלים ועבודה יקרה. מרבית החקלאות הישראלית מתבססת על ייצור 'קומודיטיס'. ההתרכזות בייצור 'קומודיטיס' חיסלה לחלוטין את האפשרות להתפרנס ממשק משפחתי, ה'נחלה' נעשתה למושג ריק מתוכן ממשי, והחקלאים הפכו למיעוט קטן גם במושבים.

כמו תעשיות הטקסטיל ומרבית התעשיות הישנות, גם מרבית החקלאות הישנה נמצאת בירידת רווחיות, הקטנת הייצור ולעתים גם חיסול. כמו התעשייה, גם החקלאות נדרשת להמציא את עצמה מחדש.

חולשה פוליטית. החקלאות מהווה פחות משני אחוזים של התוצר בישראל. בשנות השישים היו החקלאים בישראל 20 אחוזים מכוח העבודה, ואילו בשנות האלפיים הם רק שני אחוזים, שקרוב לשליש מהם עובדים זרים. ב־1950 תפסה החקלאות למעלה מ־60 אחוזים מכלל הייצוא הישראלי, ואילו כיום הייצוא החקלאי עומד על שני אחוזים מהייצוא הישראלי. והירידה נמשכת…

לא פלא שכוחם הפוליטי של החקלאים, שבעבר היו חזקים ומשפיעים, נמצא בירידה תלולה. הדבר מתבטא גם במספר החקלאים המועט בכנסת ובממשלה, ואפילו בהיעלמות הקיבוצניקים מסיעת מרצ בכנסת. גם משרד החקלאות כבר איננו "משרד החקלאים". למאבק על נתח מתקציב המדינה לטובת החקלאים, למען סבסוד ענפים מפסידים ולחומות מכס בפני יבוא מזון, אין תוחלת.

קצו של אתוס. אתוס השיבה לחקלאות ולקרקע, ההיאחזות באדמה ו"מלחמת המזרע בישימון", מלווה את הציונות ואת המדינה מראשיתם. כיום האתוס של החקלאות וכיבוש השממה מתחלף באתוס ה"ירוק" של שמירת הטבע, כאשר דיונות ריקות ואדמה זרועת סלעים וקוצים עדיפות על שדות ומטעים. התיישבות וחקלאות, שבצדן משימות כמו הכשרת קרקע ועיבודה, ושאיבת מים והכנסתם לצינורות – נתפסות כאויבות הטבע והסביבה. שימור השממה הופך למטרה לאומית.

מדינת ישראל קבעה בכל תכניות המתאר שלה שתהליך ההתיישבות, קרי הקמת יישובים חדשים, הסתיים, ומעתה יש להסתפק בהרחבת יישובים קיימים. קריאת החקלאים להתחשב בתפקידה של ההתיישבות בהקמת המדינה ובעיצוב גבולותיה היא פתטית, ואיננה נתפסת כרלוונטית.

סופה של "עבודת האדמה". עבור מרבית העבודות בחקלאות לא ניתן לשלם מעבר לשכר מינימום. הנוער הישראלי כבר מזמן איננו חי ולרוב אף איננו מכיר את האידיאלים הישנים של "פרולטריזציה" – עבודת כפיים בשכר נמוך בחקלאות ובתעשייה, ועבודה ליד פס הייצור במפעל, בחום הקיץ בחממה ועל הטרקטור בשדה. הדבר נכון גם בנוגע לבני הקיבוצים והמושבים. אפשר לראות בזה אסון או יתרון, אבל זוהי עובדה. למעלה משליש מהמועסקים בחקלאות הם עובדים זרים, והחקלאים דורשים מהמדינה לייבא עוד ועוד עובדים לחקלאות. אולי במקום לקונן על כך שהנוער לא מוכן לעבוד בחקלאות שלנו, עלינו לעבור לחקלאות המתאימה לנוער שלנו.

בזכות הקיצוץ

משבר החקלאות הולך אפוא ומחריף, והחקלאים ונציגיהם נדרשים לשאלה "מה לעשות". החקלאים, ארגוניהם ונציגיהם רואים את הממשלה כאשם העיקרי במשבר, ומשוכנעים שבכוחה למנוע אותו ושעליה לעשות זאת. הדרישות מהממשלה כוללות סבסוד ישיר, סבסוד המים, מכסים מונעי ייבוא, סבסוד ההשקעות, עידוד הייצוא ותכנון, קרי רגולציה של הייצור והגבלתו למכסות. בעיקר תובעים החקלאים, כנימוק והצדקה לכל הבקשות הללו, להכיר בערכה ובחשיבותה של החקלאות מעבר למשמעותה הכלכלית.

תמיכת הממשלה בחקלאות, לפי חישובי ה־OECD הכוללים את כל סוגי הסיוע, היא 12 אחוזים מהיצור. זוהי תמיכה נמוכה לעומת התמיכה ברבות ממדינות המערב, והיא איננה צפויה לעלות. לדרישות למנוע ייבוא ולקבל משאבים מהמדינה אין סיכוי להתקבל לאורך זמן, מהסיבות שהוזכרו למעלה. הסבסוד לא יעלה אפוא והוא אף עתיד לרדת, ועל החקלאים להכיר בכך.

בנוסף, ייתכן שנזקו של הסבסוד רב מתועלתו, כפי שממחישה הדוגמה הבאה: ב־1984 ביטלה ממשלת הלייבור של ניו־זילנד, עקב משבר כלכלי קשה, את כל הסובסידיות ותמריצי הייצוא לחקלאות ולחקלאים. הסבסוד, שהיווה כ־30 אחוזים מהכנסות החקלאים, בוטל לחלוטין ובבת אחת, והובטח סיוע לחקלאים שיבחרו לנטוש את החקלאות. החקלאים הגיבו בהפגנות סוערות, ללא הועיל. ההערכה הייתה שכ־10 אחוזים מהחקלאים ייאלצו לפרוש מהחקלאות. בפועל פרש רק אחוז אחד. התוצאה המפתיעה של ביטול הסבסוד הייתה התייעלות רבה של המשק החקלאי, שהחל לעמוד מול הצרכנים ומול הסביבה האמתית של השוק, ולא מול משרד האוצר. בוטלו עסקים וענפים מפסידים, הוכנסו שיטות חדשות וגידולים חדשים, וצומצם השימוש בחומרי הדברה ודשנים. הפרודוקטיביות (פריון העבודה) של החקלאות עלתה ב 1.9 אחוזים מדי שנה, והייצור והרווחיות של החקלאות במדינה עלו. היום חקלאי ניו־זילנד אינם דורשים את החזרת הסובסידיות.

גם אצלנו בישראל, כספי הסיוע הרבים, תקציבי הסוכנות, מחיקות החובות והאשראים הגדולים שניתנו לקיבוצים ולתנועות הקיבוציות בשל זכויות העבר והכוח הפוליטי, דחו במשך שנים את השינויים מכל הסוגים. שינויים אלה התחוללו סוף־סוף רק בעקבות המשבר והפסקת התשלומים (וכבר נאמר: "אין דבר המחדד את המחשבה כמו הגיליוטינה…"). הפסקת הסיוע הממשלתי והבנקאי והשינויים שנעשו בעקבותיהם הפכו את מרבית המשק הקיבוצי לרווחי. סבסוד מפעל המתכת 'סולתם' לא היה הפתרון הנכון למשבר ביוקנעם, וגם תשלומים חוזרים ונשנים ל'פרי גליל' אינם הדרך לקידום חצור.

החקלאות הישנה של ייצור מזון תוכל להתקיים בישראל רק בעזרת חדשנות רצופה ומתמשכת – בגידולים מיוחדים, במציאת נישות ייחודיות, באגרו־טכניקה שתחסוך עבודה והוצאות, וכך הלאה. החדשנות מחייבת הכרה רצופה של השוק בעולם ובארץ, מעקב אחר חידושים בעולם ובחינת התאמתם לתנאים המקומיים, וקשר הדוק ורצוף בין החקלאים לאנשי המדע בתחום. לחקלאים יש שפע רעיונות והצעות לחידושים, וההצעות זקוקות לניפוי, בדיקה ופיתוח. החדשנות וזיהוי הנישות הייחודיות הם תהליך רצוף שאינו מסתיים. מטבע הדברים, כל חידוש הוא כזה רק לזמן קצר, וכל נישה מוצלחת הולכת ומתפשטת וחדלה להיות נישה.

ההיי-טק של החקלאות

החדשנות לא תספיק, ויש צורך "להמציא את החקלאות מחדש", ולהרחיב את המושג 'חקלאות' ואת העיסוק בחקלאות לתחומים נוספים, כפי שאפרט.

תשומות לחקלאות. המשאבים הנדרשים לחקלאות כוללים זנים, זרעים, גזעים, משתלות, הגנת הצומח, אגרו־טכניקה, אגרו־גנומיקה, תרביות רקמה, וטרינריה, מזון ותרופות לבעלי חיים, קירור, השקיה, מחקר ופיתוח, ביטוח, ניהול, הדרכה, מימון, שיווק ומסחר בינלאומיים של מוצרי חקלאות.

החקלאים מרבים להתלונן על כך שהתפוקות זולות והתשומות יקרות. המסקנה המתבקשת היא שעליהם להיכנס לייצור תשומות לחקלאות, ובגדול! הנה כמה דוגמאות למפעלים כאלה בישראל (ואין הרבה…): 'חישתיל' המייצרת שתילים, חברת ההשקיה 'נטפים', 'הזרע', ביצי הרבייה של קיבוץ מענית, 'ביופט' של קיבוץ מעברות (מזון וציוד לבעלי חיים), ומכוני החליבה של קיבוץ אפיקים. בייצור חומרי גלם יהיה לרוב יתרון לעולם השלישי, אך בפיתוח וייצור תשומות, בעיקר תשומות מתקדמות, יכול להיות לנו יתרון רב, ומדובר בשוק עולמי.

צמיחת החקלאות בעולם והמחקר והפיתוח בתחום, מתמקדים בשני כיוונים: במדינות העולם השלישי, הנושא העיקרי הוא מזון ומים לאוכלוסייה ולמיליארדי בני האדם שצפויים להתווסף אליה בעשורים הבאים. מנגד במערב, מטרת האכילה כבר איננה פחמימות לקיום כמו בעבר, וגם לא הנאה קולינרית בלבד ממזון גורמה; הדבר החם בשוק של ימינו הוא בריאות. קיימת התעניינות הולכת וגוברת במזון בריאות, בהפסקת השימוש ברעלים בוויטמינים אזוטריים, בנוגדי חמצון, במזונות נטולי גלוטן, באומגה 3, בסיבים תזונתיים, במדכאי הזדקנות ובמוצרים דלי שומן, קלוריות וסוכר. על החקלאות מוטלים עוד ועוד הגבלות "ירוקות".

החקלאות החדשה בישראל יכולה למכור לשתי המגמות הללו – בעולם השלישי ובמערב – תשומות של מחקר ופיתוח, ביוגנטיקה, זרעים, זנים, שתילים, מיכון ומערכות השקיה ותכנון.

בתר-קציר, Postharvest. זהו מונח המתאר את כל התהליכים שעוברים מוצרי החקלאות מייצורם ועד הגעתם לצרכן הסופי: תכנון, עיצוב ופיתוח המוצר, עיבוד, אריזה, קירור, שיווק, ייבוא, ייצוא ומכירה. כל התהליכים הללו הם חלק מהחקלאות במובן הרחב של המונח. החקלאים נוהגים להתאונן על "פער התיווך", אבל החקלאים העניים ביותר נמצאים במקומות שבהם אין פער תיווך והאיכר מעמיס את היבול על החמור ומוכר אותו בעצמו בשוק. הרווחיות הגבוהה – וחשוב לא פחות, העבודה המקדמת והמעניינת – נמצאת בפיתוח המוצר, בתכנון, בשיווק ובסחר המקומי והעולמי. אין סיבה שהחקלאים ישאירו דווקא את החלק הזה לאחרים.

במקום להפסיד במלחמה האבודה בייבוא המזון, החקלאים יכולים לנצל את יתרונותיהם היחסיים ולבצע בעצמם את ייבוא המזון ואת יתר השלבים האחרים. בדרך כלל, ככל שמתקרבים לצרכן הסופי הרווחיות עולה. כיום החקלאים נמצאים בתחתית שרשרת הערך, ומתלוננים על רווחיות נמוכה. החקלאים חייבים למצוא את הדרכים להתקרב ולהגיע עד הצרכן הסופי. ייתכן שהשיווק האינטרנטי מציע אפשרויות חדשות ומעניינות. גם שילוב של מכירה עם תיירות חקלאית הוא אפשרות, ואולי גם שותפות ברשתות השיווק.

גינה משפחתית על הגג

תיירות חקלאית. התרכזות מרבית האוכלוסייה בערים הגדולות עושה את הכפר ואת החקלאות לאטרקציה תיירותית. חקלאות חדשנית וגידולים חדשים עשויים להוות מוקד משיכה. התיירות החקלאית תכלול סיורים, השתתפות בעבודה, קטיף עצמי של פירות, ירקות ופרחים, צילום, אמנות ולימוד. גם התרבות של החגים החקלאיים המסורתיים כמו הבאת הביכורים בשבועות, ט"ו באב בכרמים וחגיגות ט"ו בשבט, ושל חגים ופסטיבלים חדשים, עשויה להיות חלק מהתיירות החקלאית. תיירות חקלאית בהיקף משמעותי תעניק לחקלאי הכנסה שאיננה חשופה לפגעי טבע ומזג אוויר.

חינוך חקלאי. לעבודה החקלאית ולקשר עם האוויר החופשי, הטבע, הקרקע, בעלי החיים ותהליכי הצמיחה – יש ערך חינוכי מיוחד. חינוך חקלאי, שיכלול עבודה וחקר, עשוי להיות אופציה אטרקטיבית מבחינת הכנסה ותעסוקה מתקדמת לחקלאים בסביבת הערים. הסביבה האנטי־חינוכית והסכנות האורבות לילדים ולנוער בערים הגדולות, יחד עם התעסוקה האינטנסיבית של שני ההורים בזמננו, עשויים להקים לתחייה את הפנימיות האיכותיות לנוער כפי שהיו בעבר: כדורי, מקווה ישראל ובן שמן. שוב נוצרת אפשרות לפנימיות חקלאיות גם בפריפריה. דוגמה מעניינת למקום כזה: פנימיית התיכון בקיבוץ עין שמר, שבה החינוך והלימוד מבוססים בחלקם הגדול על עבודה וחקר בחממות.

חקלאות כמוצר צריכה. בעבר הלא מאוד רחוק, רוב בני האדם חיו בכפר ועסקו בחקלאות. המעבר של מרבית האוכלוסייה מהכפר לעיר, והמציאות שבה 98 אחוזים מהמועסקים עובדים בשירותים ובתעשייה ולא בחקלאות, מביאה לאטרקטיביות מחודשת של העבודה החקלאית וייצור המזון.

תהליכים דומים מתרחשים גם בתחומים אחרים: בימינו כמעט כל העובדים במדינות המפותחות, כולל עובדי הייצור, אינם עוסקים בעבודה פיזית. הדבר הביא לפריחת מכוני כושר, מאמנים אישיים, יוגה וטאי־צ'י; במדינות המפותחות תם עידן הרעב, וכל סוגי המזון מוצעים לאוכלוסיה בכל שעות היום והלילה – בבית, ברחוב, בעבודה ובבילוי. הדבר הביא לדיאטות של הרעבה, לתעשיית הרזיה משגשגת, למזון נטול קלוריות, לצמחונות ולטבעונות; כדי לנוע ממקום למקום כבר לא משתמשים ברגליים אלא במכונית הפרטית, במעלית ובתחבורה הציבורית. הדבר הביא לתעשייה של אופניים, מרוצים המוניים, שבילי הליכה, טיולים ו"טרקים".

גם להתרחקות מרבית האוכלוסייה מהחקלאות ומהכפר ישנה תוצאה דומה. במדינות המפותחות מופיעה חקלאות אורבנית על הגגות, במרפסות ובמגרשים הפנויים. גינות קהילתיות ומשפחתיות שבהן מגדלים ירקות ופרחים נעשו מצרך מבוקש. ישנו ביקוש גדל והולך לבית בכפר או בפרבר, בצירוף חלקה קטנה שבה מגדלים בעזרת הילדים ירקות, תבלינים ופרחים לצריכה עצמית. בארצות הברית מכונה התופעה  PTF– Part Time Farmers. החקלאות האורבנית החדשה וה"חקלאים" שלאחר שעות העבודה צורכים משאבים הולכים וגדלים של כלי עבודה והשקיה, שתילים, זרעים, ידע והדרכה, שאותם יכולים החקלאים לייצר ולשווק. בכפרים יהיה מקום גם לאוכלוסיות שהעיסוק החקלאי איננו מקור פרנסתם העיקרי.

העולם שייך לצעירים

אז איך עושים את כל זה? כמובן, אין לי מושג "איך עושים את זה" בדיוק. תיארתי רק כמה הנחות על סופה של "החקלאות הישנה", חקלאות ה'קומודיטיס', וכמה השערות על החקלאות החדשה שתתאים לסביבה החדשה של ישראל במאה ה־21. אי אפשר לנחש האם וכיצד ייראה המעבר לחקלאות החדשה, ועד כמה המשבר יהיה צריך עוד להעמיק כדי שהשינוי יתחולל.

וכמה מילים לסיום: אין זמן! המשבר כבר בעיצומו, והחקלאות מדממת. האלטרנטיבה לחקלאות החדשה היא צמצום גדול של החקלאות ופגיעה אנושה ביישובים החקלאיים. החקלאות החדשה לא תוכל להיווצר על ידי החקלאים הוותיקים, אלא על ידי הדור הצעיר בקיבוצים ובמושבים. מרבית הנושאים של החקלאות החדשה מחייבים התארגנויות מסוג חדש של החקלאים, בשונה ובנוסף לאגודות החקלאיות השיתופיות, לארגונים האזוריים ולשותפויות הקיימות. המימון לחקלאות החדשה לא יגיע מהממשלה, ויהיה צורך ליצור מסגרות שונות לשיתוף ההון הפרטי. עזרת המדינה צריכה להיות בעיקר במימון המחקר והפיתוח, ובסיוע לחקלאים ותיקים שלא יוכלו למצוא את מקומם בחקלאות החדשה.